◄ספר הטאו, מה שיש לנו , מה שאין, וועדת וינוגרד
מאת ד”ר גיא בכור
1799, לגנרל נפוליון בונפרטה, שצבאו צר על העיר עכו היו כבר 3,000 הרוגים, רובם ממגיפת דבר קשה, בהעדר תנאים סניטריים. לאחר כחודשיים של מצור החליט נפוליון על נסיגה חזרה למצרים. הוא כשל לכבוש את העיר. בזיכרונותיו כתב מאוחר יותר: “בעיירה קטנה ומורדת זו נקבע גורל המזרח התיכון. אם הייתי מצליח לכבוש אותה הייתי משנה את העולם”.
במהלך הנסיגה הקשה מעכו ומארץ ישראל סבל צבא נפוליון מהמוני נפגעים ופצועים. מגיפת הדֶבֶר הלכה והתפשטה. את הנגועים בדבר השאירו במקומותיהם, אך את הפצועים ואת החולים במחלות אחרות לקח הצבא הצרפתי איתו.
בונפרטה ציווה על כל הבריאים בגופם ללכת ברגל, ואת הסוסים, העגלות והכרכרות למסור לחולים ולפצועים. מנהל האורוות היה סבור שפקודה זו אינה חלה על המפקד העליון, והוא פנה אליו בשאלה, איזה סוס הוא בוחר לעצמו.
בונפרטה נתקף בחמת טירוף, הצליף על פניו בשוט וצעק: כולם הולכים ברגל! ואני אלך ראשון! האם לא שמעת אדוני את הפקודה? הסתלק מלפני”.
‘אבל אף אחד לא נהרג’, מלמלו קציני המשטרה שלנו בעלבון, בסכמם את אירועי העיר עכו האומללים, בין יהודים לערבים בעיר. ‘אבל אף אחד לא נהרג’.. חזרו בכירי המשטרה באי הבנה, בהשתאות מה פשר ההמולה סביבם.
כתוצאה מן הסיבות שמיד נראה, נקלעה מדינת ישראל למצב חירום מסוכן, שבו שותקו מערכות הממשל שלה, ובראש ובראשונה שומרי הריבונות: הצבא והמשטרה. את פירות הבאושים של התהליך הזה ראינו במלחמת לבנון האחרונה וכעת, במהומות העדתיות בעיר עכו.
מונחי הכישלון וההצלחה השתבשו אצלנו לבלי הכר. הצלחה כיום, בצבא, במשטרה, בממשל ובממשלה משמעה: אי- הסתבכות, דהיינו שלא לסיים עם ועדת חקירה. לסיים את הקדנציה בהצלחה- משמעה לסיים בלי הסתבכות. בלי בג”צים, בלי אמהות זועקות ברחובות, בלי הפגנות בכיכר של צדקנים למיניהם, בלי זעקות של טוקבקיסטים להוציא את המעורב להורג בכיכר העיר. זו היום נחשבת ההצלחה.
נבחן זאת בשרטוט, ואני מבחין כאן בין רף הבינוניות, לבין הצלחה וכישלון קלאסיים.
רף הבינוניות או רף ההישרדות הוא המינימום ההכרחי שבו המציאות תמשיך ותתנהל, אך בלי שום הסתבכות, בלי איום. אם בעבר שאפנו להצלחה ולהצטיינות, היום יש פחד גדול לשאוף לכיוון הזה, שכן הצלחה יכולה להתחלף מהר מאוד בכישלון, ואז, כמובן, ועדות חקירה, השפלה ציבורית, נידוי, שיסוי התקשורת, וסוף הקריירה. מן הסיבה הזו גם הצבא וגם המשטרה ישאפו תמיד לרף “המלחמה המשפטית”, כפי שכינה זאת היועץ המשפטי מזוז, שהתגאה שמלחמת לבנון האחרונה היתה “מלחמה משפטית”.
במילים אחרות, לא נקבל עוד מבצעים מזהירים, הברקות, אסטרטגיות מפתיעות וראש גדול. אנו צפויים רק למינימום הבינוני, זה שהוא “בסדר”, שכן כיום, רף הבינוניות – הוא-הוא רף ההצלחה החדשה. “מלחמה משפטית” משמעה שאי אפשר לנצח בנוק-אאוט מזהיר. רק בנקודות, אם בכלל.
