מאת ד”ר גיא בכור
1 החטא הקדמון – נשיא הפוליטיקלי קורקט (PC) ביל קלינטון, שיכור מ”הצלחת” הסכם אוסלו (1993), שהציב אותו לכאורה כנשיא היסטורי, שאף להמשיך ולרכב על ההצלחה. מיום שעלה לשלטון בינואר 1993, הוא היה מוטרד מן האיומים של צפון קוריאה, ושליטה “הנשיא הנצחי”, קים איל סונג, להשיג נשק גרעיני. למרות שהסכם הפרדת הכוחות בין הקוריאות משנת 1953 כבר חייב את מדינת הצפון לחשוף כל פעילות צבאית שלה, הוא הסכים לפתוח בשיחות עם מדינת הצפון, לפירוק תוכנית הגרעין הצבאית שלה, אך השיחות נכשלו.
אלא שבאותו זמן, יולי 1994, מת לפתע “הנשיא הנצחי” (להלכה הוא לא מת, גופתו נחנטה, והושמה במאוזוליאום, כיוון שהוא “ניצחי”), ובמקומו עלה בנו, קים ג’ונג איל. הבן, שראה את מצבה הכלכלי הכושל של ארצו, החליט לנקוט במדיניות אחרת מזו של אביו הישיר. הוא החליט לרמות את האמריקנים, ולכן נענה בחיוב ליוזמות החיזור של ביל קלינטון. ב-18 באוקטובר 1994 הכריז הנשיא ביל קלינטון בקול תרועה רמה, שהצליח להגיע להסכם “היסטורי” עם צפון קוריאה. ארה”ב תעביר לצפון 4 מליארדי דולרים לאורך עשור, בעיקר בפיתוח אנרגיה גרעינית לשלום, ובתמורה, התחייבה צפון קוריאה להקפיא, ובהדרגה גם לפרק, את התוכנית שלה לייצור כלי נשק גרעיניים.
באותו שלב צפון קוריאה עדיין היתה רחוקה מנשק גרעיני, ואם היתה מותקפת, המשטר היה נופל, אך קלינטון העדיף הסכם. ה”ניו יורק טיימס” הפרוגרסיבי, ואיתו מרבית התקשורת, צהלו מאושר, על הצלחת הדיפלומטיה האמריקנית.
שנות התשעים, צריך להבין, היו שיא התקף ה- PC, שחוותה האנושות. ברית המועצות נפלה, אירופה התאחדה, הכלכלה זינקה, והתחושה היתה של סוף עידן המלחמות, ובעצם סוף ההיסטוריה האנושית (כפי שטען אז פרנסיס פוקויאמה, 1989).
אלא שלצפון קוריאה היו תוכניות אחרות לגמרי, מכת ה-PC. השליט לקח את הכסף ואת הניסיון הגרעיני שהעניקו לו המומחים האמריקניים באיוולתם, והמשיך בתוכניות הגרעין הצבאית שלו.
ביל קלינטון לא התייאש, ויזם עוד מתקפה דיפלומטית, כאשר נשיא מדינת הדרום ביקר ביוני 2000 במדינת הצפון, במה שתואר כ”הפשרה”. השליט הצפוני אף הזמין את קלינטון לבירתו, אך זה העדיף לשלוח באוקטובר 2000 את שרת החוץ שלו, מדלן אולברייט (שלימים “התברר” לה שהיא ממוצא יהודי). היא הגיעה לפיוניאנג, והתקשורת העולמית יצאה מגידרה, גם בארץ. “היא הצליחה להקסים את הצפון קוריאנים”, התאהבו אתרי הרשת, מבלי להבין שהמשטר שם חושב אחרת לגמרי מהחשיבה התקשורתית המערבית. “היא פתחה בריקוד עם ילדים”. העולם הוא קסום, והשלום העולמי הגיע:
הסנטור הדמוקרטי, ג’ו ביידן, שלימים יהיה סגן הנשיא של אובמה, נכנס אז לאקסטזה של התלהבות: “התוצאות של הדיפלומטיה הדהימו אפילו את האוופטימיים ביותר”, אמר אז. שוב, סוכם שם, שצפון קוריאה תקבל סיוע אמריקני, תמורת הקפאת התוכנית הצבאית הגרעינית.
