מאת ד”ר גיא בכור
מי שהקפיד לעולם לא להיראות מחייך היה מייסד המפכה האסלאמית באיראן, האייתאללה רוחאללה ח’ומייני. הוא האמין שצחוק משוחרר מעיד על טיפשות, וחיוך מעיד על רפיון וחולשה. מן הסיבה הזו הוא קבע שני כללים לפרסום תמונות ענק שלו ברחבי איראן שלאחר המהפכה: לעולם לא במשקפיים (למרות שלא הסיר את משקפיו, חוץ מן הצילומים), ולעולם לא מחייך. זו הסיבה שהוא תמיד נראה זועף עם גבינים מכווצים. זו היתה הצגה, כמובן, שעבדה.
האסלאם השיעי, לפי ח’ומייני מעדיף את הרצינות, את עבודת האל העמוקה, ללא שום גיחוך או צחוק. הצחוק, טענו מקורביו, גורם לאדם לא רק רפיון אלא לפזול לעבר החטאים. ח’ומייני לא העריך אנשים שחייכו יותר מידי, הם לא היו קשוחים מידי לטעמו. ככל שהאסלאם הפוליטי החל להתפשט ברחבי המזרח התיכון החל משנות השבעים, כך הלכו הצחוק המשוחרר, החיוך, ודעכו, בוודאי בטלוויזיה או בממסדים. האסלאם, לפי כוהני הדת המודרניים שלו, אינו אוהב את הבדיחה, החידוד וקלות הדעת. יש להיות רציניים תמיד. לפי האסלאם האדם לא נולד כדי למצות את עצמו או כדי להנות, הוא נולד כדי לעבוד את האל וכך לזכות בגאולה. אלקאעדה ובן לאדן אינם צוחקים, גם לא הטאליבן או בתי הדין הסומאליים, המוציאים נערות בנות 13 למוות בסקילת אבנים.
ככל שהמצב הכללי באיזור שלנו החמיר, והוא רק מדרדר בהתמדה, כך היו פחות סיבות לעלוז, בוודאי לא בפריים-טיים, בטלוויזיה או בשיח הציבורי הפומבי. ואם עד לפני שני עשורים היו קומדיות רבות מאוד בתעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר המצרית, ובטלוויזיה, היום אלה הולכות ומתמעטות, בעיקר בשל ריבוי הטאבויים. ככל שאצלנו הפרות הקדושות נשחטות, כך הם צומחות בקצב מהיר בעולם שסביבנו. אסור לצחוק על נושאי ג’נדר, מעמד האישה, השלטון, הנשיאים והמלכים כמובן מחוץ לתחום, כך גם הצבא, הפרלמנט, האקדמיה, כך שמה נשאר?
הסיכוי שלנו, כחברה ציניקנית ואינדיבידואלית, להגיע להסדר עם העולם הערבי החדש – זה השמרני, הדתי החוזר- אחורה, שואף לאפס.
בשנות החמישים והששים פרחה הקומדיה דווקא בשל משטרי העריצות הצבאיים שתקפו את העולם הערבי, אך הרבה הקומדיה הזו לא עזרה. את המרירות של היום גם היא כבר לא מצליחה לסלק. אין חשק לצחוק, כאשר הכלכלה קורסת, החברה מתפוררת, החיים קשים ודי מאוסים. המסורת אוסרת על בנות, למשל, לצחוק בקול רם, והיום בעידן החזרה אל הדת ואל העבר, הטאבויים האלה רק הולכים ומתרחבים.
מי שנעלמה לגמרי זו הפארודיה העצמית. היכולת לצחוק על עצמך, ולהשתחרר. אם בשנות הארבעים והחמישים היתה סאטירה עצמית, כמובן ברמת האזרח, לא המנהיג, היום זו נעלמה לגמרי. מי שמצחיק יהיה כפוף לעולם לכללים הנוקשים: לא צוחקים על הדת, לא צוחקים על החברה, לא צוחקים על המנהיגים. אצלנו ניתן לצחוק על משה או אברהם אבינו. מישהו יעיז לצחוק על הנשיא מוחמד? בלתי הגיוני אפילו. הדנים ניסו בסדרת קריקטורות אנמיות לגמרי, וזיכרו מה היתה התוצאה.