הבינוניות – היא כיום ההצלחה.
ההצלחה של פעם- היא כישלון.
מה נחשבת הצלחה באירועי עכו? שלא היו הרוגים, כי אם היו הרוגים- משמעות הדבר ועדות חקירה, לינץ’ תקשורתי, הדחה, וביזוי. אך האם זו ההצלחה, עם כל החשיבות שאין הרוגים? פעם ההצלחה של המשטרה היתה שלטון החוק, יציבות, הרתעה, שימור הריבונות הישראלית בכל מקום, שמירת הגבולות שלנו מפני טילי האויב. לא עוד. היום ההצלחה היא שאין הרוגים. לא לחסל את האיום בעזה, למגן.
אך מה עם תחושת אובדן הביטחון האישי הקשה המלווה כרגע כל אזרח מפוכח? ההתמרמרות שבמדינת היהודים יכולים להתרחש פוגרומים? שעבריינים מחסלים אזרחים לאור היום? התהייה לשם מה קמה המדינה אם אינה מספקת עוד בטחון צבאי ומשטרתי לאזרחיה?
עכשיו אני גם מבין מדוע במלחמת לבנון האחרונה לא יושמה התוכנית המפורטת שהיתה קיימת לצה”ל במקרה של מלחמה. משום שהרמטכ”ל והפיקוד הבכיר חששו מהצלחה שיכולה להסתיים גם בכישלון. הם הלכו על המינימום ההכרחי, רצף מעליב של בינוניות. הם ביקשו לשמר את הסטטוס קוו. העיקר שלא יהיו הרוגים, אמרנו כבר. אך מה עם תחושת החולשה הנוראה שהקרינה ישראל מאז במזרח התיכון כולו, תחושה שעליה עוד נשלם חלילה?
רף הבינוניות משמעו פסיביות ולא אקטיביות. בריחה מאחריות במקום להתעמת איתה. ואם מישהו מסתבך, הוא ישר מתפטר, ובכך מסתלק מן העניין.
זו הסיבה שהצבא בכל כוחו בורח מעימות בעזה, ביו”ש או מול סוריה. תנו לגמור את הקדנציה בשלום ולפרוש לסקטור הפרטי לעשות כסף. יש רקטות בדרום? נלך על רגיעה. יש חשש ממלחמה עם סוריה? נחזיר את הגולן. רף הבינוניות מכה בנו בכל כוחו, שכן מן המזרח התיכון אי אפשר להסתלק. מי שבורח ממנו, הוא רודף אחריו.
אם דוד בן גוריון היה חותר לסטטוס קוו- לא היתה קמה מדינת ישראל. אם מייסד המדינה היה חותר לבצע את רף הבינוניות, לא היינו כאן כולנו, והמהפכה הציונית האדירה לא היתה מתממשת. רף המצוינות, לא רף הבינוניות, הוא, אם כן, המבחן הקיומי שלנו.
עכשיו אתם מבינים מדוע המערכת “המשפטית” מלעיגה ודוחה את המפקד הכריזמטי, המנהיג, הגברי, מודל החיקוי ללוחמים, ומעדיפה את מודל המפקד המנהל, זה שיושב במשרד. יותר מידי ספרי ניהול בסגנון ‘מי הזיז את הגבינה שלי’, ושטויות מעין אלה, שיבשו את הדעת בצה”ל, וכיום המפקד הוא קודם כל דוחה סיכונים, לא מקדם סיכויים. לכך התכוונו במונח “מפקדי הפלזמה”, שישבו במשרדים, ולא עם הלוחמים בזמן המלחמה האחרונה.
מה אתם רוצים? הציבור הישראלי באיום הלינץ’ שלו על מקבלי ההחלטות הביא את התופעה הזו על עצמו. בישראל של היום אסור להיכשל. מי שנכשל, ייערף ראשו. רק שכחו אצלנו שמי שעושה ופועל, עלול גם להיכשל, מידי פעם. זה חלק מהעניין. אלא שציבור רודפי הלינץ’ אינו הגורם הישיר לתופעה הרת אסון זו.
הצעידה קדימה של בית המשפט העליון (בשבתו כבג”ץ) החל מראשית שנות התשעים, בראשות השופט אהרון ברק, היא שגרמה לתופעה, כאשר בג”ץ, היועץ המשפטי, מבקר המדינה והפרקליטות תפסו את מקום מקבלי החלטות הנבחרים ואת מקום המפקדים. כך פרצה מחלת המשפטיזציה, שאין לה אח ורע בעולם כולו.