אימג’בנק, Getty Images
הביטו בתמונה המשותפת של אותה אולברייט בצפון קוריאה עם השליט, קים ג’ונג איל: היא מחייכת מתמימות, מאוהבת בהצגה שעורכים לה. הוא מגחך, הכיצד הצליח להונות אותה בכזו קלות. שניהם רוצים בחורבן האחר.
ואכן, החל תהליך של הסרת סנקציות, והוצאה מבידוד, שוב, אך לצפון קוריאה היו תוכניות אחרות לגמרי.
שנתיים אחר כך ביצעה המדינה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה, והודיעה שיש לה נשק גרעיני. המערב, שסייע כספית וטכנולוגית, הוכה בהלם.
כל השיחות אחר כך כבר התנהלו אחרת: למדינה היה כבר נשק גרעיני מוכח, וכולן כשלו. המערב הפך לבן ערובה, בעצם, של טיפשותו. אטימותו היתה עונשו:
דרך טובה לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להוריד את אפליקציית האתר לאנדרואיד, או להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים בשני המקרים – קוראים ראשונים.
2 הגעת הנשיא הדמוקרט ברק אובמה לשלטון בשנת 2009 המשיכה את הקו הפייסני-מנותק של ביל קלינטון. התפיסה אותה הגה “האידאולוג” המוזר, שאחר כך היה גם שר החוץ, ג’ון קרי, היתה ש”העולם כולו דיפלומטיה”, וכי אין סכסוך שאי אפשר לפתור באמצעים מדיניים. אלא שבאופן המוזר ביותר, קרי כמעט ולא טיפל בנושא הצפון קוריאני, ממנו הוא והנשיא שלו, אובמה, העדיפו להתעלם. הוא בזבז את שנותיו בלחץ עלינו (ביקר כאן כ- 12 פעמים, אם לא יותר) ובשיחות טלפוניות על בסיס יומי עם ראש הממשלה נתניהו. איזה סובלנות צריך, כדי לשמוע את הטרחן המסוכן הזה כל יום. קרי הסית נגדנו, גם את הערבים, וגם את האירופים, אך ללא הועיל. אנחנו היינו האגוז הקשה, להוכחת התיזה שלו, שהכל ניתן לפתור בדיפלומטיה.
הנושא השני בו טיפל קרי באובססיביות, יחד עם אובמה, היה הסכם הגרעין עם איראן. הם בצעו בדיוק את אותן טעויות של ביל קלינטון: חתמו על הסכם שאין אפשרות לפקח עליו, אי אפשר לדעת מתי תחצה איראן את הסף הגרעיני, ואי אפשר גם לאכוף אותו, משום שזה צריך לעבור במועצת הביטחון של האו”ם, ושם יחסמו רוסיה וסין כל אכיפה. ובכל מקרה, ההסכם הוא לעשר שנים, ואחריו איראן חופשייה לעשות כרצונה, וכבר עברו שנתיים.
העיקר שאובמה וקרי יצאו עם נייר, כמו שקלינטון יצא עם נייר, וכמו שצ’מברליין יצא עם נייר מהיטלר בוועידת מינכן, 1938.
הגישה שלהם ראתה בנייר, בהסכם, את חזות הכל, כמו אותו הסכם אוסלו אומלל. ברגע שיש חתימה, כל השאר כבר לא מעניין, או שיסתדר באורח פלאי. אלא שלא לצפון קוריאה ולא לאיראן יש עניין בהסדרה.
מה שמנהיגי המערב אינם מבינים גם היום שאין אפשרות לנהל משא ומתן בין דמוקרטיה מערבית לבין דיקטטורה או כנופיה, כמו במקרה הפלשתינאי.
הסכם שלום או התפרקות מנשק גרעיני יכולים לקרות רק אם שני הצדדים מעוניינים בכך. אחרת זו הונאה של הצד הרודני את זה המערבי, בדרך לקפיצת מדרגה נוספת של האיום. זו הסיבה בדיוק דורש מחמוד עבאס לקבל את מלוא השטח: להזרים לשם מיליוני “פליטים”, ואז להמשיך את המאבק לחיסול ישראל ממצב של עליונות ועוצמה.
הדיפלומטיה, יש תמיד לזכור, אינה המטרה, אלא האמצעי.
3 חמור מכך, ברק אובמה התעלם, ואפילו התנגד, לאזהרות לגבי האיום הגרעיני הצפון קוריאני.
