(התמונה מתוך וויקיפדיה)

אחד החוקרים החשובים בעולם של מצרים המודרנית הוא פרופ’ ישראל גרשוני מאוניברסיטת תל אביב, מורי וידידי. באופן מעניין, ממש בימים אלה, פירסם גרשוני את ספרו המרתק על מחמוד מוח’תאר והקמת פסל “תחיית מצרים”, הספר נקרא “פירמידה לאומה“, והוא יצא בהוצאת עם עובד/ספריית אופקים, תוך שהוא עצמו משווה בין הזיכרון הקולקטיבי של “האריה השואג” לבין זה של “תחיית מצרים”. גרשוני הוא בן קיבוץ חולתה, השוכן לא הרחק מהאריה של תל חי, ויכול להיות שבאופן לא מודע דיבר גרשוני על האריה של קהיר, ובעצם התכוון לאריה של תל חי, כלומר לשורשיו שלו. 

היתה לי זכות להשתתף בחלק מזערי ממחקרו של גרשוני על פסל “תחיית מצרים”, ובסוף שנות התשעים הוא שלח אותי לקהיר כדי להתרשם מפסלו של מוח’תאר, המוצב כיום מול אוניברסיטת קהיר, מול גן החיות וקרוב מאוד גם לשגרירות הישראלית שם (האיזור מוכר כ”גשר האוניברסיטה”). צילמתי עבורו את הפסל מזוויות שונות, לצורך המחקר הדקדקני, והיום סגרתי מעגל, כאשר צילמתי כאן גם את מקבילו הישראלי. כך חיבר גרשוני את שני האריות, וזכיתי לעזור לו בכך.

הנה שני פסלי אריה, אחד סמל הלאומיות העברית המתחדשת, והשני הוא סמל הלאומיות המצרית המתחדשת. שניהם מדומיינים, שניהם רבי הוד, שניהם ממציאי אומה. האחד שואג בזעם לשמים (אנחנו) והשני מביט בתקווה קדימה (מצרים), כשהאריה הישראלי מושפע מזה המצרי, ושניהם מושפעים מן ההיסטוריה המשותפת של המזרח. המזרח כאידאל, כערש הציביליזציה, כמקור של תחיה. לכאורה שני פסלים שהמרחק ביניהם רב מאוד, כשהמזרח התיכון כולו מפריד ביניהם, ולמעשה שניים שהבסיס שלהם משותף, כלומר שהלאומיות המצרית/ערבית לא חייבת להיות בהכרח מכוונת נגד הלאומיות הישראלית. הארי השואג קם כנקם על רצח בידי ערבים, אך בעצם מתברר כי  היה קשור למה שקרה דווקא בעולם הערבי. והנה, שני אריות מרוחקים, ועם זאת כל כך קרובים. האין זה מעורר תקווה?

סביר שמלניקוב לא הכיר אישית את מוח’תאר, ולהיפך, אך ביחד השאירו לנו שני האריות האלה מקור לאופטימיות.

תל חי, 13.12.06.