המילה האחרונה הפכה להיות שלהם. הם החליטו, מאז ועדת אור המיותרת, מהי הצלחה, מהי המדיניות הנכונה, ואת ראשו של מי יתיזו, כאשר התקשורת שימשה תיבת תהודה אדירה לגורמים אלה, שאיש מהם לא נבחר באופן דמוקרטי.
הדעה שלהם גברה על דעת הנבחרים והמפקדים. המשפטיזציה הגוברת השתלטה על הממשל, הפרלמנט וגורמי האכיפה כמו הצבא והמשטרה. כתוצאה מכך נפל פחד על מקבלי ההחלטות ועל המפקדים. שיקול הדעת שלהם נדחק לעומת שיקול הדעת של אלה היושבים במשרדים ספוני פסקי הדין או בועדות החקירה שלאחר מעשה. כך נהרס הממשל הישראלי הנבחר, ונדחה מפני ממסד משפטי שאינו נבחר.
שום דמוקרטיה בעולם לא היתה מסכימה למהפכה שכזו, שתוצאותיה הרות אסון, כפי שאנו כבר רואים. שום מדינה בריאה לא היתה מסכימה שיסרסו כך את מקבלי ההחלטות שלה, שכן את המחיר היא הרי תשלם.
ברגע שהקצין אינו מתגונן מפני האויבים בחזית אלא מפני ועדות החקירה בעורף, הוא משותק. הם מסוכנים לו ולקריירה שלו יותר מן האויב. ברגע זה הבנו את הבעיה, שרק תלך ותחריף.
אז מה עושים?
יש לחזור לבסיס, ולהשיב את שיקול הדעת לממשלה, לכנסת, לראשי העיריות, ולקציני הצבא והמשטרה. לאחר החורבן שנזרע בדרג הממשלי שלנו זה ייקח כמה שנים, אך חייבים להתחיל.
כיצד עושים זאת?
בשינוי המבחן המשפטי. לא עוד שבג”ץ יחיל את שיקול הדעת שלו על המפקד, לא עוד בג”ץ ישרטט את גדר ההפרדה, אלא שבג”ץ יבחן רק אם המעשה בפועל היה סביר, אפילו אם הוא לא מסכים לו. במילים אחרות, אם ראש הממשלה, ראש עירייה, מפקד בצה”ל או במשטרה פעל באופן סביר, בג”ץ יהיה מנוע מלהתערב. בשום פנים לא יחיל את שיקול הדעת שלו במקום של זה המנהל, אלא במקרה של חוסר סבירות בפעולה. כך היה המצב במדינת ישראל עד למהפכה החוקתית של אהרון ברק, מהפכה שבוצעה בן לילה, ללא סמכות חוקית כלשהי.
“סביר” יכול להיות מספיק רחב, כדי להחזיר את שיקול הדעת למבצע. “סביר” יכול להיות מספיק רחב כדי להחזיר את הביטחון העצמי למבצע, כדי להחזיר את השאיפה למצוינות; כדי לדכא את הפחד מהצלחה או כישלון. “סביר” יכול להיות מספיק רחב כדי לשמור מצד אחד את הסמכות של בג”ץ לפקח, כמו בכל מדינת חוק, אך באותה נשימה לאפשר גם לפעול ולבצע. מבחן הסבירות הזה יכול להציל את הממשל בישראל מן השיתוק שנכפה עליו, ואשר הוא הסכנה החמורה ביותר שבפניה אנו ניצבים כעת.
זו המשימה שניצבת בפני המחוקקים שלנו, לתקן את התקלה, ולהחזיר את המדינה אל הפסים.
אכן, קרתה תקלה במדינת ישראל, תקלה חמורה שגרמה נזק עצום לדור שלם של אנשי הדרג המבצע, אך גם את התקלה הזו ניתן לתקן. אפילו נפוליון בונפרטה הגאה הבין לאחר קרב עכו שעליו לשנות כיוון; שזהו ציון דרך מבחינתו, שאל לו להתעלם ממנו. ועכו עושה זאת שוב, גם עכשיו. האם נתעלם אנחנו?
