מכובדיי השופטים, עמיתיי היקרים לקבלת הפרס, אורחות ואורחים נכבדים;
אני מקבל בגאווה ובתודה עמוקה את הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע”ש אברמוביץ, מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת, ומודה לכם על שמצאתם אותי ראוי לו. לא איש של פרסים אני, אלא של עבודה קשה, אך זה תמיד נעים לקבל התייחסות והערכה. ובהזדמנות החגיגית הזו, הייתי מבקש לדבר היום על מבוך הספקות.
סוקרטס, הפילוסוף הגדול של אתונה, ביקש לגרום לאנשים להבין שהתודעה שלהם שטחית ואפילו שקרית. אך כיצד ישיג את מטרתו? הוא ידע שאם היה מנסה להשיג זאת באופן ישיר, היה גורם לקהל השומעים שלו לדחות אותו, והוא היה מחזק אותם בדעותיהם הקיימות. סוקרטס הגה איפוא שיטה חדשה, לה קרא “מבוך הספקות”.
בתחילה הוא היה מציג את עצמו כבור, וטוען בפני הקהל, רובו מורכב מצעירים, שהוא יודע מעט מאוד, וכי הטענות שהוא אדם חכם הן שמועות בלבד. הוא היה משבח את הצעירים ומהלל את דעותיהם.
ואז, בסדרה של שאלות הוא היה פותח בדיאלוג עם כמה משומעיו, תוך שהוא קורע לגזרים את רעיונותיהם, אותם שיבח זמן קצר לפני כן. מעולם לא אמר דבר שלילי באופן ישיר. אלא שבאמצעות השאלות הוא גרם לצד השני להבין את שקריות טענותיו בעצמו. הדיאלוג הזה היה נמשך כמה ימים, ובאמצעותו הצעירים היו מתחילים לשאול לבד שאלות על העולם. עכשיו הם היו מוכנים ליידע ממשי, למשהו חדש. הוא לא שתל בתוכם רעיונות, אלא השתמש בספקות שנמצאים בכל אחד מאיתנו – ככוח מניע.
הצלחת שיטת סוקרטס היתה מחשמלת ועיצבה דור שלם בקסם שלה. המפורסם בתלמידים היה אפלטון, שהפיץ את השיטה בכל מקום.
בכמה וכמה שיטות הפחדה ניסו גורמים שונים לבצע מניפולציה במוח שלנו, ולהשתלט על תודעתנו כחברה: הטענה שאיראן מפתחת נשק גרעיני נגד ישראל ולכן חייבים הסדר מדיני; הטענה שהרוב הערבי בארץ ישראל יחסל דמוגרפית את המדינה היהודית; הטענה של דה-לגיטימציה גוברת של ישראל, עד שנוחרם כמדינה כמו המשטר הגזעי בדרום אפריקה, הטענה העיקשת שאנחנו הבעיה במרחב הערבי, והטענה שהכלכלה הישראלית מתפוררת; ובכל מקרה, איימה המניפולציה – נחוסל. הטענות האלה הומצאו ובושלו כולן בידי יהודים ואפילו ישראלים, והן שרירות וקיימות יום יום בתקשורת הישראלית: בעריכה, במה שמדווח, ובעיקר במה שלא מדווח.
זהו המקרה הראשון בהיסטוריה האנושית, שבו לוחמה פסיכולוגית מופעלת נגד הצד שלך, ולא נגד היריב. כמו נחיל נמלים טורדני ואינסופי, מתפרצות הטענות האלה כמעט בשמחה, יום יום ושעה שעה בתקשורת הנקראת, המושמעת, והנצפית בישראל.
המציאות הפכה מדומיינת, והדמיון למציאות, וכל זה בתואנה של עיתונות.
שיטת ההשתלטות האלימה הזו על התודעה של החברה בישראל הדאיגה אותי. לא בשל הטענות הכוזבות עצמן, שאין מאחוריהן הרבה, אלא משום שרבים האמינו להן ונכנסו למצב של מועקה לאומית. התודעה השלילית יצרה בעצמה הוויה שלילית. זה היה ניצול ציני של הרצון הישראלי לקיום עצמאי, ניצול של החרדות המוטבעות בישראלים בשל הניסיון ההיסטורי המר שלהם כאומה מתגוננת בת 3,000 שנה. והרי בתקשורת הממסדית בישראל, ורק בישראל, רע הוא טוב, וטוב הוא רע. הרע תמיד יודגש, בעוד שהטוב יוסתר או יוצנע.
נגן וידאו
ואז נזכרתי בסוקרטס ובשיטתו. למה לא לטוות את מבוך הספקות סביב המניפולציות? גם לשם כך קם בשנת 2006 Gplanet, כדי להתעמת בדרכו של סוקרטס בטענות שהתקבעו בתקשורת הישראלית, שאנחנו בכל מקרה נידונים לאבדון בדרך זו או אחרת. לקיים דיאלוג מפרה מבפנים עם החברה שלנו ולכלוא את האמיתות השקריות שנתקבעו-לכאורה בתוך מבוך הספקות. ברגע שנרכוש מחדש את הביטחון העצמי הלאומי, התודעה תיהפך שוב להוויה, אך הפעם חיובית. בונה ולא הורסת. מחזקת ולא מחלישה.
Gplanet, באמצעות E-Leadership וכל מה שיש לרשת להציע, התכוון להיות נוגדן חריף למניפולציות ההפחדה וההשתלטות על התודעה, בצד שיקוף של מציאות איזורית ופנימית נטולת פילטרים. אכזרית לעיתים, אך צבעונית ומעשירה. ריאליה, ולא עוד אשליות או פחדים.
החזון התכוון לכונן תובנה אחרת – קאנונית, ולא רק מגיבה – רחבה, ציונית, גאה, והשוואתית להיסטוריה, לתרבות, למוזיקה, ולאמנות; תובנה מרוממת ולא מורידה, פותחת דלתות ולא סוגרת, ואני שמח שמאז הקמתו ועד היום עברו ועוברים בו מאות אלפי ישראלים, בבחינת הפלורליזם הטוב ביותר שיכול להיות קיים בכל חברה. אפשר גם לקרוא לכך תקשורת עמוקה, המניעה תהליכי הפריה מבפנים של הקוראים, התפתחות וידע שלהם, לעומת מוגבלות רוב התקשורת האחרת.
וידע, אתם יודעים, הוא בעצמו כוח.
תודה רבה.
