מאת ד”ר גיא בכור, מנצ’סטר,
לזכר הנרצחים בידי פרחי הרוע
- למה לא התלהבתי לכתוב על הפיגוע הנורא במומביי? משום שזה היה פיגוע שנועד קודם כל לעיני התקשורת העולמית. ככל שהתקשורת מכסה את הפיגועים יותר, כך אנו מעודדים אותם עוד יותר. אין כמו הצלחה, ומתאבדים יש לרוב. יסלחו לי כל העוסקים בטרור ברמה האקדמית, וכל המתפרנסים מכתיבה עליו בעיתונות: כך הם רק גורמים לפרח הרוע הזה ללבלב עוד יותר. הוא חי מתשומת הלב העולמית, מקרני השמש שהם מכוונים כלפיו.
- כך נוצרת מכונת נצח, “פרפטום מובילֶה“: התקשורת מתפרנסת מן הטרור, ובמקביל הטרור מתפרנס מן התקשורת. התקשורת חייבת את הדרמה, את המתח, את הריגוש, כן גם אימה היא ריגוש, ואנשים מפחדים קונים יותר עיתונים וצופים יותר בטלוויזיה, זו עובדה. ובמקביל, הטרור חייב את התקשורת, הוא חי וניזון ממנה. כך הוא מביא את האימה, את הפחד לכל בית בעולם כולו, כאשר הוא קובע את המינון, את הכיוון והטון. מאז האולימפיאדה האחרונה לא היה אירוע שהגיע לכל בית ברחבי העולם כולו, כמו הפיגוע האחרון בהודו. כל זאת, אך ורק בעזרת התקשורת. ככל שהכיסוי מהיר יותר ואדיר יותר, כך ניתן כבר לקבוע את עוצמת הפיגוע הגדול הבא. וחוזר חלילה.
- מה ניתן לעשות, הרי לא יתכן שלא נכסה אירועים כה מסעירים. חייבים כמובן לדווח. אך יש לרסן את הכיסוי, את היצריות והזוועה שבו, שכן יש להבין כי מישהו עושה שימוש לרעה בשידורים החיים ובמיידיות הדיווח. אכן, אנו חיים בעידון האינטרנט, שבו הכל עולה מייד לרשת, אך עדיין הטלוויזיה נותנת את הטון בדיווח. מביאה מה שהתרחש בנקודה מסוימת לכל בית בעולם, משמשת תיבת תהודה אדירה לכל חוליגאן. גם אנו בישראל עמדנו בפני סיטואציה דומה בשנות התשעים, בפיגועי ההתאבדות הקשים, ובאופן בוגר התקשורת שלנו דיללה את הסיקור, כך שהוא לא כלל תצלומי תקריב מזוויעים בשידור חי, הוא לא כלל בני משפחה אומללים, ולא סצנות קשות. כך חלק מן הזוועה ומהישגי הטרור – עוקר. ככל שהצילומים נוראיים יותר, חייבים לזכור, הטרור חוגג עוד יותר את נצחונו המר.
הטרור הוא פרחי הרוע, אותו ביטוי שאני שואל מהמשורר הצרפתי שארל בודלר, Charle Baudelaire, (1821-1867). כן, זהו פרח הרוע של ימינו. תשקו אותו, הוא יגדל. תתעלמו ממנו – הוא ימות. זו השיטה היעילה ביותר לטפל בסוג הזה של טרור שאחז בצוארו של העולם. ולהבדיל, אני נזכר בשירו של ז’ורז’ בראסאנס, בתרגומה היצירתי של קורין אלאל, Au Bois de Mon Coeur שאני נותן לו כאן פרשנות ברוח המאמר הזה. אם נזכור את הפרח המלבלב של הטרור, אותו אנו משקים, נדע איך לטפל בבעיה.
אי שם בלב פרח מלבלב
אי שם בלב פרח מלבלב,
פרח מלבלב, אי שם בלב.
החברים שומרים עליו,
החברים שומרים עליו,
שומרים עליו,
על גבעולו על עלעליו,
לכן הוא חי עכשיו.
החברים נותנים לו אור,
החברים נותנים לו אור,
נותנים לו אור,
ואם צריך עושים לו צל,
לכן הוא לא נובל.
החברים משקים אותו,
החברים משקים אותו,
משקים אותו,
כמעיין ביום שרב,
לכן הוא מאוהב.
החברים שרים לו שיר,
החברים שרים לו שיר,
שרים לו שיר,
על דבש ניגר ושדה יסמין,
לכן הוא מאמין.
