מאת ד”ר גיא בכור
חז”ל כבר גמרו את ההלל על עץ התמר: “מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, לולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית (בראשית רבה מ”א). ואכן, התמר הוא פרי המזרח התיכון, כאשר קיימים לפחות תשעה מינים שונים של תמרים, אשר בארץ אפשר למצוא את כולם, שכן ישראל היא מעצמת גידול תמרים, והגידול הזה, בעיקר בבקעת הירדן, רק הולך ורב משנה לשנה, שכן אנו נוטעים עוד ועוד, לאור הביקוש העולמי.
אתם מכירים בעיקר את התמר המפואר ביותר שמייצאת ישראל, ואשר נחטף בעולם, הוא המג’הול, (“אלמוני”, בערבית) הבשרני, האובלי, והחום הכהה. טעמו מתוק, מלוח מעט, והוא מיוצא לעולם תחת המותג הישראלי “קינג סלומון”, ארוז יפה כחבילת ממתקים. גם איראן מרבה לייצא אותו, ולאחרונה נזדמן לי לטעום ממנו באריזת שי, אותה ייצאו האיראנים לשוודיה. הפירות היו בצורה מלבנית, לאחר שיושרו בתוך קופסה מהודרת. הפרי היה מתוק מדבש, יותר מתוק מן הזן הישראלי.
מג’הול שאינו עוד אלמוני
זן אחר הינו הברהי (“זמני”, בערבית) הצהוב, וזאת כיוון שהגדיד שלו קצר מאוד, רק עשרה ימים. מהסיבה הזו החקלאים מכנים אותו “הבוז’ולה של התמרים”. מגדלים אותו, למשל, בקיבוץ טירת צבי, הידוע בחקלאות התמרים שלו. הברהי נאכל כשהוא בוסר, ללא תהליכי שימור וייבוש. בדרך כלל מקפיאים אותו ל- 48 שעות ומפשירים, ואז מקבל הברהי טעם מעודן ורך. מוצאו מעיראק, והיהודים העיראקים מכירים אותו היטב, נשבים בקסמו.
ברהי ניתן למצוא גם באיזורי אילת
עוד זן שמגדלים אצלנו הוא החיאני, שצבעו אדום או חום כהה, כשהפרי האדום מקסים ביופיו, ומוצאו מצרי. בעיר מודיעין, למשל, נטעו דקלי חיאני רבים, לנוי. זנים נוספים הם דקל נור, חלאווי, חדראווי, זהידי, דרי, אמרי ועוד ועוד, עולם שלם וקסום. אגב, הגיע הזמן להחזיר לכל הזנים האלה את שמותיהם העבריים, כחלק מן המורשת העברית, הערה לאקדמיה ללשון העברית.
החיאני יפה על העץ
למה נזכרתי בתמרים, ואיך הם נקשרים למדיניות הסנקציות? משום שכאשר העולם הטיל סנקציות ממושכות על עיראק כולה כל שנות התשעים, הכריז סדאם חוסין, הנשיא אז, “לא נורא, נחזיק מעמד כל עוד יש לנו את התמרים”, ועיראק היא הרי מעצמת תמרים. התמרים נתפסים כמקור של זהות עצמית, מקלט ליום סגריר, כפוליסת ביטוח, וכמקור עוצמה לאומית. בלי להשוות, גם אנחנו מברכים זה אלפי שנה על פרי התמר בראש השנה: “יהי רצון שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו”.
“לא נורא, נחזיק מעמד כל עוד יש לנו את התמרים”. משפט הזה נחרת בזיכרוני, והוא יוליך אותנו עכשיו לפצח, אחת ולתמיד, את פרדוקס הסנקציות המזרח התיכוני. אני מכנה אותו, לכן, פרדוקס התמר.
כללי השכר ועונש במזרח התיכון הפוכים לחשיבה המערבית, שכן פעולתם הפוכה למצופה. בתפיסה המקובלת במערב עונש כמו סנקציות כלכליות אמור להוליך לכניעה, בעוד ששכר כמו חלוקת סיוע נדיב אמור להוביל לתמיכה במעניק הכסף, אלא שכאן זה תמיד יפעל להיפך.