בשנת 2013 חיברה סוכנות המודיעין להגנה דו”ח, בו הזהירה שהצפון מסוגל לייצר פצצות גרעיניות זעירות, ואף להשתמש בהן. אך אובמה התעלם, ואחר כך הגחיך את הדו”ח, ותיבת התהודה התקשורתית שהקיפה אותו, הבינה שהוא לא מעוניין בנושא, והם ירדו מזה.
כך חלפו השנים, מבלי שנעשה דבר בנושא הצפון קוריאני, וזו רק המשיכה לפתח את היכולות שלה עוד ועוד, פצצות גרעין מצד אחד, ופיתוח טילים בין-יבשתיים, מן הצד השני. האמריקנים נהגו לטעון אחרי ניסויים כאלה ש”הניסוי נכשל”, למרות שידעו שחלק מן הניסויים בהחלט הצליח. המגמה היתה להוריד את הנושא מסדר היום מהר ככל האפשר, ישראל חשובה יותר.
הדברים הגיעו לידי גיחוך, כאשר אובמה הפך לפרקליטם של הצפון קוריאנים. בשנת 2014 הפיקה חברת סוני היפנית סרט עלילתי בשם “הריאיון”, שבו עיתונאי אמריקני (“מר רפופורט”, יהודי ליברלי, כמובן) מוזמן לראיון עם “הנשיא הנצחי” של צפון קוריאה. אלא שלביתו מגיעים סוכני הסי איי אי, ודורשים ממנו לרצוח את השליט הזה. בסופו של דבר השליט אכן מתפוצץ. הסרטון נעשה בהומור, אך הצפון קוריאנים רתחו מזעם, ואיימו בהתקפה על יפן וארה”ב. אובמה נבהל, ואמר: “חברת סוני ביצעה טעות, חבל שהם לא דיברו איתו קודם”, כך שאפילו סרט היתולי כבר אסור לעשות בתרבות הפי סי, זה מרגיז את הדיקטטורה האפלה בעולם של ימינו.
מציאות או דמיון? המנהיג הצפון קוריאני מנסה להוציא מיתקפה גרעינית ברגעיו האחרונים, לפני שהוא מושמד בידי העיתונאי, והאנושות שורדת. מתוך “הריאיון”.
אז המציאות מדומיינת, או שהדמיון מציאותי?
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
החודש עלה לחברי מועדון ה- Prime מאמר הכלכלה שלנו ושל העולם החדש, לשנת 2018. לקרוא את המאמר של השנה שעברה.
4 עיסקת הגרעין עם איראן היתה השפל העמוק ביותר של משטר אובמה, למרות התנגדות ישראל, ואולי דווקא בגללה, ולמרות אזהרות מומחים רבים. במסגרת העיסקה לא רק שרוב הסנקציות על איראן הוסרו, אלא שארה”ב הסכימה להעביר לאיראן, לאורך השנים, סכום של 150 מליארד דולר, שהוקפא מתקופת השאה ומתקופות מאוחרות יותר.
הכסף הזה כבר החל לזרום לאיראן, חלקו במזומן, והאיום השיעי החל להתעצם בזכותו. הוא משמש כיום למימון המליציות השיעיות בעיראק, בסוריה, ובתימן במלחמתה עם סעודיה. הכסף מינף, כצפוי, את המלחמה הסונית-שיעית לגבהים אדירים. אך הכסף גם החל לזרום לצפון קוריאה, במסגרת שיתוף הפעולה שלה עם איראן, בעיקר בייצור טילים מתקדמים. כך מממנת ארה”ב ישירות ובעקיפין את שתי אויבותיה המרות.
30 באוגוסט, טיל של הצפון משוגר לעבר המים של יפן. זו התגרות חמורה, שעשויה לסיים את הפציפיזם היפני. אז סוף ההיסטוריה, או שהיא כבר מתגלגלת אחורה?
5 כתוצאה מחוסר העניין של משטר אובמה בצפון קוריאה, הזירה הזו נזנחה. זה אומר שלא הושתלו סוכנים ומרגלים, לא נעשו ניסיונות לפרוץ את המעגל הקרוב למנהיג, לזרוע יריבויות ולהבטיח הבטחות חשאיות למעגל הסובב את המנהיג. הפיקוח ירד, כיוון שתשומת הלב של הנשיא היתה במקום אחר. קשה לומר שהיה קרע בין אובמה לפנטגון, אך הוא לא אהב ללכת לשם, בהיותו פרוגרסיבי, שראה בארצות הברית את סיבת הרוע שבעולם.
