המספרים המדהימים של המזרח התיכון
7.7%!
מאת ד”ר גיא בכור
ושוב תעביר ישראל כספים לרשות הפלסטינית, בתקוות השווא שנפריך להלן, שאם יקבלו כספים, והרבה, הם יפנו פחות לטרור, והמצב יירגע. לצערי, ההיפך בדיוק יקרה.
קודם כל אין אילו “כספים פלסטיניים”, כפי שאנו שומעים שוב ושוב. הם לא הביאו אותם משום מקום, ולא נולדו איתם. אילו כספים שמערכת האוצר הישראלית החליטה שהם כספים פלסטיניים, אילו כספי מע”מ, מתוקף החוק הישראלי, אותה מערכת חוק שהפלסטינים כה רצו לקעקע ולהרוס בשבע השנים האחרונות, אותה מערכת חוק, שנציגיהם בעולם מציגים כחקיקת אפרטהייד וגזענות. אלמלא חוק זה ומערכת זו הפלסטינים לא היו מקבלים כספים אלה כלל. אם לא יגיעו לעבוד עוד בישראל, לא יהיו להם גם כספים אלה, וכך צריך לקרות. מספיק עם המוסר הכפוף. גם לירוק על ישראל, וגם להינות מפירותיה. זה צריך להיגמר.
באשר לטענה הפטרונית לכשעצמה כי אם הבטן מלאה, הפלסטינים פונים פחות לטרור, הרי התמונה הפוכה. דווקא כאשר הבטן מלאה יש זמן למחשבות לאומניות ולטרור. ההיסטוריה מוכיחה זאת בצורה החותכת ביותר.
שלוש אנתיפאדות גדולות פרצו במאה העשרים: 1936-1939, שאנו קראנו לה “המאורעות”. 1987-1991, ו- 2000-2004, זו האחרונה.
מעניין להתייחס לשנים בהן פרצו האנתיפאדות.
1936 היתה שנה כלכלית מוצלחת בתולדות ארץ ישראל, במונחים של אז. עשרות אלפי פליטים יהודים נמלטו לכאן ממרכז אירופה, והביאו איתם רכוש וכסף. היה צורך בבינוי רחב, ואכן, אלפי פועלים ומבקשי עבודה נהרו לכאן מן המרחב הערבי האיזורי. ודווקא אז פרצה אנתיפאדה אלימה וקשה נגד הישוב היהודי.
שנת 1987 היתה שנה כלכלית מצויינת במונחים של אז. לאחר שתי תוכניות כלכליות (עסקות החבילה) המשק יוצב, האינפלציה החודשית המטורפת נבלמה, האבטלה צנחה, ומאסות של תיירים הגיעו אז. היתה תחושה של אופטימיות, עבודה ויצירה. ודווקא אז פרצה אנתיפאדה.
שנת 2000 היתה השנה הכלכלית הטובה ביותר בתולדות המדינה עד אז (רק שנת 2006 היתה טובה ממנה). ההיי-טק הישראלי כבר הפגין שרירים, ים של השקעות זרות זרם לכאן, ומספר שיא של תיירים, כולל האפיפיור בכבודו ובעצמו, פקד אותנו. הרשות הפלסטינית של ערפאת משכה מליארדי דולרים של תרומות והשקעות, גורדי שחקים נבנו בעזה, ושוק העבודה היה חזק מתמיד. התיירים הגיעו גם לבית לחם ולרמאללה, וכמובן למזרח ירושלים. היתה פרנסה בשפע לכולם – ודווקא אז פורצת האנתיפאדה.
מה הסיבות לכך? אני מודה שקשה לי לנתח זאת. אולי התחושה הערבית שישראל הדוניסטית ושקועה בפרוספריטי שלה? האם הקינאה מן ההצלחה הישראלית? והלא גם הפלסטינים נהנו מן ההצלחה. צריך לתת את הדעת יום אחד לסיבות של פרדוקס זה. אך ההיסטוריה אינה משקרת.
אין כמו ההיסטוריה לחסל טענות שווא, שאנו בטיפשותנו קונים יד שניה מן הנראטיב הפלסטיני. ועכשיו, לאחר השיעור שנתנה לנו ההיסטוריה אפשר לשאול: איזו השפעה יכולה להיות להעברת מליונים של דולרים לרשות הפלסטינית? אולי איזו אנתיפאדה קטנה, שכבר מזמן לא פקדה אותנו?