ניצחון פירוס: הרשות הפלסטינית דוהרת אל קריסתה הצפויה

[face-book-like] 

מאת ד”ר גיא בכור

בשנת 281 לפני הספירה התנהלה מלחמה בין רומא לבין העיר טרֶנטום
(Tarentum) בחופה המזרחי של איטליה. הפוליס הזה התחיל כמושבה של ספרטה, תושביו עדיין דיברו יוונית, וראו עצמם נעלים על הרומאים “הברברים”. ביוהרתם, הטביעו בני טרנטום כמה אניות רומאיות, הרגו את האדמירל שלהן, וכשרומא ביקשה הסדר, השגרירים שלה הושפלו. הכבוד הרומאי הכריח יציאה למלחמה.

לטרנטום לא היה צבא של ממש, למרות שהיתה עשירה, ולכן קראו מנהיגיה לצבאות היווניים לעמוד לצידם. הם קראו בעיקר למלך פירוס מאפירוס (319-272), שהיה המלך היווני החשוב מאז ימי אלכסנדר מוקדון. והוא אכן החשיב את עצמו כצאצא של אכילס ושל אלכסנדר הגדול; הכינוי שלו היה “הנשר”.

בני טרנטום הציעו למלך פיתוי: הרבה כסף, והבטחה לצבא מילואים שיגיע ממדינות יווניות שכנות, כמו מקדוניה. כמו כן הבטיחו לו שאם יביס את רומא, הוא יהיה שליט איטליה.

בסביבות 280 הפליג המלך פירוס לאיטליה, עם צבא של 20,000 רגלים, 3,000 פרשים, 2,000 קשתים והנשק הסודי – 20 פילים. רק כשהגיע, הבין שבני טרנטום הונו אותו, ושום תגבורת לא אמורה לעמוד לימינו. הוא הכריז על עצמו דיקטטור, והחל לגייס את המקומיים לצבא.

הרומאים הסיקו שעליהם לתקוף מוקדם ככל האפשר, אלא שכאשר הצבא שלהם נתקל בפילים, שעליהם לוחמים יורי חיצים, הם נתקפו בפאניקה, ונסוגו. “הנשר” זכה לניצחון גדול, אלא שהוא היה דווקא מודאג. הוא איבד לוחמים רבים וחלק מן הגנרלים שלו. המשמעת של הרומאים הפחידה אותו, שכן מעולם לא נתקל בצבא כה מאורגן.

הוא הציע פשרה לרומאים: שיתחלק איתם בשלטון על חצי האי האיטלקי, אך הם דחו את ההצעה. שני הצבאות נפגשו שוב ליד רומא בשנת 279, ואמנם, חוכמת הקרב של פירוס הביאה לו ניצחון נוסף: הפילים הודהרו קדימה אל תוך הצבא הרומאי כראש חץ, ואחריהם הלוחמים. ושוב, ניצחון, אך הוא חש עגום וחושש מן הבאות. האבידות שלו היו איומות: שכבת מפקדים שלימה נהרגה, ובעצמו הוא היה פצוע. הרומאים נראו כבלתי נגמרים, והוא היה רחוק מן הבית. כאשר בירכו אותו היוונים על הניצחון השני שלו, ענה להם פירוס: אם היינו מביסים את הרומאים בעוד קרב כזה, היינו מחוסלים לגמרי. “עוד ניצחון כזה, ואבדנו”. הוא כבר היה הרוס, והקמפיין הרומאי שלו – נגמר.

לעתים, הנזק בניצחון כבד מידי, כאשר המנצח מותש מידי ואינו יכול לממש את נצחונו; כשהוא פגיע מידי לעמוד בפני הקרב הבא. פירוס יכול היה להימנע מן הכישלון שלו, למשל אם היה לו מודיעין להזהיר אותו מפני סדרי הכוח העדיפים, הוא יכול היה לבנות צבא, או בכלל לסגת לגמרי. אך הוא לא הצליח לעצור את עצמו: החלום היה מפתה מידי, וכאשר מתמסרים לחלומות, שוכחים לדאוג לעלויות.

לאחר שהרשות הפלסטינית של אבו מאזן נכשלה להשיג “מדינה” במועצת הביטחון, היא פנתה בלית ברירה אל העצרת הכללית, שם היה מובטח לה הרוב למדינה משקיפה, כפרס תנחומים, ואכן, הרשות הזו, יחד עם התקשורת הממוסדת בישראל, מציגים את ההחלטה כניצחון פלסטיני גדול, ויתכן שהוא באמת כזה.

אלא ש”ניצחון פירוס” הזה עוד יכול להביא להרס עצמי של הרשות הפלסטינית, כמו המנהיגות של ערביי ארץ ישראל לדורותיה, שתמיד ראתה רק את החלום, שנקבר אחר כך בחורבות העלויות הגבוהות שלו. גם עכשיו הרשות הפלסטינית הזו דוהרת אל קריסתה הצפויה, והיא גם יודעת זאת.

אין ספק שישראל תצטרך עכשיו להילחם יותר על עמדתה בעולם, והפלסטינים מאוד רוצים לסבך אותנו עם המערב, אולם כמו פירוס בשעתו, הניצחון הפלסטיני הזה עוד יעלה להם ביוקר רב, וספק אם יוכלו לעמוד בו. באופן פרדוקסלי דווקא ישראל היא זו שתקבע את עלות “הניצחון” הפלסטיני.

ואיך אפשר להסביר את ההליכה הפלסטינית אל הקריסה בעיניים פקוחות לרווחה? משום שזה יהיה “ההישג ההיסטורי” של אבו מאזן, ה”מורשת” שלו. 
אחריו כבר המבול.

1 ההתרסקות הראשונה צפויה לאש”ף ולרשות הזו בצפון אמריקה, יעד אליו חתרו הפלסטינים בעשרות השנים האחרונות. הזעם אצל המחוקקים בארצות הברית על הרשות הזאת הוא כה רב, עד כי קדחת של חקיקה תקפה אותם ב- 24 השעות האחרונות, והתוצאות יגיעו מהר מאוד. הצפצוף של אבו מאזן על נשיא ארצות הברית ועל כל ההזהרות ששוגרו לכיוונו מעורר שם פעלתנות ונקמנות. יש כמה הצעות חוק, אך הצעת חוק של ארבעה סנטורים משתי המפלגות ביחד, נראית כבעלת סיכויים לזכות ברוב גדול מאוד. לפי חוק זה ייסגר מיידית משרד אש”ף בארצות הברית, והוא ייפתח מחדש רק אם נשיא ארצות הברית יצהיר בפני הסנאט והקונגרס שהפלסטינים נכנסו למשא ומתן רציני עם ישראל. צעד דומה צפוי כנראה בקנדה. כך מאבדים הפלסטינים את מרכז הכובד של המערב.

בנוסף, קובעת הצעת החוק, שאם תפנה הרשות הפלסטינית אל בית הדין הבינלאומי בהאג, יופסק מיידית כל הסיוע האמריקני אליה, בסך של 600 מליון דולר בשנה. כמו כן מתכוון הקונגרס להפסיק את הסיוע האמריקני לסוכנות הפליטים שהומצאה באופן מיוחד רק לפלסטינים, אונרוו”א, ולכל סוכנות או”ם ש”המדינה” תפנה אליה. בנוסף, 50% מן המימון האמריקני לאו”ם יקוצץ לתמיד, וכן הפחתה של 20% מן הסיוע האמריקני לכל מדינה הממומנת על ידי ארצות הברית, ואשר תמכה בהצבעה באותה מדינה פלסטינית, למשל מצרים. למחוקקים האמריקנים זה מאוד פופולארי לקבוע כיום קיצוץ בעידן של שפל כלכלי, ובשל האכזבה מן המדינות המוסלמיות הנתמכות. הנשיא אובמה, שצריך את המחוקקים בגלל “הצוק הפיננסי” ועוד, לא יוכל לצאת כנגדם, גם משום שמדובר ביוזמה של שתי המפלגות גם יחד.

