מאת ד”ר גיא בכור
1
נגיף הטפשת התפשט והשתלט:
במשך שנים ארוכות אנחנו כותבים על רשעותה של “התקשורת” המימסדית בישראל, על שנאתה לארצנו, על עמותות הרוע, ועל התייצבותה תמיד לצד אויבינו (להלן). אלא שבתקופה האחרונה קרה לה דבר מוזר מאוד: “התקשורת” די נטשה את תחום הרשעות, ועברה לתחום הטיפשות. התופעה הזו של “רשעות וטיפשות” אינה חדשה, הרי אנחנו מכירים אותה, למשל ב”איחוד הרוע עם הטיפשות” (הלא הוא “האיחוד האירופי”), ותמיד הסברתי שבין הרשעות לטיפשות, אני מעדיף את הטיפשות.
אבל אני מתחיל להתגעגע מעט לרשעות. לפחות היה אז דיון, היו טיעונים, אפשר היה לכתוב בסרקזם, היו מובאות היסטוריות וספרותיות, והיה במה לנעוץ שיניים. אבל במי ננעץ שיניים היום, בליצנים שבאולפנים? בטרולים חסרי המודעות? “התקשורת” הפכה לריקוד הטיפשים של בוראט:
ה”עיתונאי” הקזחי המדומיין, מלך הטיפשים בוראט (היהודי, סשה ברון כהן המעולה) יוצא להכיר את תרבות אמריקה לקידום ארצו הנידחת, קזחסטן (2006), בסרט האנטי PC, שהקדים את זמנו. לפני שהוא משגר את עצמו לדרך הוא מבצע את הריקוד המסורתי (של הטיפשים), עם בני כפרו הפרימיטיבי. זיכרו את מוזיקת הצרצור הטורדנית הזו, להמשך.
2
“אני לא הפרעתי לך”: מכלאות ה”טלוויזיה”, שאגות, והתבהמות
זו לא רק הוולגריות של המגישים והמשתתפים, וזו לא רק הבינוניות חסרת הידע, זו כבר ההתבהמות. נדמה שמי ששואג יותר גם צודק יותר, אין כללים, וככל שהמגישים אלימים ובהמיים יותר, כך “יש להם ביצים”, והם נחשבים יותר. זה יוצר מעגל קסמים שבו כל אחד חייב להיות אלים, וככל שהוא אלים, האחרים צריכים להיות אלימים יותר. דיון ממוצע הוא אוסף של נפנופי ידיים, העוויות פנים, נענועי גוף, קללות, “שתוק”, העלבות, צרחות, ותפוס ככל יכולתך. מי שמנסה לבנות טיעון במשך יותר מעשר שניות- נקטע מיד (“שתוק”) על ידי ה”מגישים” או ייתר המשתתפים, שבאקט דרמטי מבויים גם נוטשים את אולפן האימה בבוז מעושה (“שתוק”).
כבר שנים שאיני טורח לצפוח בקרקס הליצנים הזה, אלא אם כן איזה “דיון” נפתח לרגע ברשת חברתית, ואז אני נאלץ להיחשף לזה.
ככל שרמת חברי הכנסת צוללת, כך גם רמת המגישים יורדת, וחוזר חלילה, באוסף של בינוניות חסרת ידע ומודעות, עומק או אינטלקט. הדבר היחיד הנחשב הוא הייצר, לא השכל, וראיונות הופכים בעצם לעוד תוכנית “ריאליטי” מהסוג הירוד, “סוגה תחתית”, המציפה את הערוצים בישראל. זה לא ה”ריאליטי” שמחקה את החיים, אלה כבר החיים שמחקים את ה”ריאליטי”.
הרייטינג הוא אימת קיום הערוצים, ונוצר מצב שאם אין צרחות תוך עשר שניות, מעבירים ערוץ, ולכן זה מחוייב המציאות, כולל “סתום את הפה”, היעלבויות והשפלות הדדיות.
זו טיפשות אומללה; זה גיף של דיון, בלי סוף ובלי התחלה, ההופך את הטיפשים הצופים בו – לעוד יותר טיפשים
3
הטפשת הדביקה גם את אתרי ה”חדשות” בישראל (כל החמישה וחצי):
חוץ מג’יפלאנט, אין מה לקרוא, במן עיסה בלולה של חדשות כבידור, אוקראינה יחד עם “את מי הכניס כוכב הריאליטי למיטתו”, “חששות בישראל” יחד עם סיפורי אונס להנאת הקוראים; איזה סיפור טראגי יחד עם איראן; והכל בעברית בסיסית וירודה, שגיאות כתיב מעליבות, וטוקבקים בהמיים עוד יותר. פני הטוקבק כפני הכותב.
