יאסר ערפאת קרא לכך בערבית “לאעם”, שהיא הכלאה של “כן” (“נעם” ו”לא” (“לא”), שכן הוא הבין כבר לפני עשרות שנים את הפרדוקס הפלסטיני הטראגי: אם יש אחדות פלסטינית לעולם לא יהיה משא ומתן עם ישראל, תהליך מדיני ממשי והישגים. אם יהיה משא ומתן עם ישראל – לא תהיה אחדות. כך פשוט. אם הפלסטינים (וכאן כוונתי בעיקר לאבו מאזן וארגון הפתח שלו) הולכים על ממשלת אחדות לאומית, המשמעות היא הליכה למכנה המשותף ביותר, ולכן לא תהליך מדיני ושלום, אלא שלום לתהליך המדיני. המקסימליזם הפלסטיני שבכל דור ודור יש לו נציגים אחרים, עד שגם אלה נעלמים בהיסטוריה, מונע פשרה עם ישראל גם היום. ומי משלם את המחיר? הפלסטינים עצמם, שדור אחר דור מונעים מעצמם הישגים ועצמאות.
ערפאת הבין את הפרדוקס המשתק הזה מזמן, ובשנת 1983 המציא את הסיסמה של “לאעם”, דהיינו אמירת כן לתהליך מדיני (אז יחד עם המלך חוסיין) ובא בשעה לא לגרום משבר פנימי חמור מידי באש”ף, ובכך לביא לפירוק הארגון. במשך כעשרים שנה היה ערפאת לכוד בתוך אותה “תנועה בתוך הקיפאון”, עד להסכמי אוסלו. מה שקרה אז שאש”ף כבר ממילא התפרק למרכיביו בעקבות מלחמת המפרץ, ולכן אם בלאו הכי אין אחדות, אפשר ללכת לתהליך מדיני. התהליך המדיני הזה שוב נעצר, כאשר כונן ערפאת את הבריתות החדשות שלו, הפעם עם חמאס והג’יהאד.
המימד הטראגי הזה שמכל סיטואציה שהיא הפלסטינים יפסידו, מביא אותם לאותה לוליינות מילולית, כפי שאנו רואים גם השבוע, בממשלת האחדות הלאומית המתוכננת, כאשר יש ניסיון עגום לשלב בין שני הקטבים, ותמיד לשווא, כי המשמעות היא איבוד אמינות הן בישראל והן בעולם.
אחד הניסיונות היותר מעניינים ליישב בין שני הקטבים, דהיינו להתחיל איזשהו תהליך מדיני בלי לפורר את אחדות אש”ף היתה תוכנית השלבים מיוני 1974, או בשמה הפלסטיני “תוכנית עשר הנקודות” .
כדי להתגבר על הקוטביות, דהיינו לאמץ תוכנית פוליטית, תוך שמירה על שלמות אש”ף, שהיתה מאוד חשוב לערפאת, אימצה המועצה הלאומית הפלסטינית ה-12 שהתכנסה בקהיר מ-1 עד 6 ביוני 1974 תוכנית פשרה, שכללה המצאה מעניינת: (ס’ 2): תוקם “רשות עממית לאומית עצמאית ולוחמת על כל חלק מן האדמה הפלסטינית שישוחרר”, וכל זאת בלי לוותר על רעיון המדינה הפלסטינית, זכות השיבה וכדומה.
כאן, בנקודה הזו החלה להתפתח המחלוקת הפנימית בישראל האם הפלסטינים מתכוונים למיני מדינה בשטחי הגדה ועזה והאם הם מוותרים על כל פלסטין, או שמדובר בתוכנית סלאמי לחיסולה השלבי של מדינת ישראל. המחלוקת הזו קרעה את החברה הישראלית במשך כשני עשורים, שנים של הפגנות והפגנות נגד, עד שכמעט ונעלמה כיום, כאשר אילו שהאמינו כי מדובר בויתור פלסטיני הם עכשיו מיעוט ברור. על בסיס התוכנית הזו החל אז ערפאת לקיים את מיפגשיו עם אישי השמאל הישראליים, מיפגשים שאותם הכחיש כמובן פומבית, וכך, בהכחשה, איזן בין הליכתו לתהליך מדיני לבין שלימות השורה.
אגב, הגישה הישראלית בשנות התשעים היתה שערפאת התכוון בתוכנית השלבים לשאוב לגיטימציה לתהליך התפייסות עם ישראל בנוסחה השלבית. ומה יש היום בשטחים? רשות לאומית (השם הגיע מתוכנית השלבים) לוחמת כנגד ישראל. לא יאומן כיצד החזון הזה התגשם.
דוד בן גוריון עמד בפני אותה דילמה עם הקמת המדינה, וחתך באלטלנה. החיתוך היה כואב, אך כך קמה ונתגבשה האומה הישראלית. אך הפלסטינים ממשיכים ליפול בשבי הטרגדיה שלהם גם היום: יש אחדות – אין תהליך מדיני והישגים; יש תהליך מדיני והישגים – אין אחדות. השבוע הם בחרו באחדות. מה משמעות הדבר, אתם והם מבינים כבר לבד.