יסלחו לי שומרי מורשתו של ז’ורז’ ברסאנס, וקורין אלאל הנפלאה, (שאת בית החרושת לשוקולד “אלַאל“ שהיה למשפחתה בתוניס, אני מכיר מרקע אישי, Chocolaterie Allal, שהיה קיים ברחוב d’Epernay מס’ 3, תוניס הבירה), אך את פרח הרוע הזה, הטרור, אנחנו משקים במו ידינו. החברים משקים אותו. נשקה אותו עוד, יחיה וישגשג. נייבש אותו, ימות.
- הגיע הזמן לכונן אמנה בינלאומית לתקשורת, בדיוק למקרים כאלה, כדי לצמצם את האפקט וההישג של הטרור האסלאמי הבינלאומי, הנותן לנו כבר תחושה של איבוד שליטה גלובאלי. התקשורת כבר מבינה שהיא אינה צד זר שאינו מעורב, לא, היא ממלאת תפקיד מרכזי בהצגת המחזה. חופש הדיבור הוא ערך מקודש, עד שהוא נתקל במישהו עושה בו שימוש ציני ומבזה לרעה. חופש הדיבור חייב עכשיו להגן על עצמו. האמריקנים הבינו את זה לבד, עם התקשורת המתוחכמת שלהם, ואת פיגוע 11 בספטמבר 2001 הם צינזרו קשות. שום גופה לא נראתה מעל המסכים, שמות לא התפרסמו, הלוויות לא נראו. מדוע? כי זוהי מעצמה, שלוקחת בחשבון גם את המוראל הלאומי ואת צהלת האויב. אצלנו כבר היו חוגגים באורגיה של נקרופיליה במשך חודשים, חלילה. אנחנו הרי מומחים בלייאש את עצמנו.
- את הפיגוע מבצעים טרוריסטים, הם מספקים את “חומרי הגלם”, אך את עלילת המחזה כותבת הטלוויזיה המערבית, היא מייצרת את הנראטיב שישאר לתמיד. ולכן אימרו מעכשיו: הצלחת פיגוע נמדדת מבחינת הטרוריסטים לא במספר ההרוגים, אלא במידת הכיסוי התקשורתי הבינלאומי.
- מן הסיבה הזו בחרו הטרוריסטים האסלאמיים בהודו במטרות “איכותיות”, שכן מאות הרוגים הודים או עיראקים לא בדיוק מזיזים לתקשורת הבינלאומית. הם הבינו שכדי ליצור מחזה ספקטקולרי, חייבם להרוג זרים מערביים, וכ”תבלין”, אבוי, לפגוע גם ביהודים. זה תמיד מוסיף עוד נדבכים ומורכבות למחזה.
- מה הלקח? הפיגועים האלה אינם קשורים כלל ל”כיבוש” לכאורה או לסכסוך שלנו. כלל וכלל לא. זו ההתקפה החמורה ביותר על ערכי המערב, מאז מלחמת העולם השניה, והיא נעשית בידי קיצוני דת מוסלמים. זו התקפה על החופש ועל האינידיבידואליזם, שאנו מאמינים בהם. וזו התקפה על יהודים רק משום שהם יהודים. ואם יש כיבוש או אין כיבוש לא משנה לרוצחים כלל. מבחנתם זו מלחמת דת נגד “הכופרים” באשר הם. חמור מכך. נוצר תקדים של סינדרום בית מטבחיים. פשוט שוחטים והורגים, והרי זה יכול לחזור על עצמו עכשיו בכל עיר בעולם כולו. זה כבר אירע בניו יורק, בבאלי, באיסטנבול, בג’קרטה, בשארם א-שייח, בקזבלנקה, מדריד, לונדון ומומבאיי. לטרור אין שם, אין זהות ופרצוף,ולכן אי אפשר להרתיע אותו. את מי תרתיעו בדיוק? המטרות תמיד נייחות וקבועות. הטרור אמורפי, נזיל, אויב בלתי קיים, אך מאוד מוחשי. האויב אמורפי, התקשורת אמורפית, הישגי הטרור מוחשיים.
- המנהיגים הערביים משותקים מפחד. זה הרי יכול לקרות אצלם בכל רגע, הם יודעים זאת. לשתיקה שלהם לנוכח התעצמות האסלאם הפוליטי יש אם כן מחיר כבד. אם ייצאו נגד הפיגועים ירתיחו את ההמונים האסלאמיים בארצותיהם, ולכן הם מעדיפים פשוט לשתוק. הם ממוסמרים מפחד, שכן הם יודעים שהחברה בארצותיהם מעריצה את הפיגועים האלה, ותהיה מוכנה לחזור עליהם. ההמונים רואים בפיגועים את עתיד האומה הערבית והמוסלמית, סוג של התחדשות, לא פחות. וממילא אין ממש ערך לחיי אדם באיזור שלנו. רק לקולקטיב, לחברה, לרעיון גדול מהחיים אם הוא דתי או לאומי. אם יגנו המנהיגים את הטרור הזה, הוא עוד יתנפל עליהם. עדיף מבחינתם לשתוק.
