העולם הערבי מביט נדהם בפרשת קצב, ובכלל לא מהסיבות שמדהימות אותנו. לדעתי הוא פשוט אינו יודע כיצד לעכל גם את הפרשה, וגם אותנו. ישראל ממשיכה להידמות בעיניו לצד האפל של הירח, זרה ומוזרה. מדוע?
קודם כל, העולם הערבי גדל ומגדל את הדורות הבאים על תחושה של “הייבה”, דהיינו תחושת הכבוד למי שהוא רם ונישא, מי שהוא סמל ממלכתי, למשל הנשיא, הפרלמנט והצבא. במצרים, כדוגמה, יש חקיקה מפורשת, האוסרת כל ביקורת על הנשיא, בני משפחתו, הצבא או הפרלמנט. אילו סמלי המדינה, והם מעל לביקורת. רק להזכיר את סעיף 23 לחוקה המרוקאית משנת 1972 הקובע כי “אישיות המלך מקודשת”, ומכאן שביקורת על החלטותיו ובודאי מעשיו אסורה”. סעיף 6 לחוק היסוד הסעודי משנת 1992 קורא במפורש לבני העם להביע אמונים (בייעה) ולציית למלך, ובתמורה החוקה מסמיכה את המלך למנוע “כל דבר שעלול לגרום לחוסר הרמוניה, ריב וחוסר אחדות”. זהו מודל של “אבי האומה הרחום”, המאומץ על ידי מרבית השליטים הערביים. בעצם קיומו הוא מסמל את האומה כולה. כך היה “סיידנא”, דהיינו המלך חוסיין וכך היה יאסר ערפאת.
לכן, קשה היה מאוד לקבל במצרים את הביקורת שהוטחה בשנה שעברה כנגד הנשיא מובארק על ידי תנועת “כיפאיה!” (“די!”), שדרשה שיפנה כבר את השלטון, שכן מובארק הוא הרי מצרים. מנהיגי תנועה זו נמצאים כרגע בכלא, או בחקירות. במצרים, בירדן או במדינות ערביות אחרות יש איסור לצייר את המנהיג בקריקטורות, אלא אם כן אילו קריקטורות מחמיאות. אפילו המשטרים הערביים בינם לבין עצמם נמנעים מלצייר את המנהיגות הערבית האחרת באור שלילי, מחשש שגם אותם יציירו באור שלילי, אלא אם כן מדובר במשבר חמור ביחסים, אז כמעט הכל מותר, עד לסיום המשבר.
כלומר כל הריטואל של גרירת אדם מראשות המדינה לתחתית שלה, מתקבל כתופעה בלתי הגיונית. האם זו הדמוקרטיה? שואלים בדאגה בעולם הערבי, ולא מתלהבים ממה שהם רואים, שכן לגבי רבים בעולם הערבי היציבות חשובה מדמוקרטיה. מאידך, יהיו כאלה שיגידו, דווקא זו הדמוקרטיה, שאינה מבחינה בין רם ונישא לבין דל ושפל, אך, כאמור, מוביליות חברתית כל כך דרמטית יכולה להיתפס כטראומטית בחברה ערבית מקוטבת, המחולקת לקאסטות ברורות מעמדית וחברתית. הם מנחמים את עצמם שממילא מדובר בישראל, מדינה לא ברורה, לא מוכרת, שפועלת באופן בלתי הגיוני, למרות כל מה שהם קוראים עלינו.
יש רבים המדווחים בתקשורת הערבית על תופעת קצב בלגלוג. התפיסה המסורתית בעולם הערבי ליחסי שולט-נשלט היא של “בייעה”, דהיינו שבועת אמונים, קשר מעין-חוזי בין המנהיג למונהגים. הם יתמכו בו לנצח, והוא ישמור על היציבות בממלכה, וזו ממלכה אפילו אם היא רפובליקה. הם זה הוא, והוא זה הם. כך שאם נשיא מדינת ישראל, וזו תפיסת רבים בעולם הערבי, מואשם בענייני מוסר איומים, משמעות הדבר היא … שכל מדינת ישראל היא כזו. בין השורות הם טוענים כלפינו, אז במה אתם עדיפים עלינו? הרי, טוען העולם הערבי, ישראל הוקמה לכאורה על מוסר הנביאים והצדק, אז איזה מוסר נותר לכם? במילים אחרות, ישראל לפי טענה זו נוסדה בחטא ובבושה, לא בכבוד ובלגיטימציה.
יחד עם זאת יש כאן תופעה מעניינת נוספת. התקשורת הממסדית והאחרת בעולם הערבי אינה עטה את הפרשה ואינה מעמידה אותה בראש סדר העדיפויות שלה. מדווחים בהחלט, אך לא מדגישים יותר מידי. לא רק בגלל מוזרות הפרשה בעיניה, אלא משום שיש כאלה בעולם הערבי שאינם ששים להדגיש אותה, ומכמה סיבות.
המנהיגים בעיקר, אינם מעוניינים שזה ייהפך למודל, ובודאי לא מודל לחיקוי. אם בישראל, הנמצאת במזרח התיכון, ראש מדינה נזרק לעפר ואפר, מחר זה עלול לקרות גם אצלם. כלומר הדחת מנהיגים עלולה להיות מדבקת! מישהו עוד יקבל רעיון מכך גם אצלם! אז עדיף לא להדגיש את העניין יותר מידי. חמור מכך, בעולם הערבי יש טאבו מוחלט על פרשיות מין של אישים, בודאי ראשי מדינה. כיום ערוץ הטלוויזיה “אלערביה” מפרסם באתר האינטרנט שלו מידי פעם כתבות בנושאי סקנדלים מיניים, אונס המתרחש, וכדומה, אך בדרך כלל בלי שמות, וחס וחלילה לא על ראשי מדינה. להם מותר לכאורה הכל. ומישהו עוד עלול לקבל כאן רעיונות גם בזה, חורקים הממסדים הערביים שיניים. זו גם עדות נוספת להיחלשות המדינה כמוסד, מספיק, אומרים המימסדים הללו, מה שקורה בעולם הערבי בלבנון, עיראק והרשות הפלסטינית. במזרח התיכון הנשיא הוא הוא סמל המדינה, ואם הוא נחלש המדינה כולה נחלשת,
ולכן, למרות הפיתוי ללעוג לישראל, ולצחוק לאידה, וזהו פיתוי אמיתי, הם מתאפקים. לא בגלל ישראל, אלא בגללם עצמם. הביקורת על ישראל עוד עלולה לחזור עליהם עצמם כבומרנג, וכבר היו דברים מעולם.