הדלות הזו נובעת ממחסור של כסף אצל האתרים, המעסיקים צעירים חסרי ידע כלשהו, ניסיון, או יכולת אנליסטית. אלה אתרים מפלסטיק זול, שנועדו ליצור מקסימום תנועה, ולקושש כמה זלוטי ממודעות גוגל או אחרות (בהמשך). לכן, הכתב חייב להיות כמה שיותר צהוב, תוקפני, וליצני. הטוקבקים, שהם ברובם טיפשיים, מתאימים לכותב, והוא מתאים את עצמו אליהם.
הטיפשות היא כיום כלי עבודה; היא פרנסה; אפילו קריירה; והיא גלגל הצלה, אך זה לימבוס השוטים (limbus fatuorum), שבו השוהים סבורים שהם חיים בגן עדן, אינם חשים בסכנות ובאסונות האורבים לפתחם, וככל שיהיה להם רע , כך יהיה להם עוד יותר רע. הטיפשת היא התמכרות אובדנית.
4
שידורי רדיו בישראל? עדיף כבר שידורי מורס:
האם נשאר מישהו שמקשיב ל”רדיו”, שהמלל שלו הוא עיבוד שמע של צווחות האולפנים מה”טלוויזיה”? זו העלאת גירה. נדמה שיש היום יותר מגישי תוכניות ממאזינים, כי גם במכונית יש אלטרנטיבות נהדרות, כמו אלפי ערוצי שמע אינטרנטיים מכל העולם, ברמה גבוהה ביותר, לעומת הליצנים שכאן. את הטפשת התחילו בגלי צה”ל בתקופה שבה גם אני הייתי שם. לא אהבתי את הטפשת הזו כבר אז, והיא כבשה לבסוף את כל השאר, אך הפכה כעורה ונטולת החן המסויים שהיה בה במקור.
הכמיהה לגדולה שברדיו, בה הספקתי לזכות: הימים שברדיו היו יוצרים תסכיתים, עם המחזה, עומק, תובנות והשקעה אישית רבה. גדלתי על התסכיתים לילדים ולנוער בסוף שנות הששים וראשית השבעים, שהשאירו בי חותם עמוק, וחלקו עדיין מהדהד בג’יפלאנט: “הרוח בערבי הנחל” ו”משפחת החיות המוזרות”, בעיבודו המיסתורי של מוטי ברכאן, “החתול הג’ינג’י”, של אברהם בן יוסף, ורבים אחרים. עד היום שירו של בן יוסף מתנגן לי בראש, ואני זוכר היטב את המילים, שצצות במוחי מידי פעם, כאשר בא להן, על החתול הטיפש, שהוא בעצם חכם; אך ככל שהוא חכם, אולי הוא טיפש? התלכדות הניגודים (Coincidentia oppositorum):
הֶחָתוּל הַגִּ’ינְגִּ’י,
יוֹשֵׁב בַּפִּנָּה,
מִסְתַּכֵּל בַּחֶדֶר,
מַבִּיט בַּגִּנָּה.
הוּא אוּלַי לֹא תָּמִיד,
אוֹמֵר רַק אֱמֶת,
אֲבָל הוּא אוֹהֵב,
אֶת דֶלְפִין וּמַרִינֶט.
גִ’ינְגִ’י שֶׁלָּנוּ חָתוּל מֵבִין,
יוֹדֵעַ הַכֹּל, וְאֵינוֹ מַלְשִׁין.
לפני שנים רבות מאוד התקשרתי לנילי המאירי, העורכת של התוכנית לילדים, להודות לה על הגדולה, ואני זוכר שהיתה מתוסכלת, כיוון שלא קיבלה הכרה. לאחרונה העברתי תודה דומה גם לרעייתו של ד”ר יצחק נוי, שהיה עורך ומגיש של התוכניות לנוער שם, שאינו נמצא כעת בקו הבריאות. חבל שאוצרות אלה לא עולים לשימוש נצח ביוטיוב, לטובת הדורות הבאים (אם בכלל ירצו בכך).
