שש-בש עם אתתאתורכ
מאת ד”ר גיא בכור
בעקבות מתח מסוים ביחסים עם תורכיה, ביוני 1996, יצא נשיא המדינה דאז, מר עיזר ויצמן, לביקור עבודה באיסטנבול, בראש משלחת גדולה של עיתונאים. מה שהתרחש זמן קצר קודם לכן, שעל הממשלה התורכית השתלט ראש ממשלה אסלאמי, נג’מטין ארבקאן, עד שהודח. מטרת הנשיא ויצמן היתה להיפגש עם נשיאה של תורכיה, סולימאן דמירל החילוני, (שהביא לבסוף להדחתו של ארבקאן), וכן עם ראש המפלגות החילוניות, הפוליטיקאית החיננית, טנסו צ’ילר ועמיתה-יריבה מזוט ילמאז. המפלגות החילוניות במדינה, “דרך האמת”, ו”המולדת”, כה שנאו זו את זו, עד שגם הרסו זו את זו.
הייתי אז הפרשן לענייני המזרח התיכון של עיתון “הארץ”, והחלטתי להצטרף למשלחת הזו, כדי לראות מקרוב את הדרמה שהתחוללה אז בשלטון בתורכיה.
המטוס היה מטוס מיוחד, מלא באנשי המשלחת ובעיתונאים. הנשיא נסע, ועימו אשת הנשיא, ראומה ויצמן. בעודנו טסים, החל הנשיא ויצמן להסתובב במטוס ולשוחח עם אנשי התקשורת, עד שהגיע אלי, ושאל אם אני הוא גיא בכור. עניתי שכן, ואז הוא שאל אותי בתמיהה, מאיפה הידע הנרחב שלי בעניני המזרח התיכון, והאם נולדתי בארץ. השבתי שנולדתי בארץ, והידע הוא משנים של עיסוק תקשורתי בתחום. ניצלתי את ההזדמנות שאני משוחח עימו והגשתי לו את הספר השני שלי, שיצא אז לאור, “חוקה לישראל, סיפורו של מאבק“, ועליו הקדשה שהכנתי עבורו מבעוד מועד.
ויצמן הביט בי ובספר במבט של שביעות רצון מהולה בתימהון קל. “יפה מאוד”, אמר, “יפה מאוד, באמת”, ואז תוך כדי דיבור פרע את שערי, כמו שעושים לילד קטן, שאמר איזה דבר חוכמה, והמשיך הלאה.
הפריעה הזו של השיער הפתיעה אותי מאוד. זה היה מאוד מוזר, מתנשא. לרגע קפאתי על המקום, אך נימקתי לעצמי שמדובר באדם עתיר זכויות, גיבור מלחמת ששת הימים והשלום עם מצרים, ולו, כנראה, מותר.
זה היה המפגש הראשון.
הנשיא השתכן באיסטנבול במלון סוויסאוטל, מלון פאר, שהאליטה התורכית אוהבת כמקום מיפגש חברתי, והמלון הזה נמצא במיקום מרגש: בגבעה על הבוספורוס, בואכה “קרן הזהב” ומעל לארמון דולמהבאהצ’ה המרהיב, משכנו האחרון של הסולטאן התורכי. אחד המראות היפים בעולם הוא לשבת בקומה 8 של המלון, קומת העסקים, ולהביט משם על מיצר הבוספורוס, ועל האניות המשייטות בו כאילו היה מגרש המשחקים הפרטי שלכם. אין יפה מזה!
בשעות הערב ערכו המארחים התורכיים, ובראשם הנשיא, ארוחת ערב מפוארת לויצמן. לפי מיטב כללי האירוח, שולחנות ערוכים, ושורה של מלצרים חנוטים בחליפות, המרימים בבת אחת את הכיסוי העגול מעל לצלחת של כל סועד. הופ, בדיוק באותה שניה.
ויצמן ישב בשולחן רחב, והעיתונאים בשולחנות ליד. בסיום, ליד המעלית, ראה אותי שוב הנשיא ויצמן, וקרא לי. איפה היית כל היום? תמה.
הייתי פה, מר ויצמן, לידך.
לא ראיתי אותך, אמר סמוק פנים, ומלמל משהו לא ברור. ואז לתדהמתי הבנתי שנשיא המדינה היה מבושם. שיכור. עוזריו מיהרו לדחוף אותו לתוך המעלית.
זה היה המפגש השני.
למחרת יצא הנשיא ויצמן לשורת פגישות סגורה עם הפוליטיקאים התורכיים, ולאנשי התקשורת היה בוקר פנוי, שכן ממילא אחר הצהרים התכוון ויצמן לערוך מסיבת עיתונאים. לא היה שום טעם להישאר בסביבה. החלטתי לצאת לסיור קצר בעיר, יחד עם עיתונאי ידוע של “ידיעות אחרונות”. אמרתי לו שנצא לבזאר הגדול, אולי במטרה לקנות שטיח, וכי בהזדמנות הזו שיראה איך מנהלים משא ומתן במזרח התיכון. לקחנו שנינו מונית, שהורידה אותו בכניסה לבזאר.