2 חמאס אינו צריך עוד את אבו מאזן. חמאס והג’יהאד תמכו בשבועיים האחרונים בהליכה אל האו”ם, משום שהבינו שהם לעולם לא יוכלו לזכות בהכרה כזו. אבו מאזן יעשה עבורם את העבודה, ואז יבעטו בו. עכשיו, כאשר זה המקסימום שאבו מאזן יוכל לקבל, שכן וטו אמריקני ימנע חברות מלאה, אין להם עוד צורך בו. הוא עשה את שלו. יותר מכך, חמאס ילחץ עכשיו על קיום בחירות כלליות, שבהם הוא יודע שהוא ינצח, ובכך ישתלט במסגרת הונאת “האביב הערבי” על הרשות הזו ללא קרב, כמו שקרה במצרים. במילים אחרות, האיום ללכת לאו”ם היה פוליסת הביטוח של אבו מאזן, שעכשיו לא קיימת עוד. ההיפך, עכשיו הוא מחיש את קיצו הפוליטי. עד היום שמרה עליו ישראל, עכשיו ספק אם הוא ימצא בירושלים או בוושינגטון ידידים רבים.

3 אבו מאזן הוליך את הציבור הפלסטיני לעבר אילוזיות והבטחות נשגבות: מעכשיו זו מדינה; זה סוף הכיבוש; ההתנחלויות יושלכו אל “המזבלה” (כדברי ג’יבריל רג’וב, עוד אחד מגיבורי אוסלו); ישראל תתקפל; וכמובן, כמעט שום דבר מכל אלה לא צפוי בשטח. וכגודל הציפיות, כך גודל האכזבה הצפויה. מרף כה גבוה אפשר רק ליפול לתהום, ועוד יבואו איתו חשבון, מה גם שזה היה כלי הנשק האחרון שלו לציבור שלו. רק להזכיר את גלי ההפגנות נגדו, בשל המצב הכלכלי, לפני כחצי שנה. הרי כל מנהיג פלסטיני והכרזת העצמאות על הנייר שלו (אצל ערפאת זה היה בנובמבר 1988).

האמת היא שהציבור הפלסטיני נשאר ספקן לעומת החגיגה המבויימת הזו. תלמידי בתי הספר קיבלו חופשה כדי שיגיעו לבמות המוכנות מראש בערי הגדה, אך הם לא באו. הגיעו כמה מאות עד כמה אלפי חברים בפתח, כדי לנפנף לגיטימציה. הפלסטינים כבר מבינים שימים קשים מחכים להם, לא סיבה למסיבה דווקא. צריך גם לראות את החמיצות בטוקבקים מן המזרח התיכון כולו, כדי לראות שאהדה גדולה כלפי אבו מאזן ומשטר הפתח שלו אין שם. העולם הערבי אוהד היום את חמאס הרבה יותר מאשר את הפתח, הנתפס כמושחת, מה גם שכולם כבר מבינים שהסכסוך הפלסטיני אינו לב הסכסוך במזרח התיכון כלל. סוריה ממשיכה לבעור, כך גם מצרים, לבנון, עיראק ותוניסיה. ההצבעה באו”ם היתה נסיון מלאכותי להחזיר את הגלגל אחורה, לימים שבהם הפלסטינים היו מרכז היקום.