הפינה היא שלכם
5
ה”עיתון” לאנשים לא חושבים, ששמו מתחיל באות ה’:
כאשר אני הייתי שם, כפרשן לענייני המזרח התיכון, בין השנים 1991 לבין 1998, זה היה עיתון רציני, לא פרוגרסיבי, ועדיין ציוני. הגדרתי שם מחדש את תחום המזרח התיכון בהשקעה גדולה, וזכיתי לעבוד עם הגדולים ביותר, ואני מתכוון לכך. היכרתי היטב ענקים כמו ד”ר שלמה גרוס (שכתב תחת שם העט ‘פולס’), את הפרשן הצבאי זאב שיף, איתו התיידדתי, את הכותב מעורר ההשראה עמוס אילון, שנע אז בין ישראל לאיטליה; את העורך שלי במשך שנים דיויד לנדאו (אדם חרדי ומקסים, שאחר כך הפך לעורך עיתון הארץ. כל בוקר הייתי שומע בטלפון את המבטא הבריטי שלו קורא: “גאאאאאי” ארוך, הברה אחת שעלתה, ירדה, ועלתה שוב); את לאה פורת, כתבת הצרכנות החכמה, ורבים רבים אחרים. לא רק שהערכתי אותם, אהבתי אותם. עם חלקם הייתי יושב במן קיטון מזון מסויט שהסתתר במרתפי העיתון, והתפריט שם היה די אחיד: סלטים בפיתה עם קוליפורמים; חביתה עם סטרפטוקוקוס, או למתקדמים בלבד, אוכל “ביתי” עם סלמונלה. הייתי מתבדח שאני הורג את החיידקים עם הפלפלים החריפים שהיו שם (אם כי לילה אחד הקאתי את נשמתי, חוויה קשה), עד שלבסוף המקום נסגר באיזו פשיטה של משרד הבריאות.
במרכז מערכת “הארץ” היה, כאשר הגעתי לשם בשנת 1991, אולם רחב, בו ישבו עלמות חביבות, שגזרו כל היום קטעי עיתון, מתוך כוונה ליצור ארכיון סרוק (טיפשות שהאינטרנט חיסל, כמובן), והיו שם לאורך הקיר מדפים ועליהם ספרים ישנים, למשל אוסף פסקי הדין מתקופת המנדט. התלהבתי מהגילוי, ובהיותי כבר עו”ד- פתחתי את הספרים, כדי למצוא איזה דבר חוכמה… אך הם היו מחוררים כולם בחורי תולעי ספרים, והכל היה רקוב. מצאתי טיפשות.
להשוות את ענקי הרוח והידע האלה, אותם הכרתי היטב, לטרולים הכותבים שם היום? המטרה היחידה של טרולים היא יצירת “תנועה” וקצף של טוקבקים, ולכן יותר הכנסות ממודעות רשת מוטות תנועה. אין ידע, אין אחריות, ואין עומק. יש תנועה, וליבוי יצרים בתגובות. לפני עשור עוד הייתי מתנצח באתרנו עם עיתון הטרולים, אבל היום אין כבר טעם: טרול יישאר לכוד בטרוליותו, ומטרתו אינה רשעות, אלא טיפשות. “העיתון לאנשים חושבים” הפך ל”עיתון לאנשים לא חושבים”, שעל הטפשת מוכנים גם לשלם. להתנגח בהם- זה להידבק בטיפשות, שהיא, כידוע, מדבקת.
שיישארו בחוות הטרולים הזו, הם מטפשים שם אלה את אלה הדדית: הטוקבקים את הכתב, והכתב את הטוקבקים, בתהומות האינסוף של הטרלול.
6
“תוכן ממומן”:
כיוון שנכחד כבר ההבדל בין אמת לאמת “מקודמת”, כל האתרים בישראל מסיימים כל “ידיעה” שלהם בשרשור שלשולי של מודעות, המתחזות לידיעות. המודעות האלה נבנו על סמך הנחה שלקוראים כבר לא אכפת בין אמת לשקר, בין קרה ללא קרה, ובין דיווח לאינטרס ממומן. הכל ממילא נהיה בלילה אחת גדולה. במודעות האלה כל תמונות המצולמים (שאין להם שום קשר לטקסט) מסונטזות עם תוכנות פוטושופ (כי אין גם הבדל בין תמונה אמיתית לשקרית), מה שיוצר מציאות מדומה, שבה ידיעה על רצח משובצת על ידי מחשב לצד דירה להשקעה; טרור ערבי- ליד מקדחה לניקוי אזניים; או זוועות אוקראינה -ליד קוסמטיקה “עד הבית”, והסרת שיער. יתכן והמודעות המשורשרות האלה מכניסות כסף לאתרים, אך הן יוצרות מציאות שכולה רעילה, ולכן הן לא נכנסות לג’יפלאנט. אלה לא מודעות גוגל, שעוד מוגדרות כמודעה, וברגע שאין גבול בין ידיעה למכירה, מה הערך עוד באותה “תקשורת”?
