מאת ד”ר גיא בכור
לצה”ל היו בשבועות האחרונים הצלחות טקטיות חשובות, שלא תמיד הובלטו בתקשורת, עם חיסול עשרות חוליות של משגרי קסאמים ופעילים צבאיים של ארגוני הטרור ברצועת עזה. אלא שכאן קרתה תקלה, שעכשיו מתברר גם ניזקה: השגרה.
זירת הפעולה של צה”ל בעזה היא מצומצמת למדי: צה”ל לא נכנס לעומק הרצועה בוודאי לא למחנות הפליטים, אלא מסתפק בשולי הרצועה, איזורים שמהם נורים הקסאמים, (מסומנים במפה בכתום), אילו איזורים שבעיקר אוכלסו בעבר בידי ישובים ישראליים, קודם לפינוי מעזה. עכשיו, בהיותם איזורי הפקר, פעלו שם חיילי צה”ל. אילו שטחי שיגור הקסאמים. אבוי, לא “כפרי נוער וספורט” קמו שם, כפי שהעריך ערב הנסיגה הנשיא כיום, שמעון פרס, אלא כפרי קסאמים.
חמאס וייתר הארגונים שעקבו בדאגה אחר חיסול אחר חיסול של החוליות ששיגרו, כנראה למדו את שיטות הפעולה של צה”ל, ובאיזור כה מצומצם אין זו בעיה להעמיד מארבים, ואפילו פיתיון לכניסה של החיילים פנימה, ואז לפעול. זה כנראה מה שקרה היום. מדובר על כניסה של חיילי צה”ל לעומק של מאות מטרים בלבד, זירה מאוד מצומצמת וקלה בפעולה מצד המחבלים, הזוכים כמובן לעורף אוהד. יש צורך לבדוק האם אין דליפה של מידע אל ארגוני המחבלים, בשטח כה צפוף.
בזירה כה מצומצמת גם קשה לחיילי צה”ל להסוות את עצמם ולהיעלם בשטח. זו נקודת יתרון לאויב, שהיום ניצל אותה. השגרה היא האויבת הגדולה של צה”ל, שחייב לפעול בשיטות קומנדו, הסוואה וגרילה. יש לזכור: ההצלחה של היום היא הכשלון של מחר, שכן האויב לומד גם הוא מכשלונותיו.
חמאס רואה בכל הרוג ישראלי ניצחון, לא משנה כמה פלסטינים נהרגים. על צה”ל לשאוף שלא ליפול למלכודת הפלסטינית הזו, ולשנות מייד את דרכי פעולתו. החוכמה היא לא רק להיכנס ממקומות שונים, אלא לנקוט בדפוסי פעולה אחרים בכל פעם. כניסת כוחות, אם יש צורך בכך, יכולה להיות מן הים, האוויר וגם מן המעברים הקיימים. היא גם יכולה להיות תת קרקעית.
בחדשים האחרונים חמאס בנה, יש לזכור, מערך צבאי לכל דבר ברצועה, עם מודיעין, תצפיתנים, קשר ושרשרת פיקוד. את כל זה יש לקחת בחשבון יום יום.
היום התרחשו ברצועת עזה מספר אירועים, היוצרים ביחד מעין-הסלמה:
הבולט מכולם בשל הנסיבות הקשות, התרחש לפנות בוקר, כאשר חילי צה”ל נתקלו באש עזה במארב מתוכנן. המארב היה מתוך מסגד ומבתים הסמוכים לו, לפי הדיווחים הפלסטיניים, וכאן נהרגו שלושה מחיילינו. הלוחמים שלנו השיבו אש והרגו ארבעה מן היורים. כמו כן המשיכו חיילי צה”ל ועצרו כמה פעילים של חמאס, למשל עבד אלסלאם אלחיה, אחיו של בכיר חמאס המבוקש ח’ליל אלחיה. האירוע כולו התרחש מאות מטרים ממעבר האנרגיה והדלק ליד נחל עוז, בכיוון שכונת סג’עיה (מסומן ב- X, במפה, במרכז הרצועה). מצור או לא מצור, אנו ממשיכים להזין את רצועת עזה, כמעט כמו תמיד.
