מצודת האשליות של חמאס

מאת ד”ר גיא בכור

בשנת 1482 פרצה מלחמה בחצי האי האיברי, בין האמירות המוסלמית של גרנדה, והממלכות הקתוליות של איזבלה מקסטיליה, ופרדיננד השני מארגון. קסטיליה היתה החברה הדומיננטית של הברית הנוצרית הזו, כשאיזבלה סיפקה ומימנה את מרבית הצבא, אותו הוביל פרדיננד.

בעוד גרנדה היתה קרועה מבפנים, עם סכסוכים פנימיים, הממלכות הנוצריות היו יציבות, וזכו בעוצמה משום שאצילים נוצריים רבים הצטופפו תחת הדגל, תחת הפיתוי של זכייה בקרקעות ובשלל, מה שאכן קרה.

בקרבות האלה עשו הנוצרים שימוש גובר בתותחים, דבר שאפשר להם להשתלט על ערים ללא מצור ארוך. השליט האחרון של אמירות גרנדה, האמיר מוחמד ה- 12, היה אדם ערמומי, שלפרק זמן פעל כבעל ברית של הממלכות הנוצריות, כאשר אלה פעלו נגד אויביו המוסלמים. לבסוף יצא נגד הנוצרים, ובאפריל 1491 הושמה גרנדה במצור.

גרנדה והמבצר ששכן בראשה, מתחם הביצורים של אלהמברה (שיבוש של המילה הערבית אלחמראא, כלומר “האדומה”, על שום האבן ממנה נבנתה) נתפסו כמוקד שליטה אסטרטגי, וקשה לכיבוש. המבצר הזה שימש לכן כסיבה מרכזית ביהירות של מלכי גרנדה לדורותיהם. ככל שהמצור התקדם, הבין מוחמד ה- 12 שטעה, וכי המבצר שלו פגיע, בשל השימוש בתותחים. מערך השיקולים האסטרטגיים שלו התערער. הוא פנה בבקשת עזרה אל השליטים המוסלמים האחרים, שישבו בצפון אפריקה, אך לא מצרים ולא מרוקו לא היו מוכנות לעזור לו, שכן הבוגדנות שלו כלפיהן לא נשכחה.

 ב- 2 בינואר 1492 נכנעה העיר גרנדה, ותהליך הרקונקיסטה (כלומר השתלטות הנוצרים מחדש על שטחי המוסלמים בחצי האי האיברי) הושלם. זה היה סוף הממלכות המוסלמיות בספרד, שכבשו שטחים בספרד, תוך הדיפתם לצפון אפריקה.

היהודים שילמו מחיר נורא על ניצחון הנוצרים על המוסלמים, מחיר שלא שכחנו. במרץ 1492, כאשר מלכי קסטיליה וארגון היו שיכורי כוח, הוחלט לנקות את ספרד מזרים. היהודים הוכרחו להתנצר או שיגורשו, וכך גם המוסלמים. אז שילמנו את המחיר על חיסול האמירות המוסלמית, עכשיו אנחנו נרוויח מחיסול האמירות.

1 חמאס בנה מצודה, ומצודות דינן ליפול: מה היתה החשיבה האסטרטגית של חמאס והג’יהאד? להפוך את הרצועה למבצר בצור, שיכול לתקוף את ישראל באמצעות אלפי רקטות וכך להרתיע אותה; שיוכל להגן על עצמו באמצעות רשת של אלפי מנהרות בלתי חדירות; ובשעת הצורך גם באמצעות האזרחים, ששימשו כמגן אנושי, וכך לעורר את דעת הקהל בעולם, שתבלום את ישראל. כך גם הפך המערב הנאיבי לכלי בידי ארגון טרור.

המימון היה מאמירות קטר, ההדרכה והנשק מאיראן, ועם עליית מוחמד מורסי לשלטון במצרים, התחברה המצודה הזו לשלטון “האחים המוסלמים” במצרים, וקיבלה משענת אסטרטגית.

שום דבר “פלסטיני” לא היה פה, או לאומי, או קשור במשהו ל”רשות הפלסטינית”. שום דבר פוזיטיבי לא היה כאן, אלא בעיקר נגטיבי: לפעול לחיסול ישראל מבפנים. אגרוף בבטנה, להחלשתה ולמיגורה, היום אנחנו מבינים זאת הרבה יותר טוב מבעבר.

מגובה המצודה של אלהמברה כולם נראים למטה קטנים וחלשים. אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שהחלש הוא דווקא זה שמתבצר, שמקיף את עצמו בחומות, וחמאס התבצר. מקיאוולי טוען שמבחינה צבאית בניית מבצר היא תמיד טעות, משום שהוא הופך לסמל לבידוד הכוח, ולכן הוא מטרה נוחה לאויבי אלה שבנו אותו. המבצר פוגע קשה בגמישות, ולכן הוא הופך בעצם לכלא. במצודה אין אוויר, ולכן גם נרקבים.

המכה הנוראה ביותר למצודה היתה הפלת משטר “האחים המוסלמים” של מורסי לפני שנה, בהפיכה צבאית בקהיר. ללא מצרים, המצודה הזו מנותקת כמעט לחלוטין, ללא תקשורת ומודיעין, וסיסי באכזריות רבה החל לנתק אחת לאחת את אלפי המנהרות שהמצודה כרתה לעבר סיני. עכשיו, כאשר המנהרות שלה מתנתקות גם לעבר ישראל, המצודה מבודדת לחלוטין. מעניין, אלה האמריקנים שהקימו את משטרי “האחים המוסלמים” בעזה (הארגון זכה בבחירות של 2006) ובמצרים (גם כן בבחירות).

אך לא רק גיאוגרפית מבודדת המצודה, גם מוראלית. “האחים המוסלמים” שביקשו להקים לעצמם אמירות, שנואים על ידי רוב הציבור במזרח התיכון, בוודאי בשתי המוליכות הסוניות היחידות שנותרו עדיין, מצרים וסעודיה. ייתר המדינות כבר מתו. המלחמה שמנהלות סעודיה ומצרים נגד האחים המוסלמים וחמאס היא עצומה, ולמעשה המקום היחיד שבו פלג מובהק של “האחים המוסלמים” הוא עדיין חוקי , היא ישראל. הממלכות הערביות האחרות מסרבות לצאת לעזרת מוחמד ה- 12 התחבולן.

המצודה מבודדת גם בתוך רצועת עזה, שכן האוכלוסייה מבינה עכשיו היטב שהיא בסך הכל כלי בידי הכנופיה שהשתלטה על הרצועה, מנגנון שערכו בהגנת המצודה, לא בהגנת חייהם. הנכונות שלהם לבגוד במצודה, קיימת ועוד איך. הם פשוט מפחדים ממנה עכשיו.

המצודה שאפה להרחיב את עצמה גם ליו”ש, ומשם לירדן, ולכן היא כרתה את הברית הלא הגיונית עם אבו מאזן. במערב ובישראל היו תמימים שלא הבינו מה עומד מאחורי הברית הזו, ואפילו ראו אותה בחיוב, אך אנחנו הבנו היטב את סיבותיה. המצודה רצתה להתרחב לעוד מצודות, ובכך לחסל סופית את ישראל השנואה.

ככל שגדלה המצודה והתפתחה, גדלה יהירות שליטיה, והבוז שרחשו הן לישראל והן לשליטים הערביים סביבם. הם רק לא הבינו שכל תוכניותיהם האסטרטגיות יקרסו, כפי שכל מצודה קרסה בסופו של דבר בהיסטוריה.

האויבים שלנו תולים את עצמם: כיפת ברזל מסייעת להתרחק מטיפוסים מפוקפקים

אסטרטגיית רספוטין: לפגוע בבסיס הכוח של חמאס

2 אך לא רק המצודה של האחים המוסלמים קורסת, אלא כל ה”עניין הפלסטיני” יחד איתה, משום שבעולם חמאס כבר מזוהה עם הפלסטינים, והם איתו. כך מחסל עכשיו חמאס את אבו מאזן וחבורתו, והם מחסלים בתורם את חמאס, למרות שכלפי חוץ הם שומרים על “אחדות”. כל הפרשנים מבינים כבר בתוך עצמם שכל שטח ישראלי שיועבר לריבונות ערבית, ייהפך לסוג של מצודה מאיימת, זה הרי בלתי נמנע, ולכן איך אפשר למסור עוד שטחים? אך אם אי אפשר למסור עוד שטחים, מה עם “תהליך השלום” וסיסמת “שתי המדינות”? הכל קורס כמו ארמונות בחול. יש המתחכמים וטוענים שחמאס דווקא מתחזק, כדי שישראל והעולם יחלישו אותו עוד יותר, לשמור על אבו מאזן.

3 אם כן, מה עדיף לנו, חמאס או אבו מאזן בסוף הדרך? שאלה מרתקת ומורכבת.

ראשית, האביב הערבי מנסה לכפות את עצמו עלינו, וצריך להיזהר ממנו. עד היום הצלחנו להתרחק ממנו, אבל עכשיו הוא חוזר אלינו במסווה של “הפיתרון” ולא “הבעיה”.

מצד אחד יש את המשטרים הלאומיים והסונים, שזהו ה”הסדר המצרי”. מנגד, יש את הברית השיעית, שמתחברת ל”אחים המוסלמים”, ואלה קטר, טורקיה ואיראן. עכשיו אנחנו מבינים שחמאס שייך לברית השיעית, אם כי הוא כמובן ארגון סוני. ממשל אובמה מצדד בברית השיעית וב”אחים המוסלמים”, משום שהוא רואה בהם כוח עולה. זה מקור המתח העצום בין מפגש קהיר מהשבוע של ג’ון קרי, לבין מפגש פאריז, שם היו קטר וטורקיה הדומיננטיות.

מדוע זה חשוב? משום שעל פי הציר הסוני-לאומי, שבראשו מצרים של סיסי, אבו מאזן אמור להיות המרכז הפלסטיני, והברית הזו מייעדת לו תפקיד בעזה, לפחות בשמירה על המעברים. זו הסיבה מדוע אבו מאזן דוחף מאוד לברית הזו.

לעומת זאת, הציר של האחים המוסלמים-קטר-טורקיה-איראן רוצה את חמאס, שיישאר כמרכיב השולט ברצועת עזה. מבחינתם אבו מאזן הוא סרח עודף, שיש להפילו, ולהמליך את חמאס גם ביו”ש.

מבחינתנו קל יותר, עד כמה שזה נשמע מוזר, להתמודד עם חמאס מאשר עם אבו מאזן, למרות ששתי הברירות גרועות. חמאס הוא הרוע המוחלט, ולכן המערב נמצא עם ישראל. דרך הטיפול בו היא צבאית, וישראל צודקת. לעומת זאת דרך הטיפול באבו מאזן היא דיפלומטית, וכאן סבור המערב שישראל אינה צודקת, למרות שמטרתו של אבו מאזן זהה לזו של חמאס, דהיינו חיסול ישראל כמדינה יהודית. במילים אחרות, זה גרוע וזה גרוע יותר. מה תעדיפו? מבחינתנו, כאשר ההכרעה כה קשה, עדיף שיילחמו זה בזה, ולכן שניהם צריכים להישאר בתמונה, ממילא הם לפותים למוות ב”ממשלת אחדות”.

כך מנסה המזרח התיכון גם לכפות עלינו ליטול צד במלחמת העולם הסונית-שיעית, ובזו של האסלאם הקיצוני נגד המשטרים. זה כמובן לא האינטרס שלנו. אנחנו סונים או שיעים? ולא ולא. יש לשמור על טיפול נקודתי-מקומי בעזה, ולא מזרח תיכוני רחב.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
 

4 ככל שנדרוש יותר, נקבל יותר אחר כך; ככל שנתקדם יותר צבאית, נזכה ביותר מדינית. הרבה אנשים חוששים לדרוש, העלאה במשכורת או הכרה, ולכן זה מה שהם מקבלים, מעט. המבקרים אצלנו נוהגים לומר: זה לא יילך לעולם, אך אם לא תדרשו, איך תקבלו? מניסיוני, עדיף להשמיע דרישות, אפילו הזויות, משום שבדרך כלל, חלק מזה אכן מתממש. ולכן, הדרישה שהשמיע ראש הממשלה לפירוז מלא של רצועת עזה, למרות הספקנות בישראל, סופה שתהפוך לדרישה עולמית. אבו מאזן ניסה להתחכם וטען שלאחר הקמת “מדינה” יהיה פירוז. זה צריך להיות ההיפך: ללא פירוז, אין מה לדבר על “מדינה”. אין מה לדבר על שיקום. לא השיקום יוביל לפירוז, אלא הפירוז יוביל לשיקום.

העזו. גם כאן וגם בחיים הפרטיים שלכם, שכן “אלת המזל מעדיפה את האמיצים”, כפי שכתב  המשורר הגדול וירג’יליוס ב”איניאס” שלו (Audaces fortuna iuvat).

מבחני האומץ של נפוליאון ביפו: את ההססנים לא מעריכים

5 הפסקות הומניטאריות הן כלי נשק של האויב, לשיפור מצבו הצבאי, וחובה להפסיק עם זה. ברור שראש הממשלה ניסה לזכות באשראי בינלאומי (ראו בהמשך סעיף 9), אך העניין של עזה לא כל כך מעניין את העולם, והאשראי שיש לנו הוא רחב. האויב הוא ערמומי, האזרחים הם כלי העבודה שלו, ולכן אין לתת לו הפוגות במהלומות. כל הפוגה תהיה במחיר החיילים והאזרחים שלנו. צה”ל חייב להיות בתנועה כל הזמן, ביוזמה כל הזמן, והלחץ הצבאי חייב להיות נמשך.