בעוד ארה”ב נטשה את העיסוק בצפון קוריאה, זו לא נטשה את האיום ולו לרגע. בדצמבר 2011 מת השליט הבן מהתקף לב, ובמקומו עלה בנו, קים ג’ונג און הצעיר, שלמד דווקא באירופה. היו תקוות שבשל החינוך המערבי שלו הוא יקדם איזו עיסקה, אך ההיפך קרה: הנכד של המנהיג המייסד החל לנקוט קו תוקפני, מתריס ואלים במיוחד. אלה איומים עם נשק גרעיני.
היקף הניסויים הגרעיניים והבליסטיים נמשך כל הזמן, עד שהגיע לרמה הנוכחית של פצצת מימן עצומה, בעלת יכולת השמדה של עיר אמריקנית שלמה, ואשר הצפון קוריאנים כבר יודעים, כנראה להרכיב אותה על טיל ארוך טווח.
כל הסיוטים האמריקניים התממשו, ואם פעם איימה מדינת הצפון על שכנותיה, אותן היא שונאת: מדינת הדרום ויפן, עכשיו היא מאיימת ישירות על ארצות הברית. וזהו איום מצמרר, משום שהיא מזהירה שכל פגיעה בה, תוביל להשמדה של מיליונים. נוצר מאזן אימה, שארצות הברית, והנשיא שבינתיים נכנס, דונלד טראמפ, אינם יודעים כיצד לנהל אותו, ולהכריע בו.
6 הממסד הביטחוני בארצות הברית מגיב כמו הממסד הביטחוני אצלנו בנוגע לגרעין האיראני, בהססנות, חשש ושמירה על הקיים. כשם שהממסד הזה אצלנו עשה כל שביכולתו, כולל הדלפת תכניות תקיפה אפשריות שלנו לאמריקנים, כך פעל הממסד הזה אצל אובמה, שגם קידם את אותם גנראלים פרוגרסיבים, שהיו לרוחו. הם התעלמו מן הסיכונים, הוא היה מרוצה שלא קיבל התראות מן הגנראלים, והקונספציה הושלמה.
אלא שהצפון המשיך וקידם את הפצצות הגרעיניות שלו, ואותם גנראלים רק הקלו עליו בהתנהגותם.
הנשיא טראמפ ירש, לצערו, את הגנראלים התבוסתנים, שקודמו בידי אובמה, אך גרוע מכך, הוא הקיף את עצמו גם בתבוסתנים משל עצמו. שר ההגנה ג’יימס מאטיס, אודותיו כבר כתבנו בעבר, הוא האחרון המתאים לטראמפ. הוא איש שמאל, פרוגרסיבי, גלובליסט, המתרחק ממלחמות. זכורה הביקורת המרושעת שלו עלינו, כאשר פרש מן הצבא. אותו מאטיס הזהיר שכל התקפה על צפון קוריאה תגרור אסון הומניטארי עצום, אז מה עוד נשאר לו לעשות? אפילו אם זה נכון, אסור היה לו לומר זאת, ולהשאיר מרחב של דילמה אצל האויבים. כך גם שר החוץ רקס טילרסון, שכל הזמן ממלמל על “פתרון של הידברות ושלום”, מנטרות שרק משעשעות את מנהיגי הצפון; וראש צוות הבית הלבן, הרברט מקמסטר, שסילק והרחיק את כל אנשיו האמיתיים של טראמפ: מסטיב באנון, המשך באנטוני סקרמוצ’י, השגריר ג’ון בולטון, ואחרים.
כך מוקף כרגע טראמפ ביועצים, שמציעים לו להידבר עם הצפון קוריאנים, וזו העצה הגרועה ביותר, משום שאלה רק יסחטו את טראמפ ואת המערב. המוניטין של הנשיא טראמפ מונח כאן על הכף: האם יאכזב את בוחריו, ויתנער מהבטחותיו?
הרשעים כבר מבינים שהמערב סחיט, ולכן טורקיה סוחטת את אירופה, בנושא הפליטים, וכך גם עושות הכנופיות בלוב, שמקבלות מליארדים מאירופה, כדי לבלום גם הן את המסתננים. בקרוב יבינו את הפוטנציאל גם מדינות מצרים, מרוקו, אלג’יריה וטוניסיה, והסחיטה תתחיל. למה שגם אנחנו לא נסחט את האירופים, ונאיים עליהם לפתוח את הסגר על עזה, תוך שילוח הפלשתינאים לאירופה? זהו כלי שאפשר להשתמש בו, ורק להרוויח.