האיזור שלנו הפך רציני, קודר, ח’ומייניסטי. כאשר רשת טלוויזיה נוצרית בלבנון (LBC) העיזה להעלות פרודיה על נסראללה, ראשונה ואחרונה, כמעט והועלתה התחנה באש על ידי תומכיו הנזעמים. יותר לא העיזו המפיקים לצחוק שוב על נסראללה. לצייר את דמותו של הנשיא מובארק אסור בקריקטורות במצרים, הפלסטינים אינם מלגלגים על הנשיא אבו מאזן, וכך הלאה כל אחד בארצו. מי שמעיז יעמוד בפני העמדה לדין באשמת השמצת המולדת, שכן המנהיג הוא המולדת, וזו חברה של “ממנוע” (אסור). כוהני הדת בדרשות במסגדים אוסרים את הצפיה בקומדיות, בשעשועונים ובדברים שנחשבים קלי דעת.
ואם פעם היו מעיזים ללגלג על יחסי הפרט והחברה, הפרט והרשות, גברים ונשים, היום כבר אין כוח לזה. מי שיכול פשוט בורח מהמזרח התיכון. הצחוק מתקן, מרפא; היום רוצים רק לברוח. בתקופת ערפאת היו הפלסטינים מתבדחים על הממשל שלו, בחביבות. מי יעיז להתבדח היום נגד חמאס או הג’יהאד האסלאמי? כאן כבר מדובר בקדושה! ובאלימות קשה.
כל צחוק, כיום, גורר סנקציה, לעיתים כלא. כאשר מישהו העז לשלוח אסמסים באיראן על “הטיל” של אחמדינג’אד שאינו גדול כל כך, המשטרה החשאית פתחה נגדו בחיפושים, ואני לא צוחק..
לא תמיד זה היה כך, ודי לאזכר את תקופת הפריחה העצומה שידעה מצרים, “אם העולם”, בין שנות העשרים לשנות החמישים, תקופת פרלמנטאריזם וריבוי קולות, עיתונות תוססת וקמפיינים ציבוריים, שבה מילאו היהודים תפקיד חשוב, תקופה שנקטעה בבת אחת בידי המהפכה הצבאית, וצבא לא אוהב בדיחות. אם המהפכות הצבאיות לא היו מתרחשות, היינו רואים היום את מדינות ערב במודל קרוב מאוד לזה של המערב.
הקולנוע המצרי היה מלא בהומור, גם עצמי, כאשר מלך הקומדיה המצרית והערבית, שהיה אהוב עלי בילדותי היה, כמובן, אסמאעיל יאסין. הוא השתתף בעשרות סרטי קולנוע, שהוקרנו בטלוויזיה שלנו בימי ששי אחר הצהרים, וכילד הייתי אומר להוריי, תקראו לי אם אסמאעיל יאסין יופיע!
כל הופעה שלו היתה חגיגת בידור. הוא היה בעל מראה סוסי, עם שפתיים בולטות ושיניים ארוכות, ולכן הירבה לשרבב את פיו, כאמצעי קומי. בנוסף לכך היה נוהג לסיים את המשפט בקול שיהוק גבוה, כאילו נדהם. “הוק!”
יאסין היה גאון הסאטירה, בעל יכולת נדירה להצחיק, התבלין בכל סרט. היום אני מבין כבר אחרת את סרטיו, ורואה גם את מימד הסאטירה העצמית שהיה בהם.
◄ קחו למשל את הקטע הבא, על חתונת שוטה הכפר
יאסין מחופש פה כרקדנית בטן או כזמרת עממית, חיקוי לרקדניות ולזמרות שהיו רוקדות ושרות לפני החתן והכלה. גבר מחופש לאישה כבר היתה אטרקציה באותן ימים, דבר שכיום לא יהיה מקובל עוד בקולנוע הערבי המודרני השמרני.