נדמה שרמת האיי קיו הלאומית יורדת, הידע נתפס כעול, השכלתנות כמטרד, והמקצוענות – כטרחנות, בדור הטיקטוק והאינסטוש. לא רוצים להתאמץ. בהתאם לכך גם יבוטלו מבחני הבגרות במקצועות הידע (ספרות, היסטוריה , תנ”ך, אזרחות), הרי בעידן של התבהמות, מי באמת צריך אותם? דווקא ההיפך היה צריך לקרות, ובעידן של התבהמות היה צריך להעמיק את מכרות הידע, ההקשר והעושר של תלמידי ישראל, לדורות הבאים. ידע הוא כוח, ואם זה היה תלוי בי, תלמידי ישראל היו מגיעים לגבהים שהם לא היו מאמינים שאליהם אפשר להגיע, ואשר יעשירו אותם לכל חייהם, בתכנית לימודים חדשנית לגמרי.
7
מתחמי הטיפשות בטוויטר ובטלגרם:
גילדת ה”עיתונאים” ועסקני התקשורת למיניהם, הם קבוצה סגורה, האחד מקשקש משהו בטוויטר, מיד האחרים מגיבים כעדר, וכך מתחילה קטטה מבויימת, שאנו אמורים להינות ממנה. הטפשת הגיעה גם לכאן, בעלגות מחשבה וכתיבה, פוסטים מטופשים ומתחכמים, האחד מעליב את השני, והשני סונט בשלישי. משעשע הוא שפולטי הגיגים אלה מבלים שעות נוספות בכלי הזה, אך משרתים רק את הטייקון המעסיק אותם. בסוף החודש הם מקבלים את הפרוטות הנזרקות לעברם, אבל העיקר- שהם יצרו אוויר. כן, ישנם בודדים מהם שגם זוכים למשכורת סבירה, אך כל הייתר מקוששים פרוטות ואוויר חם בטוויטר.
הטיפשות בטוויטר היא קודם כל של הכותבים, המשרתים את אדונם כעבדים נרצעים בעולם וירטואלי שבו הם חושבים שהם שולטים, בעוד הוא שולט בהם; אין להם יום או לילה, במירוץ העכברים המטופש.
בעבר הרשתות דיווחו על מה שקורה ב”תקשורת”. היום “התקשורת” חיה ממה שקורה ברשתות
לזה יש להוסיף את הטיפשות החדשה מסוגה בטלגרם: עשרות ערוצים אנונימיים, שמהדהדים את תעמולת הטיפשות הירודה של האויבים, ומשמשים להם כזנב ארוך. אין פה רשעות, אלא סתם טמטום: טיפשות הפל-תינאים זוכה להדהוד אצל ה”אבו חומוס אקספרס” למיניהם; הפל-תינאים מגיבים בערוצי הטיקטוק הטיפשיים שלהם; וחוזר חלילה, כך שזה נהפך לאוריינט אקספרס של שוטים נמוכי מצח, וחסר כל חשיבות.
בעבר הרשעים אצלנו הזינו את הרשעים שם, וחוזר חלילה, ושני הצדדים גרפו מכך כסף רב (אקדמיה, תקשורת, פוליטיקאים, עמותות במימון אירופי); אך כיום הטיפשים אצלנו מזינים את הטיפשים שם, וחוזר חלילה, אבל נשארים אביונים; אולי כי הם טיפשים?
בוראט מגיע לחנות עתיקות בטקסס, לשחד בה באיזו מתנה את אהובתו הוירטואלית פמלה אנדרסון (“משמר המפרץ”), אותה לא ישיג לעולם, וכרגיל, זה נגמר רע מאוד, ובאובדן כל הכסף, אבל לפחות מצחיק (בעברית). דווקא בוראט הוא טיפשות המסתירה גאונות; אצלנו הגאונים בעיני עצמם מסתירים ברוב המקרים טיפשות.
8
על מקורות הטפשת והשנאה העצמית:
הערוץ ההרסני 2 פתח בכך, כאשר במודע החל לבהם (מלשון בהמה) דור שלם ככלי שליטה עליו. ככל שהיידע יפחת, כך הטיפשות תגבר, והוא ודומיו בכת ה- PC ישלטו בטיפשים התמימים. זו היתה החשיבה של הרשעים האלה. הרי ידע הוא כוח, ואת הכוח הזה הם שללו מרבים בציבור.
לכן, ישראל נשטפה בתוכניות ברמה הנמוכה ביותר, שחלקן הוסוו כתוכניות “סאטירה” (הרומאים היו אומרים: “הצחוק שופע בפי הטיפשים”, risus abundat in ore stultorum). אלא שהגולם קם על יוצרו, וכיום הערוצים המסחריים נשלטים בידי הטיפשים שאותם יצרו, בחברה ההולכת ומתבהמת בעצמה, ואלה מקדמים את אלה במעגל שוטים אינסופי. כך זה גם בערוץ 13 המיותר גם הוא. כל אחד צריך לשאול את עצמו: במה תרם לי “האח הגדול”?
