בזכות ג’יפלאנט היכרתי הרבה מאוד חברים חדשים, שליוו את האתר ב- 15 השנים שבהן הוא קיים. מדובר באנשים ברמה הגבוהה ביותר, בכל תחומי החיים, מוקדי השראה אינסופית, ואני מודה להם, ולכם, על האמון רב השנים.
אחד האנשים שליווה את האתר ברמה קבועה, ואף היה שולח לי מיילים לפחות אחת לשבוע במשך 15 שנים, היה האדריכל הנודע מרדכי (מוטי) בן חורין (1930-2020), האדריכל שתכנן, בין הייתר, את בית אסיה בתל-אביב, ואשר לצערנו, הלך לעולמו לפני כמה חודשים. הוא היה נוהג להגיב לי על המאמרים באתר, גם מדירתו שברובע היהודי, בעיר העתיקה בירושלים.
מרדכי היה אמן בעל ראיה לאומית יוקדת. הנה בסרט הזה מרדכי נחשף (2020) באופן ספונטני לעבודות שתכנן אביו, המהנדס משה בן חורין:
כאמור, גולת הכותרת בתכנון מוטי היא בית אסיה, שנבנה בשנת 1970 בתל אביב, והוא לדעתי אחד הבניינים היפים בארץ. חבל שרמת התחזוקה שלו ירודה, ויש צורך בשיפוץ חיצוני.
המחשבה הזו הביאה אותי לדרג מי הם, בעיני, הבניינים הארכיטקטוניים היפים בישראל. בהמשך אסביר למה הם מצויירים. הראשון, לזכרו של מוטי, הוא בית אסיה, שאותו תכנן. רחב כמו היבשת האדירה, היבשת שלנו, גולש למרחקים, גלי, מעגלי, ומתעתע. הקווים שלו רכים וטובלים בשמש, לא כמו קווים אירופיים חדים וזרים:
לפני שנמשיך, כמה מילים על אסתטיקה, שאצלי היא בעדיפות גבוהה מאוד. היופי, כערך. אני מטייל הרבה בארצנו, המלאה בפיגועי אדריכלות והנדסה. הייתי הורס אלפי מבנים מכוערים, זכר לימים שבהם ישראל היתה מדינה ענייה, עם אידאולוגיות בטון מהעבר. ישראל מלאה במבנים נטושים, באנטנות חלודות שיש לפרקן מזמן, קרשים, דודי שמש, ברזלים ורעש בעיניים. זה כל כך צורם, עד שזה גורם לי צער לראות את כל זאת. אצלנו הדה-קונסטרוקציה קדמה לקונסטרוקציה, כך שלעיתים קרובות נשאר רק הדה-.
אסתטיקה יוצרת חדות מחשבה, היא איכות חיים, והיא מעצימה את הסביבה באופן אינסופי. חשוב שכל ראש עיר, אחראים ואחראיות, שקוראים את הדברים האלה, יקחו את הדברים לתשומת ליבם. פחות שלטים, פחות רעשים בעין, חוטים, קשקושים, “קישוטים”, ושאר פיגועים. Less is more.
נקיון.
המבנה השני ברמת ההתפעלות ברשימה הוא חדר האוכל בקיבוץ איילת השחר, שבגליל העליון, קיבוץ שאני קשור אליו מאז ומתמיד, ואשר השתתפתי בחגיגות יובל המאה שלו (2015), אז גם חזרתי אל חדר האוכל. עלייה במדרגות רחבות אל הקומה השניה במבנה, ואז נפתח פתאום האולם הגדול. ישנה עוד כניסה ישירה אל האולם עצמו, מהצד, תוך ניצול חכם של הפרשי הגובה. בכניסה הזו היו ברזי המים הקרים והסודה.
המבנה הוקם בשנת 1958, בתכנון מרדכי זברודסקי ואריק ראש, והוא מזכיר מבנה אלפיניסטי; חץ ציוני של נחישות. המבנה נמצא בשימוש חלקי כיום, לאחר שבעבר נסגר. גם הוא זקוק לשיפוץ, בעיקר בגג:
המבנה השלישי ניצב מול מרפסת בית הוריי, כך שהעוצמה שלו היתה שם תמיד. הייתי יושב במרפסת, ומצייר אותו בצבעים השונים של השמיים המשתנים, ולכן כל המבנים מופיעים במאמר הזה הם בצורת איור.
