מאת ד”ר גיא בכור
לשם מה סוגרים בכל מדינות העולם המערביות את מסמכי המדינה הרגישים לתקופה של כארבעים שנה ואף יותר בגנזך המדינה? כדי לאפשר למשול, לשלוט. החשאיות, והידיעה שהכל נסגר לארבעים שנה מאפשרת בריתות חשאיות, מגעים דיפלומטיים סודיים, ודיווחים עדינים ביותר. כל מדינה שומרת על החשאיות הזו בצורה קנאית כי בכך תלויה הישרדותה. בעובדה שהיא מדינה רצינית, השומרת את סודות השלטון ומגעיו. כך היה הדבר גם במדינת ישראל, ומסמכי גנזך המדינה שנפתחים אחרי עשרות שנים, כאשר המעורבים כבר אינם בין החיים, מגלים מגעים סודיים ביותר, הכרוכים בדיני נפשות, פעילות שקטה או יחסי חוץ אינטימיים.
ומה יותר חשאי מאשר יציאה למלחמה או ניהולה. האם במהלך המלחמה הזו היו מגעים סודיים עם מדינות ערביות? היו. המגעים הללו נבעו אך ורק בזכות ההסתמכות של הצדדים הערביים על מעטה גדול של חשאיות. אם היו יודעים שדבר המפגש של הנסיך בנדר בן סולטן, האיש מספר שלוש בסעודיה יודלף לעיתונות הישראלית, המפגש לא היה מתקיים. אם היו יודעים שבוועדת וינוגרד מהלכים חשאיים ביותר ייהפכו נחלת הכלל, המגעים לא היו מתקיימים. מי יתקרב אלינו בעתיד, כאשר הם כבר יודעים שהכל פה מתפרסם ומתבזה? הדלפות שערורייתיות, גילויים לעיתונאי חצר, קניית רייטינג כאשר התשלום הוא במטבע ממלכתי, וכעת הוראת בג”ץ על פרסום כפוי.
השלטון מחייב מעטה של חשאיות, אחרת יתקשה לשלוט. את החשבון הסופי תעשה ההיסטוריה, כאשר הפרוטוקולים הללו יחשפו לאור, בעוד ארבעים שנה, כמו עם פרשת טדי קולק.
במדינת ישראל, המתפרקת אט אט מסממני שלטון ריבוני והופכת לעיירה גליצאית, הפרהסיה הפכה לחזות הכל. אם האמרה הידועה אומרת – “עשית, ולא דיווחת – לא עשית”, אצלנו תופס הקיצור: “לא דיווחת- לא עשית”. אם אין מדווחים, אין צורך בכלל לעשות. לשם מה לעשות אם אין יודעים? זה לא מקדם בבחירות ולא מעלה את הרייטינג בסקרים.
אין ספק שהפומביות חשובה, למשל בהליך המשפטי. הכל צריך להיות גלוי. אך ההליך המשפטי שונה באופיו ממגעים סודיים בין מדינות ומדיפלומטיה של הסכמות שקטות ושל דיני נפשות. אין ספק שיש הרבה מקום לפומביות בישראל, למשל דו”חות ביקורת של גופים ממומנים ציבורית כמו אוניברסיטאות שאינם מתפרסמים ברבים, או בוועדות מינויים אקדמיות. אך בעניינים של מלחמה ושלום? של מה שבכל מקום מוכר כ”סוד מדינה”, ואצלנו הביטוי הזה אינו קיים עוד?
האם נשארו אצלנו “סודות מדינה”, שלא נחשפו באיזו כתבה של עיתונאי חוקר?
היהודים מעולם לא היו ריבונים באלפיים השנים האחרונות. אם היו במדינה מסוימת “סודות מדינה” הם היו מכוונים בדרך כלל נגדם, ומכאן החשדנות היהודית למה שהוא מוצפן, נסתר מן העין ואולי מיפלטו של הנבל.
כיום, כאשר היהודים ריבונים, הם פשוט אינם יודעים כיצד לשלוט. אחרת איני יכול להסביר את ההחלטה המוזרה של בג”ץ לפרסם את הפרוטוקולים של ועדת וינוגרד. האם מעוניינים בבג”ץ, שבמלחמה הבאה כל שר יגיע לחדר המלחמה מלווה בעורך דין, שיקליט את הדברים? למי יישאר זמן למלחמה עצמה? כבר במלחמה הזו ראינו את התופעה, והיא רק תחריף; כאשר התחקירנית אילנה דיין שואלת את הרמטכ”ל בשיא הקרבות על ועדת החקירה המצפה לו. האם יישאר לו זמן למלחמה עצמה? ככה זה כאשר יש תקשורת שיש לה מדינה, ולא ההיפך.
על בג”ץ להסתפק בבדיקה האם החלטות גוף ממשלתי או ועדה ממלכתית הם סבירים, או לא. אסור לבג”ץ להחליט במקום אותו גוף או ועדה, כי בכך הוא הופך את עצמו לרשות המבצעת, ולא עוד לרשות השופטת.
אני עצמי נתבקשתי על ידי ועדת וינוגרד לתת עדות מומחה על המלחמה ותוצאותיה מן הזווית הערבית. נשאלתי חדשים לאחר העדות האם אהיה מוכן לפרסם את עדותי, ועניתי בחיוב. אך בכל הנוגע למקבלי ההחלטות במלחמה הזו אסור לפרסם את הפרוטוקולים של המלחמה, בודאי לא בשלב הזה כאשר מנהיגים ערבים או אחרים, שהיו מעורבים עלולים להיחשף, כאשר מגעים שקטים עם גורמים שונים עלולים להיהפך למרמס וללעג בארצותיהם, כאשר שיקולים מדיניים רגישים ביותר עמדו על הכף.
אין זו רק שאלה של המלחמה הזו. השאלה היא האם במדינת ישראל אפשר יהיה להמשיך ולמשול, או שהמשפטיזציה הפושה בכל תהפוך גם את האופציה הזו לתיאורטית. כן, אור השמש מטהר ומלבין, כפי שקבע השופט אהרון ברק בפסק דין ידוע. אך הוא גם יכול להמית, ועוד את היקר מכל: את עצם היכולת לנהל מדינה.