ערוץ 11 ה”ממלכתי” ודל הצפייה לא צריך רייטינג למימונו (המדינה הטיפשה מממנת אותו, כנגדה), ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להישאר בלוקסוס של תחום הרשעות (ערוץ אחד הישן היה רשעות מבית היוצר של ה”דיפ סטייט”; התאגיד הוא רשעות פרוגרסיבית, הגרועה בהרבה), ומבחינת הערוצים המסחריים הוא דווקא ההוכחה שהם חייבים להיטפש עוד יותר, כדי לשרוד.
ההיטפשות יוצרת טיפשות, שבתורה מחייבת היטפשות, וחוזר חלילה
הטיפשות היא מפלט הרשעות, והרשעות היא מפלט הטיפשות
אך יש גם רובד עמוק ואפל יותר: “השנאה העצמית היהודית” (כלשון ספרו של תיאודור לסינג: Der Jüdische Selbsthass) הגיעה בישראל, כצפוי, למבוי סתום (“שתי המדינות”), ולכן נתגלגלה לסאטירה-לכאורה; להיטפשות עצמית סרקסטית של כלום. מהזיית רשעות זה הפך להגחכה, ומכיוון ש”מאפס נולד רק אפס” (Ex nihilo nihil fit)- הרשעות והטיפשות מנטרלות בסופו של דבר זו את זו, והן העונש זו של זו. אין השנאה והרשעות בבחינת מתחמים מגודרים, ולכן ישנם שילובים של שנאה מטופשת, ויש טיפשות שונאת, בבחינת קטגוריות משנה על הציר. הרי אוטו ויינינגר הצורר היהודי כבר אבחן ממעמקי שלילתו העצמית הנברוטית את ה”יהודי” כ”מוחק הגבולות” (Grenzverwischer), גם בין בדיה למציאות:
בוראט מוזמן, כמובן, לתוכניות “אירוח” (אמיתיות) בטלוויזיה, ופוצח מיד במחול הטיפשים, הרי לזה מצפים ממנו. הטיפשות היא כיום קרש ההצלה של רשעים אלה, ובלעדיה- יטבעו. גם איתה יטבעו, והם יודעים את זה, אך לפחות זו טביעה מאוחרת יותר. הטיפשות היא “גשר החמורים” (Pons asinorum).
9
הטיפשות אינה רק נחלת השמאל או הימין. היא טורפת את שניהם,
ותופעת השאגות והצרחות מאפיינת גם את מה שנשאר מ”תקשורת” הימין, כלומר ערוץ 14 ו”גלי ישראל”. אין עוד הבדל בין תקשורת הימין לזו של השמאל, שכן שתיהן מאויימות קיומית, ולכן מה שנותר להם זו הטיפשות. אין הבדל בין ערוץ 14 וטרוליו לעיתון הטרולים המתחיל באות ה’, והאחד חי ונבנה על גבי השני, בבחינת “התלכדות הניגודים”. בעצם, לא נותרו עוד שמאל וימין, אלא “תנועה” בלבד, ומי שמייצר יותר טוקבקים ויצרים (שאותם מתרגמים לעיתים ל”מימון המונים”). מדהים בכל פעם לראות איך העסקנים מימין ומשמאל “מייצרים תנועה” באולפן, אלה כנגד אלה, בזעקות שבר, ואז יוצאים כמעט מחובקים ומשועשעים אל מחוץ לאולפן השידור. זה קורה כי השיח שלהם הוא כבר שיח של טיפשות, לא של רשעות, והם גילדה משל עצמה. נאמנותם אלה לאלה עולה על נאמנותם לבוחריהם התמימים.
הטיפשות באולפנים משגרת טרולים לכנסת, אלה מלבים את הטיפשות באולפנים, וחוזר חלילה. חלק מחברי הכנסת של היום הם כבר יצירי הטיפשות, והתוצאות שאנחנו מקבלים ברמה הלאומית הן בהתאם.
10
הטיפשות מול הגדולה:
למי שעדיין צורך את הטיפשות, זיכרו את מוזיקת ריקודו של בוראט, המוזיקה המצרצרת במוח, וכך עלינו להתייחס אליהם מעכשיו, לאחר שיצרנו מודעות. הנה הם רוקדים יחדיו את מחול הפוסטים בטוויטר:
