מאת ד”ר גיא בכור
נפוליאון בונפרטה (1769-1821) נחשב כאחד מגדולי המצביאים הצבאיים בתולדות האנושות, שהנועזות שלו בשדה הקרב, החוצפה, והאומץ הפכו לשם דבר. אך מעיון בביוגרפיות הרבות שנכתבו עליו מתברר שהוא עצמו לא נולד אמיץ, והוא סיגל לעצמו את התכונה הזו, עם השנים. הוא הבין עד כמה היא קריטית להשגת הניצחון בשדה הקרב ולהאדרת דמותו שלו (שלא היתה “גדולה” כל-כך, באופן טבעי).
נפוליאון הירבה לדבר ולכתוב על אומץ הלב כתכונה מדידה, הניתנת לרכישה. למשל, כאשר יצא בראש צבא של 13,000 חיילים לעבר ארץ ישראל בתחילת שנת 1799, במלחמה כנגד הטורקים העותמאנים, הוא נחל בתחילה ניצחונות קלים, עד שנתקל בעיר יפו באויב הנורא מכל: מגיפת הדֶבֶר. אלפי חיילים שלו מתו או נוטרלו בשל המגיפה, או אפילו התאבדו לנגד עיניו, כדי שיבחין במצוקתם הגדולה. נפוליאון פחד לשלימות הצבא שלו. מה שהוא עשה הדהים את הרופאים הבכירים בצבא: הוא החל לטפל בחולי הדבר באופן אישי, נגע בהם (אפשר לראות זאת בתמונה), ליטף והרגיע אותם, והבטיח להם שהמחלה אינה מידבקת (למרות שכמובן היתה מאוד מדבקת). אומץ הלב שלו הרגיע את הצבא, אך החריד את הרופא הבכיר שלו, דזֶ’נֶט, שאסר עליו לגעת בחולי הדבר, ללא הועיל.
ועוד דוגמה לתעוזה שלו, אכזרית ומגונה ככל שתהיה, אשר אירעה באותו הזמן ביפו: הצרפתים שהתאוששו בינתיים, לקחו בשבי 3,000 שבויים טורקיים. מה יעשו איתם? להחזיק ולהאכיל אותם, היה בלתי אפשרי, ולשחרר אותם יהיה טיפשי, שכן יחזרו להילחם בצרפתים. נפוליאון נתן הוראה להוציא את כולם להורג, וכך היה, למרות הביקורת שידע שתימתח עליו (אפשר לקרוא על כך אצל סטיבן אינגלנד, נפוליאון, חיים פוליטיים, ספריית מעריב, 2009, בעמ’ 171-172).
הקריירה של בונפרטה רצופה במבחני אומץ, בהם בחן, בעצם את עצמו. הוא דיבר על האומה ועל הניצחונות הצבאיים, אך המבחן העיקרי שלו היה כנגד עצמו. האם יהיה מסוגל. ואכן, מבחן האומץ העיקרי של כל אחד מאיתנו הוא קודם כל כלפי עצמו.
נכון שיש סוגים רבים של אומץ, אך כאשר שאלתי את עצמי מהו האומץ החברתי, ואיך ניתן לתאר אותו, הכנתי לעצמי דיאגרמה, לכמת את האומץ: מן הצד האחד ‘תמיכה חברתית’ ומן הצד השני ‘חוסר תמיכה חברתית’. ככל שהסמן יהיה קרוב יותר לצד השני, מד האומץ עולה, כשגם העלות החברתית שאנו נצטרך לשלם עולה; הרי רובנו פשוט רוצים שיאהבו ויקדמו אותנו. זה אומר שהאומץ הוא מדד מחושב מראש, שכלתני ולא רגשי, עם עלות ותועלת נרכשות, כמו אצל המורה הגדול נפוליאון.
1 נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לכאורה האיש החזק בעולם, לא מצא את האומץ להכריע: האם הוא בעד מהלך צבאי בסוריה או נגד. כל החלטה כזו, לכאן אן לכאן, היא בבחינת נועזות, שכן תמיד יהיו לה מתנגדים ומחיר פוליטי וציבורי, אך את ההחלטה על מה שהוא עצמו הגדיר כ”קו אדום” השאיר לאחרים, לחברי הקונגרס. אובמה בחר לברוח מן ההחלטה משום שכל האופציות שיש בידיו הן גרועות, והבריחה הזו הכריעה בעצם את המערכה, אפילו אם יוחלט לבסוף לתקוף. מה שלא עושים בזמן, מאבד מכוחו.
חמש פעמים הפך את דעתו: במשך שנתיים וחצי לא התערב בסוריה; לפני שנה הכריז על קו אדום על שימוש בנשק כימי; פעמיים נעשה שימוש כזה והוא לא התערב; ואז הכריז על מהלך צבאי; ושוב נסוג בו. אובמה דיבר על נשק כימי ועל סוריה, אך בעצם העיד על עצמו.
הוא משאיר עכשיו לאחרים להגדיר אותו, ואת הקווים האדומים שלו. הם יקבעו איפה הוא יתחיל והיכן יסתיים. לא רק על סוריה יחליטו חברי הקונגרס, אלא גם מיהו ברק אובמה.
2 בכך פגע אובמה קשות בתדמית-העל שלו. מעכשיו הוא בן אנוש, פגיע והססן, וכידוע לא מעריצים את ההססנים. האומץ מגדיל את האדם, כשם שהתפקיד מגדיל אותו: הוא פיזית נראה גדול יותר, וזה היה חשוב מאוד לנפוליאון קטן-המידות. אובמה, לעומת זאת, התכווץ ביומיים האחרונים. וכך גם ההתקפה הצבאית המתוכננת שלו: בלי יסוד של הפתעה, עם יעדים צבאיים המתביישים בעצמם. אובמה נשמע כמעט מתנצל כאשר הסביר שהוא תומך בהתקפה נקודתית ומצומצמת. רק כמה שעות. ואם כך מדבר “המפקד העליון של הכוחות המזויינים האמריקנים”, הנפוליאון של אמריקה, מה יגידו החיילים הפשוטים?
יהיו לכך מחירים שאובמה ישלם מעכשיו בכל תחומי הפוליטיקה הפנים-אמריקנית, משום שלהיסוס יש ריח, והריח הזה נישא עכשיו למרחוק.
3 הצעד הנכון בסוריה הוא הצעד אליו חותר אובמה גם היום: שלא להתערב, אלא שהוא רוצה שיחשבו שהוא דווקא אמיץ, ואלה אחרים (בקונגרס) שבלמו אותו. שהוא עשוי ללא חת, אך נכנע לצו הדמוקרטיה, כמו קמרון, ראש ממשלת בריטניה.
באשר לאי-התערבות, מה שנכון מבחינתנו, נכון גם מבחינת מעצמה כארצות הברית. מדוע? משום שהסכסוך בסוריה: סוני-שיעי, אסלאם פוליטי-לאומיות, הוא חור שחור אדיר, שיטביע כל מי שייכנס לתוכו. הרי כל כך ברור שהסורים ירכזו ילדים באיזורים הצבאיים, כדי שטילי הטומאהוק האמריקניים יפגעו בהם, ואז המדיה תתמלא הפעם ב”זוועות” של אובמה, ולא עוד באלה של בשאר. במילים אחרות סוריה עלולה להיות בית הקברות התדמיתי של אובמה ושל מימשלו. ג’והן קרי הנאיבי עוד לא מבין עם מי יש לו עסק בסוריה ובמזרח התיכון בכלל.
זו הסיבה שהטורקים, הסעודים, הקטרים ובכלל הסונים רוצים להשקיע את האמריקנים בבור השחור הקטלני הזה, כדי שיעשו עבורם את העבודה שהם עצמם פוחדים לעשות. אך האם האמריקנים הם קבלני הביצוע שלהם?
תמונה: אימג’בנק, Getty Images
4 ומי אמר ש’הקו האדום’ של אובמה חייב להיות צבאי? ישר להשליך טילים? האם אין מקום לצעדים דיפלומטים, כמו סילוק הנציגים הדיפלומטיים של בשאר במערב? או צעדים הומניטאריים כמו מסדרון לפליטים או אפילו איזור מוגדר לקליטת פליטים. את זה ניתן להשיג עם הרוסים, ובכך להתחיל לבנות את היחסים איתם בחזרה, לאחר שמשטר אובמה הרס אותם כמעט לגמרי. כך אובמה בכל זאת יעמוד ב”קו האדום” שלו, שעליו הוא מצטער עכשיו, וגם יביא תועלת בסוריה. צעדים כאלה יכאיבו לבשאר יותר מאשר תקיפת טילי טומאהוק.
אומץ אינו אומר בהכרח נמהרות וטיפשות. אלה הן תכונות רגשניות, בעוד שראינו שהאומץ הוא דווקא שכלתני ומודע לעצמו. אם הוא מופעל נכון, הוא סותר נמהרות וטיפשות.
5 שואלים, מה תגובת סוריה ואיראן למבוכה של אובמה, והתשובה ברורה: הססנות, ולא משנה מה ההחלטה, היא תמיד מתנה ליריב, שכן היא מפגינה חולשה, ומקטינה. נחישות פתאומית היא בדיוק ההיפך: מעוררת פחד, ומגדילה. בעולם של תדמיות יוצרות, התדמית עצמה הופכת מציאות, וגדול וקטן הם עניין של תודעה.
לנחישות ולהססנות יש חשיבות רבה גם ביצירת בריתות וקואליציות: כולם בזים להססנים, ומי ירצה להצטרף אליהם בקואליציה מלחמתית? מי יסמוך עליהם? הנשיא בוש ידע לצרף 40 מדינות לקואליציה שלו בעיראק של לפני עשר שנים, ולא משנה מה השיג שם. לאובמה יש בקושי את הצרפתים, ומאז ימי נפוליאון, אל תחפשו דווקא שם נחישות גדולה מידי.