זהו המגדל העוצמתי של בית יד לבנים ברמת גן, היושב על גבעה גבוהה, ומשקיף לכל עבר. הולכים לאורך רחוב ‘צל הגבעה’ הקטן, עד שמגיעים למדרגות אבן גבוהות ומתפתלות למעלה על הגבעה, אל המבנה. בקיץ היינו מעיפים שם עפיפונים, וניתן לעלות לראש המגדל, ולהשקיף סביב. בשנים האחרונות הוסיפו לו חטוטרת מודרנית, שאינה מתאימה לו. תמיד היתה שם תערוכת ציורים מתחלפת, וזו היתה הנאה של שבתות חורפיות: עולים בדרך משתבללת סביב לבניין, עוברים את גשר הכניסה למגדל, וממשיכים לאולם, שדלתו נראית באיור. חווייתי.
את המבנה תכננו האדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן, והוא נחנך בשנת 1965:
המבנה החווייתי הרביעי הוא המשכן לאמנויות הבמה של העיר אשדוד, הבנוי בצורת לוויתן, כראוי לעיר החוף היפה הזו. את הבניין תכנן האדריכל חיים דותן, והוא נחנך בשנת 2012, ולדעתי, אחד המבנים היפים בעולם. הוא ממש משדרג את העיר כולה. קירותיו השקופים משקפים את השמיים הכחולים ואת הים, במשחקי צבע ואור מפתיעים. חבל שאין עוד בניינים מפוסלים כאלה בישראל:
המבנה החווייתי החמישי במאמר הזה הוא מגדל עזריאלי שרונה, המכונה המגדל המסובב. מכל זווית ראייה הוא נראה אחרת, עד למראה של פירמידה מזווית מסויימת, ויש בו שני כוחות נפיליים, המתגוששים זה עם זה, כמו יעקב והמלאך. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל. כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.
זהו גורד השחקים שכיום הוא הגבוה בישראל, והאדריכל הוא משה צור:
המבנה הששי ברשימה הזו הוא מתחם ממילא בירושלים, על התהפוכות הקשות שעבר. הספר שמתעד את כל המאבקים, “ממילא, גאות, שפל והתחדשות” של דוד קרויאנקר, אהוב עלי במיוחד, וקראתי בו מספר רב מאוד של פעמים.
המתחם הזה פלאי ממש, בהצלחה לשלב את הישן בחדש, החפירה העצומה למטה ליצירת חניון תת קרקעי, והחיבור המוצלח אל העיר העתיקה. זהו אחד הפרוייקטים המרשימים בעולם, והאדריכל הוא כמובן משה ספדיה. הסאגה הארוכה שלו נסתיימה בשנת 2010:
המבנה השביעי במאמר הזה הוא בניין תוהא (קיצור של “תוצרת הארץ”) בתל אביב, ליגה אחרת מכל המגדלים שסביבו. מעוגל, זוויתי ושובר את המוסכמות. כאשר אני מביט ברשימה הזו, אני מבין שאני תמיד מעדיף את שובר המוסכמות, האחר, ולא את הסטנדרט המוכר והמרובע. זה ראשון מבין שני מגדלים, והשני אמור להיות מרהיב עוד יותר, בצורה אליפטית אל השמיים. האדריכלים: רון ארד ומשרד אדריכלים ישר:
המבנה השמיני ברשימה הוא בית כנסת החורבה, ששב ונבנה בפעם השלישית, והאחרונה. לצורך כך הוא נבנה חזק במיוחד. המבנה, השוכן בלב הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, הוא העתק מדוייק של בית הכנסת שהחריבו הירדנים במלחמת העצמאות, והוא תוכנן בשנת 1856 בידי האדריכל העות’מאני אסעד אפנדי, בסגנון ניאו-ביזנטי. הביקור במקום הוא חוויה, במיוחד קומת הגג המרשימה. בימים אלה נבנה מחדש בקרבת מקום בית הכנסת השני שהירדנים החריבו, “תפארת ישראל”, ועוד נבקר גם בו. החורבה:
המבנה התשיעי ברשימה שלנו הוא בניין לוין בתל אביב, המכונה גם בניין השגרירות הרוסית, שפעם שכנה שם. הבניין, בצורת פגודה, שופץ, והוא תמיד מרשים בשדרות רוטשילד. האדריכל: יהודה מגידוביץ’. אגב, השדרה הזו אמורה להיות השאנז אליזה של ישראל, אך היא נראית כמו שדירה זנוחה ועלובה בעיר ספר. למה לא לקשט את השדרה בתאורה עם קווי המתאר של העצים, כפי שזה באירופה? אסתטיקה:
