דברי הסבר: המדד הינו מ- 1 עד 10.
1 – האיום הנמוך ביותר, 10 – המקסימלי, לפי הדירוג הכללי הבא:
איום נמוך 1-4
איום בינוני 4-7
איום גבוה 7-10
מאת ד”ר גיא בכור
“מעולם לא ניצח במלחמה מצביא, שמצפונו ייסר אותו, או מצביא שביקש שלא להכות את אויבו יותר מידי”.
שלפורד בידואל, “לוחמה מודרנית”
מבוא:
קללת וינוגרד התגשמה במלואה, את זה אפשר לראות עכשיו בבירור. מאז הקמת האתר שלנו הזהרנו כמה וכמה פעמים, התרענו שוב ושוב, כי ועדת חקירה סופה סירוס של דרך קבלת ההחלטות גם בצה”ל וגם בממשלה, וכך אכן קרה. מי יסתכן עכשיו במלחמה חדשה? במבצע צבאי? מי ילכלך את הידיים, כאשר הוא יודע שמייד בסוף העבודה, ולא משנה מה תהיה התוצאה, תצפה לו וועדת חקירה, משפטנים צוננים שאין להם מושג על השטח, עיתונאים ציניים ושמחים לאד, אימהות נזעמות וטוקבקיסטים צווחנים שירצו לערוף את ראשו?
כאשר עיתונאית, תהיה בכירה ככל שתהיה, ואולי דווקא בשל כך היא בכירה, שתשאל רמטכ”ל בעיצומה של המלחמה האם אינו חושש מועדת חקירה?! העורף התברר לו כמסוכן יותר מחיזבאללה. האויב מפרש את הסירוס העצמי שלנו, ובצדק, כחולשה גדולה.
מי יעשה עכשיו את העבודה? צריך להיות טיפש לקומם נגדך באופן אוטומאטי את כל מקהלת הצווחות הישראלית, וכמובן הריטואל הקבוע, ועדות חקירה שאין שום ערך לממצאים שלהן (אלא אם כן הן עורפות ראשים). כבר כתבתי שהנזק מאותן ועדות “חקירה” גדול מתועלתן.
לגופו של עניין, אין לנו שום סיבה להיכנס למלכודת “משולש הזהב“, אך מבצעים מיוחדים? ניטרול שטח? הסחה מתעתעת את האוייב? יצירת רצועת ביטחון בצפון הרצועה, ללא שום פלסטינאים? השמדת כל תשתית הקרקע של חמאס בלילה אחד: בסיסים, תחנות משטרה, מחסנים, מבנים ועוד. הברקות, ולא דווקא כאלה שקשורות בהרג? לא. צה”ל מסתפק בתקיפות עייפות מן האוויר ברדיוס מזערי, פעולה כמעט רובוטית, מיכנית, חוששת מהפשלת שרוולים ומהתחלה בעבודה. ההססנות זורעת דמורליזציה בציבור שלנו, ואין זה דבר טוב.
מה אתם רוצים מהחמאס? אנחנו הבאנו את זה על עצמנו. מדד האיומים הבטחוניים על ישראל?
אלה לא הערבים, אלה אנחנו. ישראל היא מדינה שתושביה מהווים לה איום בטחוני של ממש.
◄לאכול נחשים בעזה, והפרדוקסים של האומץ. מה חדש?
איום פלסטיני, טרור קונוונציונלי, אנתיפאדה – 7.5 (בחודש שעבר 7.0)
כמעט שנה לאחר ההשתלטות הצבאית על רצועת עזה, והמאזן של חמאס יוצר לו דילמה קשה: מצד אחד, הוא מעריך שישראל אינה פועלת למיגורו בשטח, או למיגור מנהיגיו המתסיסים, ונדמה לו שהוא גם יצר איתנו מאזן של הרתעה. להערכתו ישראל לא תגיב בעוצמה, שכן אז תיכנס אשקלון מחדש למשוואת הקטיושות, ואף ערים נוספות. חמאס רואה בכך הישג גדול.
שוב כמו חיזבאללה זהו אירגון שאינו מחוייב לשום משפט בינלאומי או נורמה שכזו; רק אנחנו מחויבים. אנו אחראים, מלאי אחריות, “מלחמה משפטית”; חמאס חסר כל אחריות, ולכן מצליח. זה הצד החיובי מבחינתו.
אצלו הרוגים ישראלים זה הישג; הרוגים פלסטינים זהו הישג. אצלנו הרוגים ישראלים זהו הפסד; הרוגים פלסטינים גם כן הפסד.
בחודש שעבר כתבתי במדד שלנו כי מאזן האימה בין צה”ל לגורמי הכוח ברצועה הוא כדלקמן: אשקלון מחוץ לתחום, טפטוף לשדרות עדיין מותר. זו התובנה שהפלסטינים בעזה מבינים מן המצב. החודש המאזן משתנה לרעתנו: מותר לטווח את שדרות כמעט באופן חפשי, יותר מטיפטוף לכיוון אשקלון. אילו חדשות רעות, שמקבלי ההחלטות אצלנו חייבים להתייחס אליהן. משמעות הדבר: מאזני ההרתעה מבחינתנו נשחקים במהירות. אין להמתין.
הצד השלילי עבור חמאס הוא הקריסה הכלכלית המחולטת, אבדן אימון בעזה בדרכו של הארגון, למרות שאיש לא יעיז לומר זאת, והבידוד המוחלט של הארגון שמוקף אוייבים, וקודם כל בני עמו שלו ביו”ש. כך, בעליבות של עזה, שאותה יוצרת בעיקר הרשות הפלסטינית, יהיה קשה להמשיך יותר מידי זמן. נסיון העבר מראה שקשה כבר לארגון לתזז את התושבים המסכנים שם, לכל גחמה שלו. הימים של עשרות אלפים שמצייתים כמו רובוטים לא בטוח שיחזרו. השטח שלו עייף מאוד. הוא מבודד, שכן חמאס נתפס כארגון פרו-איראני ופרו-שיעי. מנהיגות האיזור מסתייגת ממנו, בהיותו גם אסלאם פוליטי וגם פרו-איראני.
איך ייצא מן המיצר? בעזרתנו כמובן. מי עוד יעזור לחמאס חוץ מאיתנו?
זו הסיבה שחמאס חייב עכשיו רגיעה, “תַהְדִאָה” בלשונו, מול ישראל, ובהסכמתה. זו אפילו אינה “הודנה”, הפסקת אש שעושים עם אוייבים, ומכבדים אותם בכך. זו סתם רגיעה עם ערב-רב, חברה ישראלית שאין לתת בה הכרה או אימון. ברצותו ייכנס חמאס לרגיעה, וכשיתחזק, יפר אותה.
פעם שאלו את סדאם חוסין: איך זה יכול להיות שאתה קרעת במו ידיך את הסכם השאט-אלערב, אותו אתה בעצמך כרתת עם השאה של איראן בשנת 1975? סדאם היה אז האיש החזק בעיראק, והוא והשאה חתמו על ההסכם, שמחלק את מי הנהר המחבר את הפרת והחידקל , בגבול בין שתי המדינות. מה הבעיה? תמה סדאם. מה לא ברור? אז היינו חלשים, ואחר כך התחזקנו. סדאם קרע במו ידיו את ההסכם בפרלמנט העיראקי בספטמבר 1980, ובכך פלש לאיראן.
מדוע חייב חמאס את הרגיעה?
הוא חייב לעכל את ההישג שלו בתפיסת השטח בעזה. מאז הכיבוש הוא נמצא בעימות כל הזמן מול ישראל והוא זקוק לכמה חודשי התבססות בשקט. המתח עם המצרים פוגע בו, שכן מצרים היא המוצא היחיד שלו לעולם. רגיעה תרגיע גם את המתח הזה; הוא חייב את ישראל, שתפתח בסכלותה את הגבולות שלה למוצא פלסטיני, ותזין אותו. הוא הרי רוצה להתנתק מישראל כדי להתחבר אליה מחדש. חמאס לא יכול להרשות לעצמו שישראל תתנכר אליו, ובכך תוציא אותו מן המשוואה הפלסטינית; השקט הזה ייתן לו אורך נשימה להתחיל לתכנן השתלטות צבאית דומה גם ביו”ש; ולבסוף, הוא ממתין לבחירות בארצות הברית, מתוך תקווה שנשיא דמוקרט יפתח איתו בדיאלוג ואפילו במשא ומתן, ובכך ייתן הכשר בינלאומי להפיכתו לשליט הפלסטינים.
וגלעד שליט? הסברנו באתר, למרבית הצער, שהמחיר האמיתי שלו אצל הפלסטינים הוא 11,000 אסירים. כאשר כתבתי את זה רבים התווכחו איתי שהפלסטינים מוכנים להסתפק בכמה מאות ועוד. מאתמול זה המחיר הרשמי של חמאס, וברור שהם אינם מעוניינים לשחרר אותו או את האסירים שלהם, שרק יצרו להם כאב ראש ברחוב. תארו לעצמכם לשחרר לרחוב כמויות של אלפי אנשי חמאס ופתח? מלחמת האזרחים תתפרץ בכך שוב?
הרחוב הפלסטיני גם בעזה וגם ביו”ש מובס, כואב, ועושה הכל כדי להגר. כמו לאחר שלוש אינתיפאדות במאה העשרים, מי ששילם את מחיר הרהב של המנהיגים היו התושבים הפשוטים. הפלסטינים שקועים עכשיו בקריסת מערכות מוחלטת, בקיפאון ובניטרול הדדי, מתקשים להניע ולו מהלך פשוט, יהיה מדיני, אזרחי או צבאי. הפלסטינים הפכו את עצמם ללפיד של הסכסוך עם ישראל. העולם הערבי מריע להם, אך הם משלמים על כך בקיומם.
המצרים עושים יותר ברמה הביטחונית, אם כי לא מספיק, קודם כל כי הם הבינו סוף-סוף את פוטנציאל הנזק של עזה לא רק לישראל אלא גם לעצמם. הם נתנו התחייבות לחמאס שאם הרגיעה עם ישראל לא תתגשם, הם יפתחו את מעבר רפיח באופן סופי. עוד סיבה מדוע אין לקבל את הצעת הרגיעה. גם המתח במצרים דעך מעט, לאחר שהבחירות המקומיות שם חלפו, תוך שהשלטון מרסן את האחים המוסלמים והארגונים האסלאמיים האחרים.
בחודש שעבר ירד המדד האיומים הפלסטיניים לנקודה נמוכה יחסית, קודם כל בשל ההרס הפנים-פלסטיני. אין ספק שהמתח עכשיו עולה, שכן ישראל תהיה חייבת להגיב על אירועי החודש האחרון והפקרת אזרחיה, אך זו כדרכה, מרסנת את עצמה, מתלבטת, מתהפכת על משכבה, מתייסרת. איש לא ניצח מעולם בצורה כזו!
◄יומן המלחמה מס’ 4: הטאו, עזה ואופי של מים
◄יומן המלחמה מס’ 3: בן גוריון שוב עומד על הראש
◄יומן המלחמה מס’ 2: איש לא מכבד את ההססנים
◄יומן המלחמה מס’ 1: המערכה גולשת לסטטיות
חיזבאללה, מגה טרור, אלקאעדה 6.7 (בחודש שעבר 6.4)
חיזבאללה למד את הלקח ואת הפריצה הלא-חכמה שלו בביירות, ונסוג למצב של בונקר: לא הוא המתיימר לתקוף אחרים, עכשיו אנשיו מזהירים פן הם יותקפו, כפי שפגעו בהם הדרוזים בסוף השבוע, למשל.
הארגון נמצא עכשיו בשלב של ישום לקחים ותובנות, למרות שלכאורה הגיע להישגים בשטח, אם כי נסוג מכולם.
זהו הפרדוקס הקבוע בלבנון, שגם אנחנו למדנו אותו כבר (לפחות אני מקווה שלמדנו):
עודף כוח יכול להתברר כחיסרון, ולא דווקא כיתרון. עודף הכוח של צה”ל, שלא נוהל נכון במלחמה האחרונה, ועודף הכוח של חיזבאללה, שלא נוהל נכון במשבר האחרון. איזה פרדוקס. חיזבאללה הוא עכשיו צה”ל החדש: חזק, אם כי לא הכי חכם.
ועוד משהו: בניגוד לאחרים בתוך לבנון, חיזבאללה עבר למבנה מעין-צבאי, ולכן חשוף הרבה יותר מן הכוחות והמיליציות האחרות. זאת ועוד, המערך הצבאי שלו מופנה בעיקרו דרומה, לעבר ישראל, ולאו דווקא לכיוונים אחרים. העורף שלו יכול להיות חשוף יותר, וגם כך לא הכי נוח לו שמדברים על פירוקו מחדש; צרות.
אחת הבעיות שבגללן פרצה המתיחות היא דווקא הצלחתה של ישראל לדחוק את הלוחמים של חיזבאללה צפונה לליטאני. ובכן לאן יילכו במדינה כה קטנה? הם מגיעים לשוף ולסביבה, ולכן זה בא על חשבון הדרוזים של ג’ונבלאט, שפתאום מצאו עצמם נתקלים בחיילים שיעים באיזורים שלהם, ועל חשבון הסונים של צידון וביירות. כבר הסברתי שהדבר לחלוטין בלתי מקובל בלבנון.
אלה הכלים השלובים של המזרח התיכון: פה זה יורד, אז שם זה יעלה, ולהיפך. נסראללה יודע שהכוח שלו הוא גם עוצמה, וגם סוג של חולשה.
אך מה הוא יעשה עכשיו לאחר הפיאסקו של ביירות? קיימות כאן שתי מגמות סותרות, שאמורות לעניין את מדד האיומים על ישראל:
הראשונה – לכאורה תרחיש חיובי לישראל: חיזבאללה נשאב פנימה לסבך העדות והאינטרסים המקומיים בלבנון, וזהו תרחיש טוב מבחינת ישראל, אלא שנסראללה אינו טיפש, והוא הבין כבר שהסכנה הזו אורבת לו לאחר המשבר האחרון. זהו האינטרס האחרון שלו להיכנס עכשיו למלחמות עם הדרוזים והסונים, כאשר העולם הערבי כבר רואה בו בוגד. ולכן הוא יימנע מכך. משמעות הדבר: ממשלת סניורה מתחזקת עכשיו, שכן חיזבאללה נבלם במידת מה. חיזבאללה כבר הפסיד: ממיליציה, הפועלת לכאורה בשם כל הלבנונים נגד ישראל, הוא הפך עכשיו להיות עוד מיליציה עדתית-סקטוריאלית.
השניה – לכאורה תרחיש רע לישראל: נסראללה מנסה לקטוע את הביזיונות שספג בדעת הקהל הלבנונית והערבית דווקא בפריצה לעבר העניין הישראלי, דהיינו באקט צבאי, שיבוא על חשבוננו. הוא מסוגל לכך, השאלה היא שאלת הרצון. אלא שגם את זה הוא לא יעשה, בשל התגבשות המערכת בדרום לבנון. הדבר הוסבר כבר במדדי החודשים הקודמים.
שימו לב לפרדוקס: בשני המקרים חיזבאללה חזק מספיק לעמוד מול ממשלת סניורה, מול העדות האחרון ולהתחיל מחדש צבאית עם ישראל. אך כרגע לא נראה לי שיש לו הרצון לעשות זאת, ואילו שני דברים שונים. אנו נוטים לבלבל בין עוצמה פוטנציאלית לבין רצון. גם לישראל יש יכולת לכבוש את לבנון כולה ובוודאי את רצועת עזה, אך שאלה אחרת היא האם זהו האינטרס שלה, או האם יש לה רצון לכך. אותו דבר לגבי חיזבאללה.
הערכת הבסיס של המדד מן החדשים האחרונים, שחיזבאללה מכבד את ההתייצבות שחלה בדרום לבנון ואפילו שומר עליה – בעינה עומדת. שומר, מחשש לאלמנטים אנטי-שיעיים שייכנסו לאיזור, למשל פלסטיניים או סוניים-אלקאעדה, ירצו לפגוע בו, ולכן ישגרו כלפי ישראל מן השטחים שלו. זו אחת הסיבות לכך שהאיום מבחינתנו עלה, אך לא בהרבה. פרדוקס: אם חיזבאללה הבין זאת, הוא היום צריך להיות מגן הסטטוס קוו בדרום לבנון.
ועם זאת ציינתי במדד הקודם כי נסראללה בונה לטווח הארוך אופציה של חדירה לתוך ישראל, אם יותקף, ואני עדיין סבור כך. הדבר מחייב את מקבלי ההחלטות שלנו להיערך גם לסיטואציה כזו, והדבר ניתן בהחלט.
כתבנו למעלה מהי הדילמה החדשה של חיזבאללה לאחר הפיאסקו שלו בכיבוש מערב ביירות, דבר המעלה את הפיזור של אותו ארגון: האם הוא סוכן איראני? אחראי לגורל השיעים בלבנון? חיל חלוץ נגד ישראל? חייל במלחמת השיעים נגד הסונים? משת”פ של סוריה? דווקא עומס המטלות הזה, סדר היום המבולבל, מנוגד האינטרסים, עלול לקרוע את הארגון מבפנים. לא מצב קל לנסראללה, שיעמוד מעכשיו גם באיומים מבפנים הארגון. אגב, לאחר התוצאות המביכות של ביירות, הוא ממשיך לשתוק. למה? הוא דווקא טוב בנאומים..
אין כמונו אלופים בהיסטריה. ההיסטריה החדשה משכיחה אצלנו את היסטריית אמש. כבר שכחנו את עימאד מורנייה? ובכן, כאשר כולם ישבו וחיכו ל”תגובה האיומה הנוראה והמיידית”, היא לא קרתה כמובן, בדיוק כי שצפינו. עכשיו, כשאיש אינו זוכר זאת, אז המתח לקראת תגובה דווקא עולה. אך כפי שהסברתי בחדשים קודמים, יש לחיזבאללה בעיה להגיב: לא בדרום לבנון וגם לא בעולם, שכן אז הוא יופלל מייד. לא פשוט מבחינתו. ובכל זאת, בשל השינויים, המתח ורמת האיום עולה, אך לא בהרבה.
סוריה , איראן 5.6 (גם בחודש שעבר: 5.6)
במדד החודש שעבר הראיתי בהרחבה איך הכלכלה האיראנית משלמת מחירים כבדים, בשל החרם ההולך ומתרחב סביב המדינה המצורעת הזו בדעת הקהל בעולם. המחירים הולכים ועולים, דבר שמחייב ממש את אחמדינג’אד להתערב, אם כי מבלי לזנוח את הפוטנציאל הגרעיני, שהוא טוען שהוא אזרחי ולא צבאי. איך יתערב? יגיש הצעות שונות ומשונות לפתרון דיפלומטי, ויכולות להיות מדינות אירופאיות חלשות, שיקבלו את ההצעות או יילכו לקראתן. הפתרון הוא המשך החרם על איראן בכל המובנים, והפסקה מיידית של הברברת אצלנו על תקיפת איראן. לא יכול להיות שכל אורח שיגיע לישראל, מייד יישאל על ידי עיתונאינו האמיצים על תקיפת איראן, ומה דעתו שישראל תתקוף את איראן.
יש להמשיך את הבידוד סביב איראן, ולחשוף ככל האפשר את מעורבותה בתרחישים השליליים של אזורנו. איראן היא שורש כל הצרות במזרח התיכון, ולכן אין לטפל רק בעניין הגרעיני שלה, אלא דרך הלחץ הזה לבלום אותה גם ברמה הטקטית-טרוריסטית, שהיא לא פחות חשובה.
