מאת ד”ר גיא בכור
כהורה לילדים, שהגדולים שבהם כבר בצבא ובתיכון, ההחלטה שקיבלתי בסביבות גיל 17-18 נראית לי היום קצת בלתי מקובלת, אולי אפילו מוזרה, אך כך היו פני הדברים: החלטתי להכיר באופן שיטתי את החברה בישראל, את התקשורת שלה, ואת מקבלי ההחלטות שלנו.
במשך כשנה-שנתיים, נסעתי כנער באוטובוס לפחות פעם בשבוע מגבעתיים לספריית בית אריאלה בתל אביב (שהיה אז חדש), כדי לשאוב מידע, כך אני רואה זאת, מירחון חשוב, שהיה קיים אז, ושמו “מוניטין”. מדובר על השנים 1978-1980.
לקנות את המגזין היקר בחנות לא בא בחשבון מבחינתי, ולכן הייתי קורא אותו בספריה בתל אביב. הצצתי בו פעם אחת, ונדהמתי. המגזין עב הכרס, מודפס על נייר כרומו יוקרתי, ואשר נערך בידי אדם ברוך, ורון מייברג, נעשה ברמה הגבוהה ביותר שניתן לחשוב. כתבות מדהימות (המשוררת יונה וולך, בראיון אחרון חושפני עם תמונות של פריצות וקדושה), עריכה גרפית חדשנית (יקי מולכו), איורים וצילומים אישיים מאוד, מעוצבים, שונים מן המקובל אז. מעבר לכל, זה היה מבחינתי שער הצצה מקסים על המימסד הישראלי, בפוליטיקה שלו, הביטחון, הכלכלה, והאנשים, שאותם יש ללמוד, כמו עבודת מודיעין.
הייתי נוסע לתל אביב, ומסכם את החוברות הללו באופן שיטתי, דף אחר דף, שורה אחר שורה. הכנתי כרטיסיות, ופיתחתי שיטה לעצמי, וכך הייתי סורק מאמר מאמר, ומוריד לכרטיסיות פרטים רלבנטיים: מיהו מי, מה עשה כל אחד, פוליטיקאים, ח”כים, ראשי ערים, מוליכי תרבות ישראליים ובינלאומיים, מעשים, פרטים ועוד פרטים. כך הצטברו אלפי שמות, מקומות ואירועים. כל כרטיסיה נסרקה בעינים, והוצפנה בזיכרון. כך למדתי באופן שיטתי את התרבות הישראלית.
זה היה מסע אל תוך החברה הישראלית, אותו המשכתי גם בראשית שנות השמונים, עד שהמגזין החשוב הזה גווע לו, לאט לאט, עד שנסגר. לימים, הייתי ממייסדי היומון “חדשות”, שקם בשנת 1984, כאחיו הצעיר והבועט של “מוניטין”. מה שהחל אצלי כלימוד תיאורטי, הפך לפרקטי.
*
בערך באותה תקופה, החלטתי לעבוד בחופשת הקיץ, בין הלימודים, כדי להרוויח כסף, ונמצאה אז עבודה בבית הדואר המרכזי של רמת גן, ברחוב אצ”ל. אינני יודע אם הוא עוד קיים היום.
בכל אופן, לא עבדתי כדוור, אלא כממיין דואר. במרכז האולם עמדה מן אמבטיה עמוקה וענקית, וכך היא גם נקראה בפי העובדים, ואת כל דברי הדואר של האזור היו שופכים לתוכה, וסביבה היו עומדים עובדים, שהוציאו את החבילות והמעטפות, והעבירו אותן לתאים ולכוורות נפרדות, לפי האזורים בארץ. העבודה היתה אז ידנית, לפני עידן המחשב, לפני המיקוד ולפני המיכון.
לשם הגעתי לעבוד, מצויד בכריך, ובשמחה. הייתי מתייצב מול האמבטיה במשמרת הצהרים, ומתחיל להוציא, ולחלק לפי האזורים. זו לא היתה עבודה מלהיבה, אך כאן התרחשה תפנית בלתי צפויה לחלוטין, שהפכה מבחינתי את העבודה הזו לשווה זהב.
באותה תקופה נהגה חברת המשקאות “טמפו” לקיים מבצע, לפיו מי שאוסף מספר פקקים ושולח לטמפו, מקבל שובר לרכישת תקליט. באותם ימים רחוקים פחדו שבקבוקים משפחתיים של טמפו, שהיו עשויים זכוכית, יתפוצצו, והפקקים החזקים היו עשויים ממתכת.