אירוע נוסף התרחש כאשר חיל האוויר תקף בערב מטרות טרור במחנה אלבורג’, במרכז הרצועה. כאן נהרגו לפחות עשרה פלסטינים.
טיל נרה מן האוויר לעבר מכונית בכיר בארגוני הטרור, האני זערב (בן 23), ליד בית לאהיא, שבצפון הרצועה, והוא חוסל.
ועוד היום: הג’יהאד טען כי ירה היום קסאמים ורקטות לעבר אשקלון ושדרות.
בסך הכל הסלמה.
מה מבין חמאס? שצה”ל מעיז לפעול באיזורי שוליים מצומצמים מאוד בתוך הרצועה ולא מעבר לכך, ולכן הוא מרכז באזורים אלה יותר מודיעין וכוחות. חמאס מסיק כי אין לצה”ל לגיטימציה פנימית להיכנס לעומק המחנות. העובדה הזו מעניקה סוג של חסיון לבכירי הארגונים, המצפים לקראת הסדר מעין-פוליטי. חמאס מעריך שישראל לא תשבור כרגע את הכלים, כאשר מתנהל סוג של משא ומתן לרגיעה. גם חמאס לא ישבור כרגע את הכלים, מאותה סיבה בדיוק.
כרגע מתנהל מירוץ בין הציר הצבאי לזה הפוליטי, כאשר משלחת חמאסית בכירה יצאה כבר מעזה לקהיר, כדי לפגוש שם את הנשיא האמריקני לשעבר, ג’ימי קארטר. המשלחת כוללת שני בכירים: מחמוד א-זהאר ושר הפנים של חמאס, סעיד סיאם.
לחמאס אין מה להפסיד מן המפגש הזה, שכן בכוונת אנשיו להציג את “האסון” שהמיטה ישראל על הרצועה בשל “המצור” שהטילה עליה. במקביל הם יפגשו היום גם עם ראש המודיעין המצרי עומר סלימאן, המבקש לקדם רגיעה ברצועה, ויש לכך סיכויים לא רעים, שכן גם חמאס מעוניין בכך.
היחסים בין חמאס למצרים רגישים, וכפי שכתבנו בימים האחרונים נותר מאזן של אימה בין שני הצדדים. בניגוד לפרסומים בישראל, חמאס לא יעיז עוד לפרוץ את הגבול עם מצרים, שכן הוא מבין מה תהיה התוצאה. השערורייה של העבר, לא תחזור עוד.
חמאס מבין שלא יוכל לכפות על ישראל רגיעה דומה גם ביו”ש, ויתכן שיירד מדרישתו זו. אם כך יקרה, סיכויי הרגיעה טובים, אפילו אם לא יוכרזו. הדגש הישראלי חייב להיות לא רק רגיעה מצד חמאס, אלא גם כפיית רגיעה מצד חמאס על ייתר הארגונים בעזה. אם כך לא יקרה, אין הרבה טעם לתהליך כולו. לפי מה שאני מסיק מן המצב, נושא גלעד שליט עדיין לא הבשיל.
חמאס מצידו דורש את הסרת המצור הישראלי, ויש לקוות שישראל לא תתפתה להיכנס למלכודת הזו. אם כך יקרה, יהיה זה המקרה הראשון בהיסטוריה האנושית, שבו צד אחד מפרנס ומזין יום יום את האויב הישיר שלו, זה שמבקש את חורבנו.
◄אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה.
◄למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם כאן, ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד
יומן המלחמה מס’ 1: המערכה גולשת לסטטיות
מדד האיומים הבטחוניים לחודש אפריל 2008