מדיניות ההתעלמות הזו מצפון קוריאה של הממסד הביטחוני האמריקני החרידה את דרום קוריאה ואת יפן, שתי המאוימות בידי מדינת הצפון. הקוריאנים שונאים את היפנים, וההיפך, והצפון הקומוניסטי שונא את הדרום, בו הוא רואה שלוחה קפיטליסטית מערבית. כך איבד אובמה את בעלי הברית שלו במזרח, כפי שאיבד אותנו, ואת המדינות הסוניות. התקווה היתה שטראמפ ינהג אחרת, אך הדמוקרטים כבר סנדלו אותו היטב, מה גם שהיועצים שלו חושבים כאנשי אובמה.
ושוב בעלי הברית מרגישים נטושים. כך חשים גם המורדים הסונים, שננטשו בידי הנשיא טראמפ (מאטיס דחף לזה), לטובת הגמוניה רוסית, ופחות מכך איראנית.
7 רוסיה – מגנה את הפעילות של צפון קוריאה, אך לא ממש מתנגדת לה, כיוון שהיא לא מאיימת עליה. היחסים בין ארה”ב לרוסיה גרועים מאוד, ואין עוד שיתופי פעולה, חוץ מאיזור אחד, וזה דרום סוריה. דווקא כאן ממשיכות שתי המדינות בניסיון להקפיא את המצב, לא רחוק מגבולנו, ואכתוב על כך בעתיד.
שתי המדינות ממשיכות להשפיל זו את זו בגירוש דיפלומטים. הרוסים ידעו שהאמריקנים יחדרו לקונסוליות שלהם, ולכן במשך כמה ימים העשן לא הפסיק לעלות מהן, בשריפת מסמכי ריגול. ואכן, כאשר הרוסים עזבו, נכנסו אנשי בולשת ה- FBI לבניינים, והחלו לאסוף מסמכים ומחשבים.
השפלה אמריקנית בקונסוליה הרוסית בסן פרנציסקו, שתגרור תגובה רוסית, וההיפך. המשעשע הוא שהיו שציפו שטראמפ ופוטין יסתדרו ביניהם, אך אנו צפינו שהיחסים יורעו במהירות.
רוסיה מעמידה פנים של דאגה, אך לא אכפת לה שארה”ב תסתבך עם צפון קוריאה, כך היא תזדקק לרוסיה יותר, וכך גם סין. הסינים כבר סחטו בעבר כמה פעמים את ארה”ב בניסיון לרסן את הצפון קוריאנים. הם קיבלו מהאמריקנים טובות הנאה כלכליות ומסחריות, אך לא ריסנו אף אחד.
8 האו”ם שוב מצטייר כחסר כל ערך. ברגע שיש צד, שיש לו הגנה מצד בעל זכות וטו במועצת הביטחון, האו”ם מנוטרל. ולכן האו”ם של ימינו אינו יכול לעסוק כמעט בשום נושא, משום שתמיד מישהו יטיל וטו. הנושא היחיד שאפשר עדיין לדון בו הוא אנחנו, וכך היה במשך שמונה שנים, שבהן המטריה האמריקנית שניתנה לנו היתה רופפת במכוון. כיום ההגנה האוטומטית חזרה, לשמחתנו, ולכן זהו המוסד שאין על מה לדבר בו. כל נושא מיורט ומסוכל, אפילו “מעמד האישה” משום שיש עשרות מדינות מוסלמיות, שיש להן מה להסתיר בנושא. רוב ההסכמים וההבנות עם צפון קוריאה היו מחוץ למסגרת האו”ם, מתוך חשש שמדינות אחרות ינטרלו את ההבנות, וזה המצב גם כיום.
הרוסים והסינים מוכנים לעזור בהחלטות למראית עין, אך ספק אם יסכימו לפגיעה מהותית במדינה המקורבת אליהן, צפון קוריאה, והיא עצמה יודעת זאת.
האם טראמפ ישנה את האו”ם? האם האו”ם ישנה את טראמפ?
9 אז מה הנשיא טראמפ כן יכול לעשות, במרחב הצר שהשאירו לו קודמיו? ליצור הרתעה מול הצפון, וזה כבר בעייתי, כי זה אומר שארה”ב הגדולה וצפון קוריאה העלובה נמצאות באותה רמה.
ישנן כמה אפשרויות של הרתעה והחזרת איום, והן טובות בעיקר במגננה, כאשר אתה מוצא את עצמך פגיע ותחת התקפה.