זו היתה שעת בוקר, והשוק לא היה עדין מלא.
הגענו למתחם השטיחים, ולאחר שיטוט קצר, ראיתי שטיח משי בגודל בינוני, דק אך בקשירה איכותית, מבריק במשי שלו, ויפה מאוד, בצבעים של זהב מלכותי, ובפנים אדום עז וכחול מיוחד.
השטיח הזה יפה, אמרתי למוכר בערבוב של תורכית, ערבית ואנגלית. אז עוד זכרתי את התורכית שלמדתי באוניברסיטה, היום כבר פחות. בשלב הזה אסור להזכיר מחיר. יש ליצור אימון. איך עשוי השטיח? מי ייצר אותו? זה קשר תורכי או פרסי? מה איכות המשי? המוכר אמר כמה פרטים, ואז שאלתי, כמה הוא עולה? המוכר פלט מחיר שהיה ברור שנועד לגשש את הדופק.
לא, אמרתי, זה יקר מידי, אנחנו נמשיך הלאה. השטיח יפה, אבל המחיר גבוה מאוד. המשכנו ללכת, בידיעה ברורה שהמשא ומתן רק נפתח. כאן יש לצעוד באיטיות אל מעבר לחנות הפתוחה. כצפוי, המוכר רץ אחרינו: למה אנחנו ממהרים, עכשיו בוקר, הוא עוד לא עשה את הסיפתאח, יש על מה לדבר. כמה אנחנו מציעים עבור השטיח?
בואו חזרה, אמר, עוד לא שתינו את הצ’אי של הבוקר. תשתו איתי? חזרנו. קרצתי לעיתונאי של “ידיעות אחרונות”, ואמרתי לו בעברית, אתה מבין עד כמה מענג משחק המשא ומתן? זהו תהליך, אין זו נקודה. זוהי תרבות.
הכללים הם כדלקמן: אסור להתלהב מידי מן הסחורה, אחרת המחיר מאמיר ועולה. ומנגד, אסור להעליב, שכן אז המוכר לא ימכור גם אם תציעו מחיר גבוה. כל היתר, פתוח למשא ומתן.
אחרי השתיה, שאל, וכמה אתם מוכנים לתת עבור יצירת אמנות יפה כזו? כאן יש צורך לפסול מעט את הסחורה, מבלי לפגוע בה. החוכמה היא למצוא דפקטים, דברי קטנים. אסור בשום אופן עדין לומר מחיר, זו המלכודת. הוא חייב לרדת ולרדת. רק אחרי שירד כראוי, אז יש לנקוב במחיר. בסביבות מחצית. המוכר בשוק: איך אנחנו מציעים מחיר כזה, על יצירה כה ייחודית, הוא מזועזע. לא נורא, אתם אומרים, היה נעים להכיר אותו, בודאי מישהו ייתן לו את המחיר שדרש, לנו אין סכום כה גדול. כך נמשך המשחק סחור סחור, עם הרבה סבלנות, ואהבה. אתם הישראלים תמיד מתווכחים, רטן המוכר, בנסיון אחרון. לא נורא, אתם אומרים וקמים ללכת. היה נעים מאוד.
טוב, עוד לא עשיתי סיפתאח, קורא לכם המוכר חזרה, תוך שהוא כבר מוריד, מקפל את שטיח המשי, ומתחיל לעטוף אותו בנייר עטיפה חום ופשוט. בסדר, העסקה נעשתה. הוא קיבל את המחיר שחשב שיקבל, אתם שילמתם מחצית ממה שדרש, ואם הייתם מקומיים הייתם משלמים עוד פחות, אך זו עדין עסקה טובה, על שטיח כה מרגש, הנמצא עכשיו מולי, כאשר אני כותב את הדברים. נמצאתי ראוי לקנות אותו.
המשכנו לעוד כמה אתרים באיסטנבול, מתפלאים מן המליונים שרצים על מונה המונית, ולבסוף חזרנו למלון, הרבה לפני מסיבת העיתונאים.
כאשר נכנס מר ויצמן לאולם הקטן של מסיבת העיתונאים, הוא התיישב, וכדבר ראשון הביט דווקא בי. איפה היית היום? שאל בדרישה, למה לא ראיתי אותך?
מר ויצמן, אמרתי, כיוון שהפגישות שלך היו סגורות, ניצלתי את ההזדמנות ויצאתי לסיבוב קצר בעיר יחד עם כתב של ידיעות אחרונות.
