איך יכול להיות שבשלושה מוקדים ערביים חשובים: עיראק, לבנון והרשות הפלסטינית, הערבים עסוקים בלחבוט ולהרוג זה בזה, עד כי דווקא למוקדים אנטי ישראליים אלה, אין עוד זמן להילחם בישראל? הרי זה אחד הפלאים של העשור האחרון. כל השנים נטען שהסכסוך עם ישראל הוא לב הסכסוך במזרח התיכון, והנה, אין להם עוד זמן לסכסוך הישן. הם עסוקים שם במעשי רצח הדדיים, התאבדות שלא לשם שמיים, השמצות ושאר מעשים נוראיים ונבזיים בינם לבין עצמם, ולמי נשאר בכלל זמן לישראל?
לשאלה הזו יש תשובה, שעשויה להשפיע על כל תפיסת המזרח התיכון שלנו.
העולם הערבי מעריץ את המילה “איזון” (תוואזן). הבאלנס שהוא יצר במאה השנים האחרונות בין מרכיבי הכוח עבד בעבר, אך אינו עובד עוד. שני פתילי תבערה התקיימו שנים באיזור שלנו, אך הם אוזנו ורוסנו בצורה טובה: האסלאם הפוליטי, והשיעה. מי שאיזן אותם היתה הלאומיות הערבית או הפן-ערבית, חוויה מומצאת שמעולם לא עבדה, וכל כולה היתה לטשטש את רושם הדת הפוליטית ואת עוצמתו הרדומה של הענק השיעי. סדאם חוסין בלם את איראן ואת השיעים בארצו, ובכך איזן את כוחם ואת המזרח התיכון; המנהיגות הצבאית בלמה את האסלאם הפוליטי, ובכך איזנה את עוצמתו. כדי לתת לגיטימציה לתהליכים הללו התעטפו המשטרים הערביים באיבה לישראל. המאבק בנו הסתיר את הברוטליות במאבק נגד השיעים והאסלאם הפוליטי, ויצר פסאדה של שליחות וחזון.
מה שקרה בעשור האחרון, ובייתר שאת בארבע השנים האחרונות הוא שהכללים השתנו מן הקצה. עיראק הסונית של סדאם חוסין נמחקה, והשיעים התפרצו לכל עבר באיראן, בעיראק וביתר מדינות ערב; האיזון נעלם. והדמוקרטיזציה האמריקנית הכפויה אילצה את המשטרים לשתף את האסלאם הפוליטי, בניגוד גמור להתנהגותם עד כה. כתוצאה מכך האסלאם הפוליטי התעצם, עד כי השתלט או כמעט והשתלט על מוקדי הכוח הערביים. מה שהוסתר בעבר נחשף לעין כל, הכביסה המלוכלכת שהודחקה בעבר נחשפה, כך שאין עוד צורך בטישטוש או בהסוואה באמצעות “המאבק בישראל”. נכון, לא אוהבים את ישראל, לא המשטרים, לא האסלאם הפוליטי ולא השיעים, אך המאבק בישראל חזר לממדיו הטבעיים, דהיינו עימות לא הכי מרכזי, תוך שאיבד את מרכזיותו כמסתור וכמסווה להתנהלות הכוח הפנים ערבית.
כיום המאבק בישראל הוא לוקסוס שהעולם הערבי כבר אינו יכול להרשות לעצמו, שכן יש לו דאגות קיומיות הרבה יותר. מראה פניו של העולם הזה משתנה, יש ריח של אימה באוויר, חיסול משטרים ואובדן דרך של חברות. במה ישראל תועיל? למי יש זמן בשבילה?
לפתע הסכסוך שלנו מקבל משמעות חדשה. הוא מקבל פרספקטיבה. אנחנו מתחילים להבין שהסכסוך שלנו הומצא במידה רבה על ידי העולם הערבי לא רק בגללנו ובגלל נוכחותנו כאן, אלא בגללו עצמו, כדי שהעולם הערבי לא ייאלץ להתמודד על הסכסוכים הבאמת קיומיים בעולם הערבי. אנחנו מתחילים להבין שהסכסוך שלנו מבחינת הערבים הוא סוג של הסחה מפני הדברים המפחידים אותו באמת.
מכאן אנו יכולים להבין, שבניגוד למה שסברנו או שסבר העולם, לסכסוך שלנו עם הפלסטינים יש משקל מסויים, לא גבוה, על עתיד המזרח התיכון, כמו גם הסכסוך שלנו עם סוריה. בסך הכל לא הנושאים החשובים ביותר, שאם יפתרו או לא, השפעתם שולית על נושאים הרי גורל כמו המאבק בין האסלאם הפוליטי העולה לבין הלאומיות הנובלת, או בין השיעה העולה לסונה היורדת.
לקח נוסף שניתן ללמוד הוא שאין להיכנס בשום פנים ואופן לעימות הפנים-ערבי בין לאומיות לאסלאם פוליטי, או בין הסונה לשיעה. חיזבאללה ניסה לגרור אותנו פנימה ולהשתמש בנו. כאשר התנתקנו ממנו מיד בסוף המלחמה, הוא חזר אל המלחמות הפנים לבנוניות. אבו מאזן מנסה לגרור אותנו פנימה בעימות שלו נגד חמאס, ותנועת פתח מנסה לגרור אותנו פנימה בהפצצת שדרות בטילי קסאם, כדי שנחסל עבורה את ממשלת חמאס. לא להיגרר! לא להתפתות! ולהזכיר לנו ולעולם כולו, שזה אינו הסכסוך שלנו. ככל שנתמיד בכך יותר, הסכסוך שלנו עם הצדדים הערביים, יקטן באופן פרדוקסלי, ולא יתרחב. וזה בדיוק מה שקרה ברצועת עזה. ישראל יצאה פחות או יותר מן המשחק: חמאס ופתח הפנו את הרובים זה כנגד זה.
