ספר הטאו, מה שיש לנו , מה שאין, וועדת וינוגרד

הסוד של מפח הנפש הישראלי

מאת ד”ר גיא בכור

אמר מצביא קדום:

במלחמה,

איני מעז להתנהג

כבעל הבית.

חכם יותר להתנהג כאורח.

אין שטות גדולה יותר,

מאשר זלזול באויב.

אם לסכם כבר בהתחלה, מלחמת לבנון האחרונה היתה שאלה של מצביא, הוא הרמטכ”ל, שליבו גאה, והוא זלזל באוייב, עד כי היה משוכנע שביכולתו לרסס את האוייב מלמעלה, מבלי להשתמש כלל בחייליו. מסיבה זו לא השתמש בתוכניות המלחמה שהיו קיימות, הוא נערך למבצע ולא למלחמה, חשב במונחי השטחים ולא לבנון, והתעלם לגמרי מן הטילים של האויב ומעוצמתו בשטח. אין הסבר אחר לפגיעה בספינת הקרב שלנו, אלא הזלזול באוייב, והיוהרה.  כאשר הבין הרמטכ”ל את טעותו הנוראה, כבר היה מאוחר מידי, והמערכה הסתבכה.

החטא החמור מכולם 

תרבות מתנשאת

היא תחילתו של התוהו.

למדנות ופולחן

הם ראשיתה של הכסילות.

צה”ל איבד את ערכיו הבסיסיים, החבריים, והלך שולל אחר רעיונות ניהוליים נפוחים למיניהם. שנים של אי עשייה מלחמתית הפכו את צה”ל לצבא של מנהלים ופקידים, אשר הקיפו את עצמם בלמדנות מפולפלת, באי-אמירת אמת, בפקודות משועתקות ובהבלים חולפים. במלחמה הלך צה”ל לאיבוד בשטויות שבהן הקיף את עצמו. התוצאה היתה צפויה מראש.

אם כל חטא

הייה צנוע ותישאר גדול

הייה כפוף ותישאר ישר.

היה ריק ותישאר מלא

הייה בלוי ותישאר חדש.

למרבית הצער ניהלו את המלחמה רמטכ”ל נפוח ורברבן, פרי תרבות ההתנשאות של החיל ממנו בא, ושר ביטחון רברבן וריק, שלא היה לו מושג קלוש באיזור שלנו, בצבא עליו הופקד ובפוליטיקה העולמית. התוצאה היתה צפויה מראש.

כמו אהבה

שלא צריכה סיבה,

כך גם

צדק אמיתי

הוא מעבר לחוקים.

ככל שירבו חוקים ותקנות

כן ירבו המשפטנים, שודדי המשפט.

ועדת וינוגרד לא היתה אמורה לערוף ראשים, שכן איזה מנהיג שלנו יעז בעתיד לצאת למלחמה? לקחת סיכונים? אם כך היה קורה, היינו שוקעים במנהיגות שלא תעשה עוד דבר. אם הועדה היתה עורפת ראשים היא היתה פועלת בחטא בדיוק כפי שמבוקריה אולי פעלו. טוב עשתה שלא החמירה את המצב בו אנו נמצאים. טוב שהבינה שלא את הכל יש להפקיד בידי “שודדי המשפט”.  

חטא על פשע

דאג לסוף

כמו שאתה דואג להתחלה,

ולא תראה כישלון בדרכך.

מגדל של תשע קומות

מתחיל מדלי של עפר.

עץ גדול

מתחיל כשתיל דק אחד.

על תקרית גבול, תהיה מכאיבה ככל שתהיה, מדינה אינה אמורה לצאת למלחמה. כיון שיצאה, היתה חייבת לחשוב מהי נקודת הסיום של המלחמה, היכן עוצרים, מהם מגדירי ההצלחה. כל זה לא נעשה. מוסיף הטאו:

מי שיש לו את האומץ

לא לעשות

מניח לטבעי להיות.

לעשות ולא לעשות

שני אלה לפעמים מועילים.

לפעמים מזיקים. 

צבא נוקשה

אינו מנצח.

עץ נוקשה

מוזמן לגרזן.

צה”ל התברר כצבא שהפיקוד שלו מסורבל, בלתי יעיל, עייף, שהבינוניות זרקה בו. איפה הממזריות של פעם, איפה החוצפה וההעזה? ההסחה? הגמישות? היופי שבתחבולה? מי שמעיז מנצח. ואנו לא העזנו, אולי כי המשפטנים, התקשורת והאימהות כבר סרסו את החיילים.