הסנקציות הכלכליות או האחרות מקדמות את השליט המורד ומחזקות את התמיכה בו. מדוע? משום שהשליט המזרח התיכוני יידע להציג את הסנקציות כמטילות מצור על הלאומיות, הלחץ החיצוני מלכד סביבו, ונוצרת סולידריות פנימית. הסנקציות מחזירות לשורשים, לתמרים, לעבר, להסתפקות-לכאורה במועט, לנראטיב פולחני מקדֵש. לעומת זאת שכר דווקא פוגע בשליט, מציג אותו כבובת המערב, כתומך בשיבת האימפריאליזם, וכנגוע בשחיתות. השכר פוגע בו בעיני הציבור שלו.
כיום, העולם פועל בשיטת המקל והגזר מול הפלסטינים. כנגד חמאס ועזה יש סנקציות ישראליות ועולמיות, בעוד לאבו מאזן הובטחו 7.2 מליארדי דולר כסיוע. המטרה היא לסלק את חמאס ולחזק את אבו מאזן. אלא שאבוי, פרדוקס התמר מכה כאן, ובאופן זדוני הופך את התוצאה: אבו מאזן ייתפס בעיני הציבור שלו כבוגד, מתרפס בפני המערב וישראל, בעוד חמאס תופיע כמנהיגות אותנטית, אצילה ובלתי נכנעת, שהפופולריות שלה רק תלך ותגבר.
עיראק של סדאם חוסין הושמה במצור עולמי, אך זה לא פגע בעוצמתו של סדאם כהוא זה. אחמדינג’אד כבר השכיל להפוך את הסנקציות שבאמת פוגעות באיראן כנגד המערב, בהציגו את עצמו כמי שנלחם בשם כבוד כל האיראנים על עצמאותה מחדש של ארצו. זה יהיה המצע שלו לבחירות לנשיאות בשנה הבאה. כך מקבל המערב בדיוק את ההיפך ממה שהוא מצפה לו.
לא חבל על המאמץ? על הכסף? על תקוות השווא?
ובכל זאת, נשאר המקרה הלובי, כאשר הסנקציות על לוב הובילו בסופו של דבר לויתור של מועמר קדאפי על תוכנית הגרעין שלו, ובזכותן, לכאורה, הוא התיישר מחדש. האם זהו יוצא דופן בפרדוקס התמר? נראה שלא.
המקרה היחיד שבו סנקציות באמת יוכלו לעבוד הוא סנקציות על המנהיג עצמו, על שרידותו. אם העולם ישכיל להבין שרק שרידותו מעניינת את השליט המזרח התיכוני, ואם השרידות הזו מאויימת, הסנקציות יצליחו, נפתח לפנינו אופק חדש. שרידותו של קדאפי אויימה לא על ידי הסנקציות, אלא בשל פחדו כי ארה”ב תפיל אותו כמו שעשתה אז לסדאם חוסין. במילים אחרות, רק האיום הצבאי (המדומיין) בעיני קדאפי פעל את פעולתו, אחרת היינו ממשיכים עם סנקציות ופופולאריות גואה עוד שנים רבות, גם בלוב. פרדוקס התמר לא היה מעורב כאן, אלא אמצעי לחץ אחר.
בפעם הבאה שישראל או כל גורם עולמי אחר, שוקל להטיל סנקציות, וכאלה יש כיום בלי סוף במרחב שלנו, כדאי גם לקחת בחשבון את פרדוקס התמר, כדי להגיע לתוצאות של ממש.
מתברר שעץ התמר עצמו יכול להיות גם מקור לשלום ולשיתוף פעולה, לא רק לשמש כמדד לאיבה ולהתבצרות לאומנית. במזרח התיכון התפשטה חיפושית עצים קטלנית בשם “חדקונית הדקל האדומה”, שפשוט מחסלת את עצי התמר במפרץ הפרסי, בעיראק ובצפון אפריקה. כיון שהיא כמעט לא הגיעה לישראל, התמרים שלנו נחטפים בשווקים הערביים והביקוש עצום. ויותר מכך, המומחים הישראלים כנגד החיפושית מבוקשים כיום בכל מדינות ערב, כדי שילחמו עבורן בחיפושית, ובלי פרטים, ניתן למצוא היום ישראלים ברוב מדינות המיפרץ, נלחמים בחיפושית, אבל מקדמים במידת-מה את השלום. והנה לנו עוד מימד מפתיע של “פרדוקס התמר“, המתהפך ומתהפך.
לגולשים החדשים באתר: ניתן לקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. הרישום קל, מיידי ובחינם.
“מי הם בכלל שיבודדו אותנו?”
סנקציות אמריקניות קרובות על בכירי השלטון בסוריה
פרק חמישי: על הבית ברחוב מודיעין 156 גבעתיים