הלכת לקנות נעלים, אה? שאל ויצמן.
לא, דווקא לא, עניתי. לא נעלים. אם אתה מאוד מתעקש, קניתי שטיח.
למה אתה אומר סתם, למה שטיח? תגיד את האמת, שהלכת לקנות נעלים.
אבל לא קניתי נעלים, התעקשתי, וכל זה לפני כל העתונאים ואנשי המשלחת. הרגשתי מאוד מאוד מוזר, מטופש.
ככה אתם גם נראים, המשיך ויצמן להצליף. מצפים שתהיה צמוד למשלחת, ואתה הולך לקנות נעלים. והוא המשיך: זה מזכיר לי שהייתי עכשיו בארצות הברית, ופגשתי משפחות של יורדים שמייצרות נעלים. נעלים, זה מה שיש להם בראש. המשיך והמשיך לנזוף, ולהעליב.
שתקתי. בשום אופן אסור היה להיכנס לעימות הזוי שכזה. בעוד הוא מטיח בי ביקורת, הפסקתי להאזין לו, ראיתי רק את שפתיו נעות, ונזכרתי פתאום באבא.
אבא ז”ל, שהיה פטריוט גדול של המדינה, נהג לגלף דיוקנאות זעירות מגלעינים של אבוקדו. הוא היה מייבש את הגלעינים, אך לא יותר מידי, ואז, היה מגלף אותם בזהירות ובעדינות רבה באמצעות כלי גילוף קטנים, שאותם בנה בעצמו מסכיני גילוח. היה לו מדף שלם (!) משל עצמו, בארון המטבח השמאלי, למעלה. הוא אהב לגלף את דמויות ראשי המדינה, וכך הלכו והצטברו פסלוני דיוקן קטנים, של בכירי המדינה. מבחינתו הם היו אלילים קטנים, מוקד להערצה.
האהובים ביותר על אבא היו משה דיין, בגלל צורת הראש החדה שלו עם הרטייה הבולטת, ועיזר ויצמן. אבא העריץ את ויצמן על התעוזה של ששת הימים. כיוון שאבא היה כמעט-טייס, תמיד דיבר עליו בהערצה.
נזכרתי בפסלונים המגולפים הקטנים, שנעשו עם הרבה סבלנות ואהבה, ובפסלון של ויצמן, בשעה שראיתי את פיו ממשיך וממשיך להביך אותי, בעוד אני התנתקתי כבר.
זה היה המפגש השלישי.
*
תמיד אהבתי שטיחים, ועם השנים הלך ביתנו והתמלא בשטיחים מקוריים, מיוחדים, כל שטיח ואופיו המיוחד. פעם קשה היה להשיג בארץ שטיחים מקוריים, בעידן המונופולין של שטיחי “כרמל” הסינתטיים. המחיר של שטיחים מיובאים היה עצום, אך אפילו כזוג צעיר, לפני שנים רבות, שמרנו חלק מן התקציב שלנו, גם לקניית שטיחים. עד כדי כך שכל חדר אצלנו כיום כבר מגיע עם השטיח המיוחד שלו, עם האופי המיוחד, הצבעים שלו, צפיפות האריגה שלו. כל שטיח כמוהו הרי כבן אדם.
ישנם קודם כל השטיחים הפרסיים, עם הצורות הגיאומטריות היחודיות, למשל מטבריז; ישנם השטיחים האפגאנים היפים, בצבעי אדום בורדו ושחור, מצמר, אך איכותיים יותר עשויים ממשי, ואם ארגו אותו קווקזים, הרי שבצדדים יהיו דוגמאות גיאומטריות, ובמרכז ריבוע אדום ריק; ישנם שטיחי הקילים המקסימים, עם הדוגמאות האתניות, הצבעוניות, עם דמויות של בני אדם ובעלי חיים, שלכל אחד יש את המשמעות שלו להצלחה ולבריאות; ישנם השטיחים הבוכארים הכבדים, עם הדוגמאות ההנדסיות החוזרות על עצמן בצפיפות, ישנם הבלוצ’ים, בצבעים אופיניים אדום-שחור, עם דוגמאות גיאומטריות נועזות יותר, ועוד ועוד. ישנה אמנות הכחול, צבע נדיר במקור, ואני אוהב לצפות בהישגים הנועזים של גוני הכחול בשטיחים השונים.
◄וידאו: כמה עדין הוא הקשר, כמה שברירי, אפס קצהו של השטיח הסופי. אך כל שטיח מתחיל בקשר אחד קטן
שוק השטיחים המפורסם של טהראן
עכשיו נגיע לשלב של המתקדמים: יש לאחזו את השטיח בקרוב, ולראות באיזה קשר נארג: האם בקשר פרסי, הנקרא גם Senneh ולו מאפיינים ברורים: הוא בלתי סימטרי, פתוח בדרך כלל מצד שמאל, והוא אופייני מאוד לשטיחים פרסיים קשאנים ואחרים; או הקשר התורכי, שנקרא גם Ghiordes, ומה שמאפיין אותו הוא המבנה הסימטרי, למשל אופייני מאוד בשטיחי טבריז.
