“מי הם בכלל שיבודדו אותנו?”

מאת ד”ר גיא בכור

אפתיע וארגיע אתכם: מנהיגי העולם מבינים שהגרעין האיראני אינו בעיה כלל, ומדינה פושטת רגל זו תוכרע באמצעות סנקציות אמיתיות, בלי קשיים גדולים מידי. את זה שמע ראש הממשלה אולמרט במוסקווה, לונדון, פאריז וביג’ין, ולכן יצא משם מרוצה.

אך מנהיגי העולם גם יודעים שאיראן היא בימה לתהליך הרבה יותר חשוב ממנה, גדול ומאיים. איראן הפכה להיות זירת מלחמה קרה חדשה, אמריקנית-רוסית, שהעולם הולך שוקע לתוכה. איראן היא לא הבעיה, היא הזירה לבעיה. והסיבה לגלישה הזו היא – הפחד.

העולם המעצמתי משתנה לנגד עינינו וגולש לעימותים חדשים, כאשר פיזית העימות הזה מתרחש סביב בעיית איראן. איראן היא אם כן אמתלה, פלטפורמה למחללים עולמיים הרבה יותר גדולים. איראן היא מסך, המסתיר את מה שבאמת מתרחש בפנים.

הפילוסוף הפוליטי האנגלי, בן המאה ה-17, תומס הובס, העלה תיאוריה, לפיה הפחד הוא מחולל חשוב ביחסים חברתיים. פחד אצל צד אחד גורר אחריו תגובות מיגננה אצל הצד השני, ותגובות אלה רק מגבירות את הפחד הראשוני, שכן הן נתפסות כאיום. זהו מעגל שטני, וזו אכן היתה הסיבה להולדת המלחמה הקרה הראשונה מייד לאחר מלחמת העולם השניה.

ברית המועצות שיקפה אז פחד רוסי עתיק מעולם עוין, שמטרתו להחריב את רוסיה, ובהתאם לכך החלה לגונן על עצמה במדינות חסות. הפחד הרוסי הזה חוזר על עצמו גם היום.

ברית המועצות התפרקה, ובמקומה חזרה רוסיה, השקועה בפחדיה המסורתיים מפני עוצמה אמריקנית, אירופית ומוסלמית גדולה מידי. רוסיה תרגמה את “המלחמה בטרור” שניהל הנשיא ג’ורג’ בוש, כניסיון אמריקני לדחוק אותה ממאחזי הכוח המסורתיים שלה: אפגניסטאן, מזרח אירופה, מדינות ערביות שונות, עיראק, הפלסטינים ורפובליקות מוסלמיות הקרובות לה. ולכן הנשיא פוטין גמר אומר לבלום את החדירה האמריקנית הגדולה מידי לטעמו, וקו הביצורים שלו הוא  – איראן. אין זה קו ביצורים חדש, שכן הסובייטים ניסו להאריך את נוכחותם הצבאית באיראן כבר לאחר מלחמת העולם השניה, עד שסולקו משם על ידי איום של הנשיא טרומן.

עדיף לרוסים משטר אייתולות באיראן, שאיתו יש להם קשר טוב, מאשר נפילת איראן בידי האמריקנים או בני בריתם, כפי שקרה למשל בעיראק השכנה, עוד מאחז עבר חשוב של הסובייטים.

הפחד הרוסי מביא אותם לתמוך באחמדינג’אד, למרות שהם יודעים שהוא בעצמו סוג של סכנה ואיום מבחינתם! הפחד מארצות הברית והחשדנות כלפיה גדולים מחששם מהאייתולות.

זו הסיבה להתנהלות הרוסית הבלתי עקבית-לכאורה, בעניין הכור הגרעיני בבושאהר: ממשיכים ונרתעים, נרתעים וממשיכים. לא על פחדם מאיראן הם מדברים אלא על פחדם מארצות הברית!