אז איך ננצח במלחמה הבאה?

מבלי לצאת מפתח ביתו

יודע החכם עולם ומלואו.

1. לפני שנכנסים למערכה כה מורכבת, יש חובה ללמוד את הצד השני היטב. את מעשיו, רצונותיו ובעיקר את השאלה מהי נקודת התורפה שלו. מתי ייכנע? מתי יניח את הנשק? מיהם הגורמים הלוחצים עליו? המסייעים לו? מהי סביבת העבודה שלו?  פעולת לימוד זו מחייבת ימים ארוכים של הכנות, לפני פתיחת המלחמה.

חקור עצמך,
ודע זולתך.
 

2. שליטי העולם הערבי מתייחסים בחוסר סבלנות אל ועדת וינוגרד. התקשורת הערבית מתייחסת לסוגייה, אך מהר מאוד היא גם תוריד אותה מסדר היום. מדוע? אין מעונינים שם לייבא את תרבות התחקירים גם אליהם, שכן, אם כך יקרה, התוצאה מבחינתם עלולה להיות קטלנית. שנית, אין מעונינים שם לחזק את השיעים ואת חיזבאללה, בטענה שהם ניצחו, לכאורה.

3. חיזבאללה טען כמובן לאחר פרסום ממצאי הועדה שצה”ל וישראל נחלו תבוסה קשה, כדי להעיד שהוא לכאורה ניצח. אלא שהתפיסה המכוננת כבר נתקבעה בקרב מקבלי ההחלטות בעולם הערבי: ישראל הפסידה, אך גם חיזבאללה הפסיד, ואת התיזה הזו לא יפתחו עוד.
הזייה ושמה הנסראללה, על התבוסתנות הישראלית

מעניין שנסראללה שוגה באותה שגיאה ממנה סבלו מי ממנהיגינו, וממנה מזהיר הטאו, ומכאן שסופו בוא יבוא:

אין שטות גדולה יותר

מאשר זלזול באויב.

אם רוצים לצמצם

לפעמים צריך להרחיב.

אם רוצים להחליש

לפעמים צריך לחזק.

לאחר המלחמה, שלא היתה מוצלחת, קרה דבר מופלא, שאם היתה אותה מלחמה מוצלחת, אולי לא היינו משיגים אותו: אין לנו פתרון מול חיזבאללה, זה נכון, ונסראללה התחמש בטילים מחדש. אך יש לנו כיום ניהול של הסכסוך מול חיזבאללה, תובנה די חדשה עבורנו. חיזבאללה הורחק צפונית לליטאני, ובדרום לבנון יש כיום 15 אלף חיילי צבא לבנון נחושים לשמור על היציבות, ועוד 12 וחצי אלף חיילי יוניפי”ל, הבאים ממדינות רבות בעולם. אם נסראללה יפר את היציבות שהושגה, הוא מסתבך עם חצי ממדינות העולם, וארגון כמו שלו, החי מלגיטימציה, לא יעשה זאת. הוא לא ייצא נגד דעת הקהל הלבנונית, שכועסת עליו מאוד על הנזקים שחולל, ולא נגד הסדר שהושג. נכון, אין לנו פתרון, אך יש לנו ניהול. ניפלאות הן דרכי הגורל: חשבנו שיצאנו נפסדים, ללא פיתרון. אך הסתבר בשנה האחרונה שהרווחנו ניהול, שהוא בעצם הפיתרון הטוב ביותר. רצינו פתרון, חשבנו שלא השגנו אותו, והנה, לבסוף מתברר שבלי משים, הושג גם פתרון.

שקרים, הזיות וביטחון עצמי, במלחמת לבנון השניה

הדבר הטראגי הוא שהציבור שלנו אינו מבין שבדרום לבנון קיבלנו ,בעצם, את הטוב ביותר שיכולנו לקבל, שכן אצלנו מחפשים פיתרון מוחלט, בולט לעין, צעקני, כזה שניתן לחגוג אותו בבימות יום העצמאות. למה הדבר דומה? שוב, מתוך הטאו:

כד החרס

עיקר שימושו הוא בחללו.

על כן האֵין יש לו תפקיד

הרֵיק הוא בעל צורה.

לעיתים היש הוא רק תירוץ ואריזה.

והאֵין הוא האוצר האמיתי.