קשר פרסי
קשר תורכי
המומחים גם יזהירו אתכם מתי זהו קשר ג’ופטי, שנקרא גם קשר-שקר, שכן הוא צורך חצי מכמות הצמר או המשי, והוא איכותי פחות מאריגה מלאה, ולכן גם יחזיק פחות מעמד לאורך השנים.
השטיחים הללו הם לב התרבות הפועם של המזרח הישן, עם דורות של אורגים ואורגות, שמעלים קשר ועוד קשר בסבלנות במשך שבועות וחדשים, עד לסיומו של השטיח, תמיד בעבודת יד. שטיח משי כמו שקניתי באיסטנבול, למשל, נעשה בידי בנות צעירות שידיהן זעירות, שכן בעבודת משי הקשרים הם זעירים, ונדרשת עדינות וידים קטנטנות. זו הרי תמיד עבודת יד. מישהו עשה את זה.
לכל שטיח יש אמירה, כל שטיח הוא אישיות שאתם מכניסים הביתה, לומדים להכיר את האישיות הזו, היא לומדת להכיר אתכם, זהו תהליך שיכול לקחת שנים רבות, וזהו היופי ש המזרח הישן, הסבלנות, העבודה האיטית, קשר אחר קשר, טיפה אחר טיפה, היוצרות לבסוף תרחישים צבעוניים ומסעירים. פספוס של קשר אחד, והשטיח כולו פגום.
אתם מבינים? אנחנו רוצים הרי הכל אינסטנט, מיידי, עכשיו. שלום – עכשיו. מלחמה – עכשיו, מבלי להבין שהקצב באיזור שלנו הוא שונה, ועלינו לכבד את הקצב הזה, לאהוב אותו, להכניס אותו הביתה, לשכב על גביו, לחוש את הצמר או הצמר המעורב עם משי או כותנה, ללטף אותו, ולחוש כמה עבודה הושקעה בו, ועד כמה אנו אוהבים אותו. השטיח הוא השיעור והשער ללימוד המזרח התיכון: עבודה איטית, סיזיפית, אך אם מבצעים אותה כמו שצריך התוצאה תהיה מרהיבה! זהו המזרח התיכון האמיתי, לא זה חדש, השקרי, הג’ופטי. מי שמזרז את ההליכים – מאריך אותם. מי שמאריך – מקצר.
השקיעו בשטיח מקורי משל עצמכם, לימדו ליהנות מן המגוון (יש היום כמה סוחרי שטיחים מצוינים בארץ, עם מבחר אדיר, ומחירים שירדו מאוד). רכשו לפחות אחד, שאלו את המוכר: מאיפה השטיח? איזה סוג קשר זה? מה אופיו של השטיח? הכניסו אותו הביתה, הציגו את עצמכם בפניו, שכן הוא גאה כמו אדון הבית, ועליו להתרגל אליכם, כמו שעליכם להתרגל אליו. לעולם אל תקרבו אליו את בעלי החיים שלכם, שטיחים אינם אוהבים אותם. השתרעו על השטיח שלכם, הרגישו את עבודת היד העצומה שהושקעה בו, הריחו את ריחו של הצמר, כאשר השטיח עוד חדש, והכירו את המזרח התיכון שלנו, על אלפי שנותיו.
*
בדרך חזרה מאיסטנבול, במטוס, הקפדתי לשמור מרחק מכבוד הנשיא. לא היה לי כבר חשק לשום מפגש רביעי. ישבתי במושבי במרחק, וקראתי משהו. להפתעתי ניגשה אלי בשקט ראומה ויצמן, ובעדינות לחשה באזני: עיזר לא התכוון לפגוע בך, אל נא תכעס עליו. היא עשתה זאת בכזו אצילות, ברוגע, הפוך בדיוק מבעלה, עד שגם היום אני זוכר שהיא הרשימה אותי מאוד. חייכתי, ואמרתי: תודה לך, אני לא כועס.
ובליבי אמרתי: אני באמת לא כועס. אני רק מתבייש.
להזמין את ד”ר גיא בכור להרצאה באירוע העסקי שלכם◄
◄אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה.
◄למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם כאן, ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד
מה עושים עם השבויים?
לבנטיניות חדשה מתערסלת בין גלי הים התיכון. מה הסיכוי שלנו?
חומר נפץ בתורכיה, לבוש האישה והשעונים של אתאתורכ