ארצות הברית מצידה עוקבת אחר ההתנהגות הרוסית, שאותה אין היא יכולה להסביר, ומפרשת זאת כהתגרות. זאת הסיבה שבה הנשיא בוש מעונין לפרוס טילים מתקדמים במדינות מזרח אירופה, לכאורה נגד איראן, אך למעשה לבלימת רוסיה כמעצמה, כאיום עולמי. ושוב, הרוסים מפרשים את הצבת הטילים כהתממשות האיום האמריקני עליהם, והם מגיבים בפיתוח טילים ביניבשתיים מתקדמים, כלי נשק מפותחים, מטוסי תקיפה ועוד. ושוב, הנשיא בוש רואה את התפתחות הזו כאישור לחששו מאיום רוסי, והוא מנסה לגבש לצידו את מנהיגי המדינות המוסלמיות לשעבר בברית המועצות. הרוסים ראו זאת כחדירה ישירה בעניינם, ולכן כינסו בטהראן את ראשי המדינות הללו, כנסיון לכונן ברית לבלימת ארצות הברית. וכך זה הולך ומתרחב. עכשיו אנו מבינים מדוע דיבר הנשיא בוש על איראן כעל עילה למלחמת עולם. לא על האיראנים ביקש לאיים, אלא על הרוסים, שלטעמו מתחמשים מידי ומתגרים בו.

פחד – איום

איום – פחד

זו גלישה למלחמה קרה, שבה מעורבים מרחבי השפעה, אינטרסים קיומיים, נפט, הרבה כסף, איומים בינלאומיים, סחיטה ופחדים. הרבה פחדים. זיכרו את הובס.

ומי נהנה מן העימות ההולך ומתגבר? האיראנים, שכן ארצות הברית מנטרלת בעניין הסנקציות את רוסיה, ולהיפך. לכך תורמים גם הסינים, הרוצים במקום של מעצמה, ולכן לא יתמכו באופן אוטומאטי בניסיון האמריקני להטיל סנקציות על איראן. להרגיז את וושינגטון הם רוצים, לא לתמוך באיראנים.

האיראנים, סוחרים פקחים, קלטו כבר שיש להם סוג של חיסיון, שהוא מבחינתם הזדמנות.

מה עשו האמריקנים השבוע? ניסו לכופף את יד הרוסים והסינים, בסנקציות עצמאיות, גם על חברות עולמיות, הסוחרות עם איראן. הרוסים והסינים מבינים כמובן את שעומד מתחת לפני הדברים, והם דווקא יסייעו לאיראן לבלום את הסנקציות. שוב, לא מאהבת איראן, אלא משנאת ארצות הברית ומן הפחד ממנה. הם מפרשים סנקציות על איראן כחדירה אמריקנית למרחב המגונן שלהם.

מי שמבין את התסבוכת ההולכת ומחריפה הזו, מבין עכשיו שיהיה קשה לעצור אותה, אך חייבים להוציא את איראן מן התמונה, שכן היא המרוויחה היחידה מן היריבות הבינגושית, והיא כמובן מנצלת אותה לטובתה.

רגע אחד, ואולי עדיף שהמלחמה הקרה המתגבשת דווקא כן תתמקד באיראן, מדינה שהכל יודעים שלא יתנו לה להגיע לנשק גרעיני, ובגלל שזו יכולת סרק, מעדיפים לנהל דווקא על גבה את היריבות העולמית? עדיף לגורמים המשתתפים, שהיריבות תתנהל על נושא שבסך הכל הוא מוסכם, נושא מוגדר ותחום, מאשר שהיא תגלוש לעימות בינלאומי חריף באמת, ואפילו למלחמה באיזורי היריבות בין המעצמות. מה שאני טוען הוא, שאיראן, עד כמה שהדבר נשמע מוזר בשלב הזה, היא לא רק סיבת המלחמה הקרה הזו, אלא גם סוג של ריסון מבחינתה, וכיוון שבעיקרון היא מוסכמת, היא יכולה להיות גם ראשית פתרון מעצמתי. איראן היא כרגע המחלה העולמית, אך היא יכולה להיות גם סוג של תרופה.

 מודעות האינטרנט שבאתר – חשובות לקיומו

 

הרמטכ”ל הרוסי: ארצות הברית יכולה להכות באיראן, אך לא לנצח

לבודד את איראן

אחמדינג’אד בעיר הגדולה: עשרה פרדוקסים על הנשיא הצבעוני של איראן