אלפי בני נוער היו שולחים כל השבוע מעטפות עם פקקי טמפו ממתכת, ולעיתים הם לא טרחו לסגור היטב את המעטפה. כיוון שהפקקים היו מתכתיים וחדים, לעתים הם היו קורעים או מרחיבים את המעטפה הבלתי סגורה, וכך נופלים, ומתפזרים אחד-אחד על קרקעית “האמבטיה”.
בסוף יום העבודה, לקראת החשיכה, היו העובדים מרוקנים לגמרי את האמבטיה, ומה שנותר זרוק בקרקעית היו משליכים לפח. וכך, כמעט כל יום, היו פקקים אבודים של טמפו פזורים בקרקעית, ומושלכים לזבל.
מפח האשפה אני הייתי אוסף אותם כמו יהלומים יקרים, שולח אותם שוב בדואר, לחברת טמפו, ולא שוכח לסגור את המעטפה, בסלוטייפ מהודק! עד היום, כל חבילה שאני שולח אני מהדק טוב-טוב, לֶקח מאותם ימים.
כך זכיתי להרבה מאוד תקליטים, של המשובחות שבלהקות העולמיות, העשרה מוזיקלית מאין כמותה. רוק, דיסקו, פופ, ג’ז, להיטים ומה לא, לא היה סוף לשמחתי.
שם, למשל, גיליתי את “חצרו של מלך הארגמן“, תקליט הרוק מהחשובים שנוצרו אי-פעם, של להקת “מלך הארגמן” (King Crimson), אשר ליווה אותי במשך שנים, בשירות הצבאי בגלי צה”ל, בלבנון, ועד אמצע שנות השמונים. העברתי את המוזיקה מהפטפון לקסטה, ושמעתי. בזמן שינון השמות, התאריכים והאירועים של “מוניטין” ניגן מלך הארגמן, עם ההשפעות הרוק-ג’ז שלו, תענוג אמיתי. והנה, הוא גם עבורכם, והפעם התקדמנו, כבר אין צורך בפקקים!
“שומר מפתחות העיר,
הניח תריסים על החלומות.
המתנתי מחוץ לשער עולי הרגל,
עם תוכניות לא מספיקות”.
לקראת סוף החופש הגדול, כאשר עבודתי בחברת טמפו, סליחה, בדואר, התנהלה כסידרה, ביקשתי יום אחד פגישה עם מנהל הסניף בכבודו ובעצמו. הוא ישב במשרד סגור בתריסים בתוך חלל המבנה, ולא היה פעיל בחלוקה עצמה. אני זוכר שבכניסה למשרד שלו היו עציצים רבים, אותם אהב לטפח ולהשקות, בשעות העבודה.
הוא קיבל אותי במאור פנים, בכל זאת נער העובד בסניף, ציין שאני עובד חרוץ, וכי היה שמח אם אמשיך לעבוד שם, ושאל מה בפי. בוודאי ציפה לבקשה להעלאת משכורת, או משהו מעין זה.
אמרתי לו שאני עובד בסניף כבר כחודשיים, והגעתי לכמה מסקנות של ייעול. ציינתי שהגעתי למסקנה ששיטת העבודה אינה יעילה, שכן היא מצריכה הרבה עובדים, היא ממושכת, יש בה כפילויות מיותרות, ובזבוז של זמן. הסברתי לו שיש לי תוכנית לייעול צורת העבודה, תוך חיסכון משמעותי בכוח האדם, וזירוז זמן העבודה.
“תוכנית”? הוא שאל, וראיתי את החיוך שלו הולך ונמחק… כן, והסברתי לו את הרעיון, שכבר איני זוכר אותו כיום, וזה כבר לא מאוד חשוב: מה להזיז, מה לקרב, מה להשאיר, ומה מיותר. אם תרצה, אמרתי, אעלה את התוכנית על הנייר, כך יהיה קל וברור יותר לבצע אותה. אם כל סניפי הדואר בארץ ינהגו כך, המערכת כולה תרוץ.
אני משוכנע, הוספתי, שזה יוריד לפחות יום אחד מרגע משלוח דבר הדואר עד להגעה, בערך שליש זמן, שזה המון.
“כן”, מלמל המנהל, “כן.. תן לי לחשוב על זה”… ואני זוכר שחזרתי באותו ערב באוטובוס הביתה נלהב מתוכנית ייעול דואר ישראל, ומהיכולת להביא תועלת של ממש.
למחרת, כאשר הגעתי למשמרת, מצפה בהתרגשות להתפתחות קדימה –
פוטרתי על המקום.
**
כך, רציתי ללמוד על החברה הישראלית בתֵיאוריה, מבלי להבין שהיא, בכבודה ובעצמה, התנדבה ללמד אותי – על עצמה.