זו חתונה, וחתונה במצרים מלווה בתזמורת מסורתית רועשת מאוד, עם תופים גדולים. הוא מבצע כאן חיקוי משעשע ומריר של כל תופעת רקדניות הבטן, המסורת והקיים. הוא קלט את שפת הגוף של הרקדניות והזמרות העממיות, את צורת הדיבור שלהן, הסלנג הנמוך, ממש תענוג.
הוא שר בקול של עורב, והנה, בעוד שהזמרות העממיות מהללות את הזוג הצעיר, ומזמרות ברכות, הוא שר קללות. לא מה יקרה היום, אלא כיצד יראו החתן כלה האלה בעוד שנים. הבעל מקלל אותה ואת האוכל שלה, היא מברכת אותו שאינשאללה, אוטובוס ידרוס אותו. מערכת יחסים בין גבר לאישה שמבוססת על “לא”, “לא”, ו”לא”.
בהמשך מוצאת את עצמה רקדנית הבטן אסמאעיל יאסין מתחרה עם רקדנית אחרת, אך ילדה, על ליבם של החתן וכלה הכעורים, שוטי הכפר, ולבסוף, כמובן, מגיעה המשטרה, ואוסרת את המתחזה האומלל, הזועק: “אני מסכנה!” יש הרי גבול לכל פרודיה.
הסרט הוא מערבי, חילוני, אופטימי, לעומת הפסימיות של היום. הוא יוצא נגד כל הטאבויים באומץ, וכיוון שמדובר באסמאעיל יאסין החביב, סולחים לו, כמובן. נגד המסורת, נגד מוסד הנישואין, נגד הלהולי הלשון, נגד תעשיית הרקדניות, נגד החברה, ואפילו נגד עצמו, כמי שהוא חלק מן התעשייה הזו. כל כך הרבה סאטירה, ומשעשעת! בסרטיו האחרים יצא יאסין נגד כל פרה קדושה. נגד הצבא (“אסאעיל יאסין בצבא”); נגד המשטרה (“אסמאעיל יאסין במשטרה”); “אסמאעיל יאסין בצי הימי”; “במוזיאון השעווה”, “בכלא”, ועוד ועוד, הבנתם את הרעיון. מרבית סרטיו נשאו את שמו.
כמה משעשע. כמה לא יכול עוד להיראות במזרח התיכון הדלוח של היום, כאשר גאונות מסוג זה של יאסין אינה קיימת עוד; כאשר השיח החברתי השתנה לבלי שוב, דתי, קיצוני יותר, יבש וקודר. אם יאסין, אז היום זה כבר השייח’ אחמד יאסין.
אני מעדיף את השוטה
אסמאעיל יאסין (1915-1972) מת, וזה לא מצחיק, בגיל צעיר, בן 57, מהתקף לב פתאומי, אך דמותו ממשיכה לחיות עד היום, בשחור לבן, זכר לימים אחרים, צבעוניים ועליזים הרבה יותר.
אבוי, האין זה המצב גם אצלנו? “הוק!”
קוראים יקרים:
◄האם תצרפו עוד קוראים לאתר שלנו? את החברים שלכם? אנא, ספרו להם על האתר, ושמחו אותם. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר“, כאן למטה. תודה.
◄למבקשים להירשם לקבלת התראות על מאמרים חדשים, ויש כבר מעל 10,000 רשומים – עושים זאת –כ א ן.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום, Gplanet Prime. קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים לחודש או לחצי שנה. ניתן להירשם – כ א ן.
◄למנויים קיימים של Gplanet Prime: כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.
◄בשאר אלאסד, מדינת המשטרה, והתחת של הכפרי
◄החיים כולם בחמש דקות. מה כתבתם אלי על סיפורו הלא-יאומן של הקולנוע הישראלי?
