בארץ המראה, מאמר מפתח להבנת מצבנו
מאת ד”ר גיא בכור
במשך כל כך הרבה שנים (מעל 20 שנים) אני מופיע בפני הקהל הישראלי שלנו בהרצאות, עם הנושא של כל תקופה ותקופה, עד שלמדתי, כך אני סבור, להכיר את ההתנהגות הישראלית לא רע: כאשר הישראלים מרוצים ממצבם, וכאשר הם מודאגים. הדבר כל-כך בולט בהתנהגות הקולקטיבית, בשאלות, במבט, בשיח שלאחר ההרצאה. לא אשכח את המבטים המודאגים בערבים שלאחר פיגועים קשים בראשית שנות האלפיים, כמו גם את הביטחון העצמי כי הנה הסכסוך שלנו עם העולם הערבי מתקרב לסיומו, בשנות התשעים.
עם השנים גיליתי, שהערכתי האישית נמצאת בדרך כלל במצב הפוך לרוח הקולקטיבית. כאשר בשנות התשעים היתה אצלנו בדרך כלל שביעות רצון גבוהה (למרות הפיגועים) ונכונות להרפתקאות מדיניות, הייתי מודאג ושפוף. ובשנות האלפיים, כאשר כולם היו מודאגים קיומית, הייתי בסך בכל מרוצה. והנה, אותה תופעה מתרחשת גם בשנה האחרונה, השנה לאחר המלחמה: הכל מודאגים קיומית, ואני שוב מרוצה. ואיפה אנו נמצאים כרגע? בתפר שבין הדאגה הקולקטיבית לשביעות הרצון. הישראלים מתחילים להרגיש ראשית בטחון עצמי מחדש. ואיפה אני? מתחיל לדאוג, ואתם יודעים שאני משדר זאת לכם באתר שלנו. עכשיו אתם מבינים למה. וזה בכלל לא קשור לימין או שמאל, על פי ההגדרות הישראליות המקובלות והנבובות מתוכן. אני דואג לנו.
הקמת האתר הזה ארעה קודם כל בשל הדיסוננס הזה, שבין תחושתי האישית כמומחה, לבין תחושת הציבור. הרצון להסביר לציבור שלנו שיש גם דרך אחרת לראות את מצבו, ובאופן אמיתי יותר.
ובנוסחה:
כאשר הרוב מודאגים – אני מרוצה
כאשר הרוב מרוצים – אני מודאג.
מדוע? כאשר הישראלי מרוצה, תחושת הביטחון העצמי שלו עולה, והוא נכנס לשאננות. מהירהורי ליבו הוא קורא שהנה הדברים עומדים בפני פתרון, והוא נרדם. את התרדמה הזו בדיוק מנצלים האויבים שלנו. נסראללה ואחרים כינו זאת פעם “תיאוריית קורי העכביש”.
וההיפך, כאשר הישראלי מוטרד ומודאג, הוא מפגין סולידריות, הוא מתחשל, הפטריוטיות שלו עולה, הוא נערך, סדר העדיפויות משתנה, יש מוכנות, הייתי אומר אפילו הרתעה, וגם האויבים רואים את זה. ואז הנכונות שלהם לשלום עם ישראל דווקא עולה, ככל שאנו דרוכים ומוכנים יותר.
התקשחות שלנו – נכונות ערבית לשלום
וותרנות ושאננות שלנו – כוונה ערבית לעימות
זהו הפרדוקס הסודי של חיינו, עכשיו אתם יודעים אותו, והוא באמת משונה: האינתיפאדות והמערכות הצבאיות נגדנו, בעצם, רק עשו לנו טוב (עם הצער האמיתי על נפגעינו). הן מעוררות אותנו. לעומת זאת, שנות שגשוג כלכלי וחברתי עושות לנו בעצם רע, הן מרדימות אותנו ומעלות במקביל את מפלס האיומים נגדנו.
האם נשכיל לפתח מודל חדש שבו שגשוג יבוא עם מוכנות; הרתעה עם אושר?
ברור לנו כבר, ששנת תשס”ז היתה אם כן שנה מצוינת בכל הרמות. והישראלים שלנו? היו כמובן בדיכאון. מוזר: הרי לכם עם שאינו מבין את מצבו שלו! איך יבין את מצבם של העמים סביבו?