ההססנות מפרידה, התעוזה מחברת; ההססנות דוחה, התעוזה מושכת, ויוצרת אמינות.
ולמה אנחנו מעריצים את האמיצים? משום שאנחנו מקווים שמשהו מהאומץ שלהם, שלנו כל כך חסר, ידבק גם בנו. הנועזות הופכת בעצמה לדבק ליצירת קואליציות. ואם אין נועזות?
6 ישראל בכל שנותיה היתה מדינה “חוצפנית”, מעיזה ומתריסה, ללא גבולות, תרתי משמע. זה “הגדיל” אותנו בדעת הקהל העולמית, וישראל ידועה וגדולה מהרבה מדינות שגדולות ממנה באופן טריטוריאלי. הנועזות היא מכפלת טריטוריה, כשם שהיא מגדילה גם את הנוהג בה.
כל עוד נתפסנו כאמיצים וחוצפנים, זכינו להערצה. אך כאשר התחלנו לגמגם ולהתנצל, התחילו לסגור עלינו בעולם. אתם מבינים איך זה עובד? הפוך ממה שחשבתם.
למדור הקריקטורות של מושיק גולסט בג’יפלאנט
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך
7 בהמשך לכך, בניהול משא ומתן נכשלנו, ואנו נכשלים גם היום. מי שפותח משא ומתן ואומר שהוא מוכן ל”פשרות כואבות” – הפסיד באותו הרגע. משום שהוא נתפס כהססן, והצד השני ינצל זאת וידחק אותו באמת לפשרות. ולכן משא ומתן יש להתחיל מעמדת מקסימום ולגלות נוקשות. בעשותכם כך אתם מופיעים כחזקים הרבה יותר מאשר הינכם באמת. ואכן, עד היום זו עמדת אותם ערבים המכונים “פלסטינים”.
זה אומר שדרך ניהול המשא ומתן שלנו כושלת מראש. כמה שנים אפשר לכתוב זאת, ושום דבר לא משתנה? פשרות כואבות? וכי למה שאכאיב לעצמי, האם אני מזוכיסט? ומי בכלל מעלה טיעון כה ממלכד במסגרת משא ומתן? “אחראי” הוא לכן לוזר, “חכם” הוא טיפש, ומי שמוגדר “מתון” הוא האכזר כלפינו מכולם.
8 זהו אומץ שיש למעטים מאיתנו: לדרוש הרבה יותר, ומי שדורש הרבה יותר, גם מקבל בסופו של דבר הרבה יותר. ומי שמסתפק במועט, יקבל מעט. רובנו פשוט פוחדים להגביה את השאיפה שלנו ואת התמורה שאנחנו דורשים עליה, ואנו עוד מאשימים בכך אחרים. זוהי הנועזות. מה שייראה לכם בהתחלה כחוצפה שלכם, ייראה לכם אחר כך כמעט. בשביל להגדיל יש להגדיל, ובשביל להצר יש להצר, ופרדוקסאלית, מטרות גדולות קל יותר להשיג ממטרות קטנות.
את המשא ומתן יש לפתוח בהתייחס גם לשטחי ירדן של היום, הרי זה היה חלק מן המנדט שהובטח וגם נמסר עבור בית לאומי ליהודים. מכאן הכל צריך להיגזר, ולכן הצד “הערבי” מקבל מעל 80% מן השטח הכולל, ולא כ- 20%, כפי שמציגים זאת “הפלסטינים”. נראה לכם מוגזם? כלל וכלל לא, ומי שלא נוהג כך, לא באמת הפנים את סעיף מספר 8.
איך שולחים את המאמר הזה לחברים? יש כפתור “המלץ לחבר”, בתחתית המאמר.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
9 אמריקה איבדה את הביטחון העצמי שלה. היבשת המוזהבת, שהפכה במאות האחרונות לאייקון של נועזות, יצירתיות, קפיטליזם הישגי ואומץ, במסגרת “החלום האמריקני”, הפכה כיום לישות חיוורת, מגמגמת, מתנצלת, אכולת תקינות פוליטית, ובהתאם לכך גם חוסר ההחלטיות של אובמה. ואם אמריקה מקרטעת, מי ינהיג את העולם החופשי? נחישות זה גם לדעת להבחין בין שחור ללבן, אך אמריקה של היום היא אוסף אינסופי של צבעי אפור מדכדך.
ומי קלט מייד בחושיו המחודדים שאמריקה מהססת? רוסיה, סין, איראן, טורקיה, ובעצם מי לא? ראיתם כיצד מפקד הצבא המצרי, עבד אל-פתאח א-סיסי, הרשה לעצמו לצפצף על אמריקה, והוא יודע למה: היא צריכה אותו לא פחות משהוא צריך אותה. התלות ההדדית הזו נכונה גם מבחינתנו.