4 פעילות ההתיישבות הישראלית ביו”ש תורחב, זה היה חייב להיות ברור לרשות, והיא אף מעוניינת בכך, כדי לסבך את ישראל עם בעלות בריתה במערב. אלא שהשטח הולך ונתפס בידי המתיישבים, ובשטחים מעבר לקווי 1967 גרים היום בבטחה כ- 750 אלף ישראלים, והמספר מתקרב במהירות למליון. המתיישבים הם כבר כוח בשטח, שלא היה קיים במאסה כזו באינתיפאדות הקודמות, ואם יהיה גל אלימות פלסטיני (והוא אינו צפוי כרגע) הם אמורים להיות כוח עצמאי, והפלסטינים מורתעים מהם. הם חוששים מן המתיישבים יותר משהם חוששים מצה”ל. הבנייה תורחב עכשיו, ובכך שוב יקבע השטח, לא הצהרות ומילים באו”ם. באופן מוזר, האקט החד-צדדי של הרשות מעניק סוג של לגיטימציה לאקטי התיישבות חד-צדדיים של ישראל.

 

(תמונה: אימג’בנק GettyImages, מתוך מיזרקת ארבעת הנהרות, פיאצה נבונה, רומא)

5 בלי הסיוע הכספי הישראלי אין רשות פלסטינית. זאת לדעת: מאות מליוני השקלים שישראל מעבירה לרשות הזו, במסגרת הסדרי מע”מ שאנחנו המצאנו עבורם, מחזיקים את הרשות בחיים. בלי הכסף הזה לא תוכל הרשות לשלם לכ- 180 אלף מקבלי משכורות מטעמה. בנוסף, הרשות צברה חוב של 700-800 מליון ₪ לחברת החשמל, שלא נגבה עד היום מסיבות פוליטיות. מעניין, אם אני אהיה חייב לחברת החשמל 200 ₪ אני מייד אנותק מן הזרם, והנה לפנינו מקרה, שדווקא כדאי בישראל להיות פלסטיני.

בנוסף, 100,000 פועלים פלסטינים עובדים בישראל, מתוקף אשרות עבודה שהנפיקה להם ישראל בנדיבות, רק כדי לשמור על הרשות הזו. כמה נאיביות היתה אצלנו, כאשר קיוו כאן שאם יסייעו כלכלית לרשות היא תימנע מללכת לאו”ם. כך בגדה הרשות במי שמחזיק אותה בחיים. עכשיו טוענים גורמים ערביים שמדינות המפרץ יעברו לתמוך כלכלית ברשות, אך ניסיון העבר מלמד שבמשך שנים הן מבטיחות, אך לא מקיימות. ממילא אין שם אהדה גדולה כלפי משטרו של עבאס, בלשון המעטה.

זהו המקרה ראשון בהיסטוריה שבו מדינה מממנת את אויבייה, ושומרת על שלטונם, למרות שהם לא מפסיקים לתקוף אותה. ברור שהבוננזה הזו של הרשות תיגמר או תופחת מאוד עכשיו. ואיך תחייה?

6 מיהי בעצם הרשות הפלסטינית הזו? כמה אלפי פעילים בני 70-80, שרובם הגיע מתוניס בחסדי אוסלו, החיים מכסף ישראלי ואמריקני, מוגנים בידי כוח מקומי המאומן בידי האמריקנים ובידי צה”ל, תוך שרתמו את האזרחים האומללים שלהם לתועלתם. עם תל”ג לנפש של כ- 1,500 דולר (ביו”ש ועזה ביחד, לעומת 32 אלף דולר לנפש בישראל) אין שום יכולת חיות למדינה, וקבע זאת רק השנה גם הבנק העולמי. אך אבו מאזן ואנשיו חושבים שדי במילה “מדינה” כדי שתהיה כזו. אם ישראל תחליט, לא תהיה כלל רשות פלסטינית, אשר גם מעבירה לעזה כחמישים אחוזים מן הכספים שאנחנו מעבירים לה כל חודש. הרי מישהו צריך לממן גם את חמאס.

לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: האם תמליצו על המאמר, ועל מועדון קוראי ג’יפלאנט, על-גבי הפרופילים שלכם בפייסבוק? למי שהמילה “אהבתי” או “like” מודגשת אצלו, מוזמן ללחוץ עליה, ולהצטרף בכך אל המועדון הפייסבוקי המרשים הזה.