האיום האיראני על ישראל לא השתנה בחודש האחרון לא לטובה ולא לרעה, ולכן יישאר החודש על כנו. קיימת כאן תמונת ראי, שהאיראנים בוודאי רואים: קיים יחס הפוך בין מידת הפופולאריות שלהם לעומת זו של ישראל. ככל שהם יותר מבודדים, כך יותר מגיעים מנהיגי העולם להתייצב לימין ישראל. אם סבר אחמדינג’אד בלשונו המלוכלכת, שישראל היא “גוויה מצחינה”, כפי שאמר ערב יום העצמאות שלנו, ובכו, התיאור הזה מתאים יותר ויותר דווקא למדינה אחרת במזרח התיכון.
מדוע יש להתעכב על נקודה זו? שכן תמיכה ופופולאריות בינלאומית הן פונקציה חשובה בהרתעה. ככל שישראל זוכה לתמיכה אקטיבית מצד העולם, כך יתעסקו איתה פחות, ולהיפך. הרי אתם כבר יודעים שחולשה מריחה למרחוק במזרח התיכון, אם להמשיך את עולם הדימויים האישי של אותו אחמדינג’אד.
באשר לסוריה, כפי שנכתב בחודש שעבר, בין שתי המדינות קיימת מערכת הרתעה צבאית הדדית, קודם כל מצד ישראל לעבר סוריה, מדינה שהולכת ושוקעת בצרותיה.
לאור הדיון המביך בקונגרס האמריקני, שחשף את שקריה של דמשק, התנדבה ישראל להציל אותה, ולא להכחיש את הטענה הסורית שאולמרט הסכים לוותר על כל רמת הגולן. ראש הממשלה נתן לסוריה מתנה יקרה וחשובה, ואני מקווה שקיבל תמורה כלשהי; שהסורים יעריכו את מה שעשה בשבילם, כאשר במקום לדבר על המבוכה הסורית העצומה ועל השקר שנחשף, דיבר העולם על השלום איתה.
כיוון שהסכנה האמריקנית חלפה, חזרו הסורים לסורם: לא תהיה התנתקות מאיראן ומחיזבאללה בשום מקרה, אפילו אם יהיה שלום עם ישראל; הם טוענים שישראל לא רצינית, וחזרנו לכללי המשחק הקודם.
החודש התברר שהמשבר הכלכלי בסוריה חמור משחשבו, כאשר מחירי מוצרי היסוד מזנקים כמו בכל מקום אחר בעולם. העלייה הזו הביאה את בשאר לבצע שני דברים: להעלות, לטענתו, את המשכורות הממשלתיות, ולהגביר את אמצעי הדיכוי ברחבי המדינה. אם אכן המשכורות עלו, והמדינה נמצאת בגירעון הולך וגודל, שכן היא נאלצת לייבא אנרגיה ודלק (בעיקר ממצרים), מאיפה יממנו בדיוק את התוספת? ככל שהזמן עובר והמשבר מחריף, האיומים מבפנים גוברים, ובשאר יודע את זה. האם ילחם בהם כלפי נים? או ישבור החוצה לעבר ישראל, כדי להסב את תשומת הלב מן הבעיות האמיתיות? אולי הוא היה עושה כן, אך כרגע קיימת מערכת הרתעה אפקטיבית של ישראל נגדו.
החודש, למרות הדרמות בלבנון, לא נראה שינוי במאזן האיומים כלפינו, ולפיכך המדד האיראני-סורי, יישאר על כנו.
לסיכום, מדד האיומים הבטחוניים המשוקלל, עומד החודש על הדרגה של 6.3, לעומת 6.1 בחודש שעבר, עלייה, אם כי אינה כה גדולה, בשל אי השינוי בקטגוריה הזוכה למירב הניקוד, זו האיראנית-סורית.
אנא, סייעו לאתר ולציבור שלנו, ושילחו את המאמר הזה לחברים, שטרם התחברו אלינו. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה.
למצטרפים החדשים אל האתר: ניתן להירשם, כאן, ולקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם.
◄לרשימת כל המדדים של השנה החולפת
◄“בית השבלול”: רעיון חדש ומהפכני לניטרול בעיית הרקטות מעזה
◄שיטת הפעולה של צה”ל בעזה – גלשה לשיגרה