כלכלה:
השנה הכלכלית החולפת היתה השנה הטובה ביותר בתולדות מדינת ישראל, חד וחלק. אנו המשק המערבי הצומח ביותר, כמעט 6%, משק מפותח לכל הדעות ולא עוד מתפתח, התל”ג שבשנה שעברה עמד על 150 מליארד דולר, מתקרב עכשיו ל- 170 מליארד; תל”ג לנפש של 21,000$ לפני כשנה, ועכשיו מתקרב ל- 25,000$.
ברמת התל”ג לנפש אנו מתקרבים מאוד לנתוני ספרד, איטליה, ניו זילנד, ועוד. חלק גדול ממדינות אירופה כבר עברנו. עוד חמש שנים כלכליות כאלה, בלי קטסטרופה צבאית, ויש לנו סיכוי להגיע לעשירייה הפותחת של הכלכלות בעולם. הדבר חשוב מאוד, לעודד עוד מליון יהודים לעלות לישראל.
האוכלוסיה מתקרבת במהירות ל- 7.5 מליון איש, המדינה צומחת, לעומת כל מדינות מערב אירופה. במספר האוכלוסיה עברנו כבר את בולגריה, דנמרק, פינלנד, נורווגיה, אירלנד ומדינות נוספות. הפכנו למדינה רצינית, משק בעל משקל וחשיבות. חובה לבזר עכשיו את האוכלוסיה בכל רחבי הארץ, קודם כל באמצעות הרכבת, לגליל העליון ולאילת.
ישראל היא המדינה השנייה בעולם בחשיבותה בתחום ההי-טק לאחר ארצות הברית. זהו הישג חסר תקדים בעולם כולו. המשקיעים הזרים מתדפקים על דלתינו, והדולר כמובן מתרסק. השקל הוא אחד המטבעות החזקים ביותר במרחב הכלכלי. מספר החברות הישראליות הנסחר בבורסה החשובה בעולם הטכנולוגיה, נסד”ק, שני רק לארצות הברית ולקנדה, ועולה על כל מדינות מערב אירופה. הכלכלה הישראלית מזנקת בטור הנדסי. ישראל הפכה ממדינה בעלת אופי סוציאליסטי למדינה קפיטליסטית, כאשר המדינה יוצאת מיותר ויותר תחומים, ומשאירה זאת לפרט, לעמותות, לארגונים הכלכליים, המסחריים והחברתיים. הארגונים החברתיים מתקשים לקבל זאת, מבלי להבין שדווקא במשטר כזה מעמדם וחשיבותם עולים. בישראל של היום מי שרוצה לעבוד, יעבוד, שכן לא חסרה עבודה. נתוני הביטוח הלאומי על מצב העוני, בלתי נכונים, ואף גורמים נזק בעצם פרסומם. גם את הדיווחים על מימסד מושחת אני לא קונה, וכבר כתבתי על כך.
ביטחון:
השנה התייצב תחום הביטחון, עבר רענון, טלטלה עזה עם קונספט חדש, ברוח Gplanet. הרתעה, התעצמות, תוך הושטת יד תמידית לשלום, למי מהצד השני שירצה בכך. אסור לדחוק בהם. שר ביטחון שגרם נזק הוחלף באחר, טוב ממנו, וכך גם הרמטכ”ל. בצבא יש תחושת התרעננות. תחושת הכבוד והתלות של הציבור בצבא התחזקה. הציבור מבין שעם הביטחון אין משחקים בתיאוריות חברתיות חסרות אחריות.
מאמרים לדוגמה, שהשפיעו השנה על תפיסת הביטחון שלנו:
“משולש הזהב“
החיים בבט”ש
איך ננצח במלחמה הבאה, ואיך זה קשור לעמיר פרץ?
למה בכל מלחמה עתידית – נפסיד
איראן, הכל כבר מבינים, היא קודם כל בעיה של העולם כולו, ובמערכה הזו איננו לבד.איראן גרעינית מאיימת על העולם כולו, ודומני שהאיראנים הבינו כבר את מגבלות כוחם. בחדשים הבאים צפויה תזוזה גם בכיוון הזה. המשך הסנקציות, איומים הדדיים בין ארצות הברית, אירופה ואיראן, לקראת פריצת דרך. תנו לאמריקנים ולאירופים להוביל את המאבק, עדיף כך.
ככל שהעולם סוגר על איראן, כך מתרחש תהליך דומה גם מול בעלות בריתה היחידות: כמה ארגוני חבלה פלסטיניים וסוריה. מול דמשק למדנו ליצור הרתעה ואיום, מה שמייצב כמובן את המצב. אין לבלבל בין מתח לבין סכנת מלחמה. יש מתח, אך סכנת המלחמה פחתה.
מצרים החלה סוף סוף לפעול הרבה יותר בסיני (אם כי יש להמשיך וללחוץ עליה), ובלבנון יש לנו ניהול שעובד. חיזבאללה מוקף ב”ניצחונותיו”, שסוגרים עליו כמו כלוב, בדיוק כמו חמאס. מזלנו שהבנו סוף סוף שאין לעזור לחיזבאללה ולחמאס בסבב אלימות חדשה. הם זקוקים לכך, וישראל אינה נותנת להם זאת. אני מקווה שהאזהרה שלי בנושא רצועת עזה תובן.
תחום השלום:
תקוע.לא אבו מאזן ולא סוריה אינם יכולים לנהל משא ומתן אמיתי, הכולל ויתורים עם ישראל, כיוון שהם כבולים ברטוריקה ובאידאולוגיה המכוננת שלהם ושל אירגוניהם: אי הלגיטימציה לישראל. כל ישותם של פתח ומפלגת הבעת’ היא הסכסוך עם ישראל, אז כיצד ישלימו איתה? זו דילמה פנימית ערבית, שבה ישראל אינה יכולה לעזור, אפילו אם תלחץ, או תרצה מאוד.
זהו מקסם השווא של המנהיגות הפלסטינית או הסורית: נקודת הזינוק שלה, שהיא הסכסוך נגד ישראל, היא גם נקודת הסיום. בית הכלא של הרטוריקה, בית הכלא של האשליות.
בכל מיקרה הלאומיות פלסטינית במשבר קיומי, לא מרואן ברגותי יעלה או יוריד כאן, ובוודאי שבמשבר כזה ישראל אינה נכס אלא נטל. היא לא תקנה פופולריות ולגיטימציה לפתח, אלא תפגע בו. וממילא החמאס פופולארי מאוד בעזה וביו”ש. לפיכך רצון ממשי של פתח להתקדם מול ישראל לא נראה כרגע. ועידת השלום בסתיו תקועה כמו עצם לכל הצדדים, חוץ מלנשיא בוש, שמחפש להמציא מורשת לממשלו, על חשבוננו.
מקומנו במזרח התיכון:
דווקא הממשלה הזו, שמתארים אותה כחוצנית, מאותתת שהיא מכירה את הכללים הלא מסובכים של המזרח התיכון, אותם סקרנו במהלך השנה הזו באתר שלנו: נותנים לחמאס ולחיזבאללה להתבשל במיץ “הישגיהם” (אם כי הממשלה החליטה על צעדים בתחום התשתית בעזה. איפה הם?), ולסוריה ולאיראן להסתבך ולשקוע יותר ויותר מול העולם.
עם שלום אסטרטגי עם מצרים וירדן, יציבות בגבול הלבנוני, הרתעה בגבול הסורי, ובקע פלסטיני פנימי עמוק, התמונה התייצבה.
היתה זו שנה של התחשלות ויציבות, התכנסות ציונית ובגרות, שאיפשרה לנו הישגים כלכליים ודיפלומטיים. מה אנו צריכים יותר מזה? ואולי זהו “המודל השלישי”, אותו אני מחפש? לא אושר מדאיג, וגם לא דאגה מאושרת? יציבות.
זהירות, קל לזעזע את היציבות השברירית הזו. מה נקבל אם היציבות תזדעזע? נו, אתם כבר יודעים: אושר מדאיג, או דאגה מאושרת.
הדילמה שלי
אתם כבר מבינים את הדילמה: אם אציג תמונה אופטימית של מצבנו, שהיא גם התמונה האמיתית, תיכנסו לשאננות, ו…
ואם אפחיד אתכם, כפי שהתקשורת שלנו עושה כה טוב, הרי שאין זו התמונה האמיתית, אך הכוננות שלנו נשארת דרוכה. מה אני אמור לעשות? אני אומר את האמת, כולל ההסתייגות הזו, בסוף.
אנא המליצו על המאמר הזה לחברים, הם יודו לכם. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
סוד הכסף: אולי תרצו איזו אינתיפאדה קטנה?
המספרים המדהימים של המזרח התיכון
מסודות המזרח התיכון: קסם האחוזים המתהפכים