7 הרשות הביאה לישראל הישג דיפלומטי, שצפוי להיהפך עכשיו לנכס מוצהר: ארצות הברית הודיעה שתתמיד בווטו שלה במועצת הביטחון נגד הקמת מדינה פלסטינית, עד שיושג הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. בפעמים שהפלסטינים ביקשו להגיע למועצת הביטחון גם לא היה צורך בווטו אמריקני, משום שהם לא השיגו את קוורום המדינות הנחוץ לשם כך.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן. 

 

 
ומקיאוולי הסביר: לפעמים אילוזיות כוזבות משתלטות על מוחם של אנשים, והן גורמות להם לסכן את הטוב שיש להם, בעבור טוב יותר, שכלל אינו בטוח (God of Thunder).

8 בבגידה הזו באו”ם, כן, כך רבים אצלנו תופסים זאת, איבדו הפלסטינים רבים מן הישראלים, שעוד האמינו בהסדר איתם. רבים סבורים אצלנו שהפלסטינים התעלמו מישראל, מדרישותיה ומן הצד שלה בכלל, והותירו אותה לבדה. תחושת ההפקרה לבד קשה למרבית הישראלים, תוך אובדן אמון בתהליך ההתקרבות כולו. זהו נזק פסיכולוגי נורא של נטישה, שהשפעותיו הטראומתיות אצלנו יהיו לטווח ארוך. והלא איש מעולם לא נתן לפלסטינים דבר, חוץ מן הישראלים. כל מה שיש להם הוא מידי הישראלים: בחירות, מוסדות, מימון ושטח. הם איבדו עכשיו את מרבית הישראלים, ובעצם את הפרטנר שהיה יכול להיות להם. הם עדיין אינם מבינים שזהו הנזק הגרוע ביותר שהביאו על עצמם.

9 ישראל הרוויחה בעקיפין רווח נוסף: עד היום רק פעם אחת דן האו”ם כולו בחלוקה בארץ ישראל, וזה היה בשנת 1947, עם תוכנית החלוקה. מעכשיו קבעה העצרת הכללית גבולות חדשים: אלה של 1967. מבחינתנו אין בכך דבר, אך מרבית מדינות העולם שאינן מכירות כלל בישראל קיבלו זאת, כמו איראן, פקיסטן, מדינות האסלאם בכלל, ועוד. ובכן, התקדמנו עוד שלב בלגיטימציה העולמית. המשמעות היא שפלסטיניים לא יוכלו לקבל לגיטימציה למשהו שהוא יותר משטחי 1967, כלומר כ-22 אחוזים מארץ ישראל. חמאס, שלכאורה “תמך” במהלך, נבהל, ומיהר אתמול לפרסם הצהרה רשמית שבה הוא קובע שתוכנית החלוקה משנת 1947 “בטלה ומבוטלת”. ואם ביטל את חלוקת 1947, איך יקבל את חלוקת 1967? מבחינתנו אין בכך הרבה, אך זו דווקא לגיטימציה עקיפה של עשרות מדינות שאינן מכירות בישראל.

10 ולבסוף, עלות מול תועלת, תחום שהפלסטינים תמיד היו חלשים בו לאורך כל ההיסטוריה שלהם. ככלל, וזה נכון לכל אחד, ככל שהמטרה שאפתנית יותר, והפרס אליו אתה שואף יומרני יותר, כך העלות גבוהה יותר. חלק מן האנשים מחשבים-לכאורה את העלות, אך הם מתעלמים מהרבה מאוד איומים שיכולים לחכות להם בדרך, משום שהם משכנעים את עצמם בצדקתם, עד לנפילה. ההיסטוריה מלאה באנשים שפשוט התעלמו מן העלויות, ותשאלו על כך את המלך פירוס, שתרם את שמו לאותם אנשים, המתרסקים על חלומם. “עוד ניצחון כזה, ואבדנו“.

◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.

◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”,
או – כ א ן.

◄אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.

◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כ א ן.
[face-book-like]