- אני כותב אליכם עכשיו מהעיר מנצ’סטר שבצפון אנגליה, עיר ענקית, קרה ומושלגת. הגעתי לכאן כדי לשאת את ההרצאה המרכזית בכנס השנתי של ה- UJIA, ארגון הקהילות היהודיות של מנצ’סטר והאיזור לתמיכה בישראל ובגיוס כספים למטרות החברתיות שבה. ההרצאה לקהל המקומי היתה נפלאה, ומנהיגי הקהילות הגיעו לערב חם, למרות המשבר הכלכלי שבו כולם טרודים כאן. אך אני חייב לציין בצער שבאנגליה הרבה לא השתנה גם לאחר הפיגוע הקשה במומביי, כך זה מצטייר בתקשורת האנגלית ובאקדמיה. יש כעס מוסלמי, או של העולם השלישי, בגלל חטאי המערב. זו התפיסה הקיימת גם לגבי הפלסטינים, למשל, סוג של לגיטימציה נוראה לטרור.
מדינות המערב עדיין מוכות בסנוורי חטאיהן לכאורה, והן אינן מוכנות לראות את מה שנמצא מתחת לחוטמן: זו כבר מלחמה דתית ואתנית, שאינה קשורה כלל למה שעשה או לא עשה המערב. זו מלחמה שיום אחד תרצה לשלוט במערב ולכבוש אותו, אם דמוגרפית או צבאית. ומה יאמרו על כך הבריטים? הם כנראה יהיו מוכנים להקריב למען העולם השלישי, אפילו במחיר השמדתם העצמית כאומה. קשה להאמין, אך כך הוא הדבר.
ראש המודיעין לענייני טרור במערכת הביטחון הבריטית הזהיר בתקשורת המקומית כי לא פחות מ- 2,000 מבוקשים טרוריסטים מסתובבים כיום בבריטניה, והם יכולים לתקוף בכל רגע, אך התחושה הכללית היא שזה התפוצץ רחוק מן העין, בעיראק או בהודו, אך כאן זה לא יקרה. קניונים, בתי מלון שדות תעופה, פרוצים כמעט לחלוטין. ומה יעשו הבריטים אם חלילה יתרחש אצלם בבית מה שקרה במומביי? האם הם נערכים לאפשרות שכזו, כאשר הנוער המוסלמי אצלם מגיע לשיאים של קיצוניות?
- ולבסוף, וזה מנחם במידת מה, קשה לומר זאת, אך כל פיגוע בינלאומי מזוויע שכזה רק משפר את ההבנה בעולם למצבה של ישראל, יוצר לנו סולידריות חדשה, ושם אותנו יותר ויותר עמוק בחיק המערב. הפיגועים הללו מחזקים את ישראל ואת עוצמת טיעוניה, ושמים בהקשר אחר לגמרי את חמאס את הפלסטינים ואת חיזבאללה. לא כתופעה לוקאלית הנוגעת לישראל המצורעת בלבד, אלא כחלק ממתקפת טרור אסלאמי גלובאלית, התוקפת בכל מקום, גם בישראל, ויותר מכך, בעולם כולו. וכידוע צרת רבים, היא חצי נחמה. הגיע הזמן לטפל בפרח הרוע. הפסיקו בבקשה להשקות אותו!
אל הקוראים:
◄האם תצרפו עוד קוראים לאתר שלנו? את החברים שלכם? אנא, ספרו להם על האתר, ושמחו אותם. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר“, כאן למטה.
◄למבקשים להירשם לקבלת התראות על מאמרים חדשים – עושים זאת בלחיצה – כ א ן.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום, קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים לחודש או לחצי שנה. ניתן להירשם – כ א ן.
◄שימו לב, הגיע מועד חידוש המנוי של ראשוני הנרשמים לשירות המאמרים המיוחד. כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או –
כ א ן.
◄הלאה הכיבוש: כיצד נכבש צה”ל בידי התקשורת, וכיצד ישתחרר ממנה
◄בארץ המראה
◄הבנתי! על הצופן הגנטי שלנו