א. להחזיר את האיום כמו עם מראה, ולהפחיד את האויב באותה הפחדה בה הוא מנסה להפחיד אותך. יש לאיים על משהו שייקר לו, להראות שאתה לא מפחד ממנו, וכי יש בך תקיפות שאויביך לא צפו. לא צריך יותר מידי – רמז, שאתה מסוגל להרבה יותר מזה, יכול לעשות את העבודה.
ב. צעד אמיץ שיש בו מידת סיכון. האויב חשב שאתה פגיע, והנה, אתה פועל במפתיע ובעוצמה. האויב יתחיל לראות בך עוצמה ואיום עליו, שלא הכיר.
ג. להיראות לא צפוי, ולא רציונלי, כלומר להיות יותר קים ג’ונג און ממנו עצמו. “אויבים משוגעים” מפחידים, ולא מתעסקים עם משוגע. צריך לרמוז שאתה לא רציונלי, והצעד הבא שלך יכול להיות כל דבר. שאתה מוכן לקחת איתך את האוייב שלך.
ד. יצירת פרנויה: ככל שהאויב יוטרד יותר, כך הדמיון שלו ירוץ עוד יותר, מה שיעלה את החשש שלו, וישנה את שיקוליו. הדמיון כאויב עצמי: זה מה שהאיראנים עושים לנו שנים רבות, בעזרת “התקשורת” בישראל. את תרחישי האימה אנחנו כבר משרטטים לבד. ככל שאתה מעורפל ומסתורי יותר, כך הדמיון של האויבים יטריף אותם יותר.
ה. ליצור מוניטין מפחיד, למשל, לשעתק מחזית אחת, קלה יותר, ולהשליך על האויב הראשי. זה מה שפוטין עשה בסוריה: בנה מוניטין אכזרי, ובאירופה כבר רועדים מפחד, מבלי שירה שם ירייה האחת.
ה- PC מאמין שאם נתעלם מהבעיות, בסופו של דבר הן באמת תיעלמנה, והתקשורת צועדת עם ההזיות, וכך גם האקדמיה והממסד העולמי. כך הם חושבים בנוגע אלינו: שאם נתעלם מהכוונה הערבית לייבא ליו”ש כמה מליוני ערבים מסוריה, עיראק ולבנון, הכוונה הזו תיעלם.
צפון קוריאה חתמה על הסכם כדי להוליך את ארה”ב שולל, וכנופיית עבאס מבקשת הסכם להוליך אותנו שולל. ומה אנחנו מרגישים לנוכח הסכמי ההונאה? Mundus vult decipi, ergo decipiatur, “העולם רוצה להיות מרומה? שירומה לו”.
10 צחוק הגורל, משטר אובמה, שהתעלם מן הסכנות הגרעיניות שלנו בהסכם עם איראן, יצר מצב שבו ארצו שלו מאוימת עכשיו בפצצת גרעין. לא סכנות ופוטנציאל, אלא איום פיזי מיידי בפצצת מימן. קללתו של אובמה חזרה עליו. זה לא מפחית מחומרת המצב, אך זו אירוניה אכזרית של ההיסטוריה. “תקופת הסובלנות נגמרה”, מכריזים טראמפ, סגנו פנס ואפילו השגרירה הנהדרת באו”ם, ניקי היילי. אך מה הם כבר יכולים לעשות, כאשר הממסד הביטחוני והצבא לא מוכנים לשמוע על מלחמה? אפילו דרום קוריאה רועדת ממלחמה, וטראמפ צריך לאיים עליה בביטול הסכם הסחר החופשי, כדי שתתרצה. בלי הלגיטימציה של הדרום, לא תוכל להתקיים מתקפה צבאית, שהעולם יקבל.
ועוד אבסורד: המדינה היחידה בעולם שתקפה אי פעם אינטרסים צבאיים של צפון קוריאה היתה ישראל, שב- 6 בספטמבר 2007 מטוסי חיל האוויר שלנו תקפו והשמידו את הכור לייצור פלוטוניום במזרח “סוריה”, כור שנבנה והופעל בידי צפון קריאה. מומחים ממדינת הצפון נהרגו גם הם במתקפה. ייתר מדינות העולם רועדות מפחד, לא רק מפני צפון קוריאה, אלא משום שהעולם המדומיין של ה- PC שבו הקיפו את עצמן, הולך וקורס סביבן ברעש גדול.
