מאת ד”ר גיא בכור
האם ועידת אנאפוליס יכולה להביא תועלת במשהו? האם ניתן לנצל את תשומת הלב העולמית כדי להתקדם בצעד אחד קטן, אך עצום במשמעויות הסימבוליות שלו, ובכך תיכנס הועידה להיסטוריה? התשובה חיובית.
*
13 במרץ 1997, לאחר ששבע בנות ישראליות נרצחו באי השלום בנהריים, בגבול בין ישראל לבין ממלכת ירדן, הגיע המלך חוסין, המונארך הירדני בכבודו ובעצמו, לבית המשפחות בבית שמש. שם כרע על ברכיו לפני בני המשפחה וביקש את מחילתם, על שחייל ירדני הרג את בנותיהם.
הוא, מלך ירדן, הצאצא ה-42 של הנביא מוחמד בעצמו, הבדואי הגאה שכבודו הוא החשוב לו ביותר, בן למשפחה ששמרה על המקומות הקדושים במכה ומדינה במשך מאות שנים, כורע ברך בפני משפחות יהודיות בבית שמש. חסר תקדים!
כמה כבוד היה בצעד הצנוע הזה, וכמה אופייני לחוסין! ביקרתי כמה פעמים בארמונות המלכותיים בעמאן, ררדאן ובסמאן, ובחצר הקבורה של בני המשפחה המלכותית שם. לרובם מאוזוליאום על קברם, פאר והדר. קברו של המלך חוסין הוא צנוע שבהם, בקושי ניתן להבחין בו, ועם זאת הוא הבולט מכולם! מי שיוצא משם זוכר בעיקר את חלקת הקבר הזה. הצניעות שהיא ההדר האמיתי.
היתה זו יוזמה אמיצה ובודדת בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, שברובו אין בו אמפטיה או חרטה לגבי הצד השני. התרגלנו שכאשר רוצחים יהודים, מחלקים סוכריות בעזה או ברמאללה.
*
שבע שנים איומות עברנו לאחר שהצד השני פתח באנתיפאדה רצחנית כלפינו. שבע שנים שלא היו כמותן מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר אזרחים נרצחו באכזריות על ידי מתאבדים ללא הבחנה. ילדים, נשים, זקנים וגברים. העיקר להרוג כמה שיותר יהודים, באופן מכוון, מרושע, שונא.
לא היתה זו סתם פעולת טרור. היתה זו הפחדה רבתי, נסיון להבריח מכאן את היהודים, ובעצם סוג של רצח עם. אלא שלא ההיסטוריה שפטה את המעשה הברברי הזה, לא אומות העולם, לא בית הדין בהאג ואפילו לא אנחנו. רוב הפיגועים הללו נעשו על ידי ארגונו של אבו מאזן, פתח, שאיתו אמורים לשבת לועידה בחודש הבא.
ישראל חייבת לדרוש אקט סימבולי אך חשוב ביותר מאבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, בכיר תנועת פתח: הפלסטינים צריכים להביע התנצלות פומבית על ההרג ההמוני שביצעו כאן, כבסיס עליו תקום הועידה הזו.
נכון, יהיו שיטענו כי מדובר בכיבוש ישראלי, ובהרוגים פלסטינים העולים במספרם על הישראלים. אך יש הבדל גדול. כאן נרצחו באופן מכוון אזרחים תמימים, על לא עוול בכפם ובשינאה יוקדת. הם נרצחו בחומר נפץ פלסטי קטלני, מלווה במסמרים ובחומצה, ברחוב, באוטובוסים ובמסעדות, משום שהם יהודים. ובאשר לכיבוש, ישראל והפלסטינים נמצאו ממילא במסלול מדיני. לא היתה שום סיבה לפתוח בפעולה הרצחנית הזו.
מבחינת ישראל – זה חייב להיות תנאי. במזרח התיכון, חייבים לזכור, מי שאינו מכבד את עצמו אינו ראוי שאחרים יכבדו אותו. אם ישראל הולכת לועידה כזו כאילו לא קרה כאן כלום, הרי שזה עידוד לפתוח בעתיד שוב באנתיפאדה חדשה, שכן ממילא לאחר מכן, ישראל שוב תלך לועידת שלום, ושוב אנתיפאדה ושוב… משמעות הדבר שלישראלים האלה, אין כבוד עצמי עליו הם עומדים. הכל אצלם זה נדל”ן, עסקים, חוזים.
ההתנצלות ההכרחית הזאת תעניק לתהליך כולו כבוד, פרספקטיבה, מרחב היסטורי, משמעות – ותקווה.
המזרח התיכון הוא איזור של סמלים וסימבולים, החשובים יותר מן המעשים. התנצלות פומבית כזו חשובה להכרה הפלסטינית כי הם ביצעו טעות היסטורית, שפגעה בהם יותר מאשר בישראלים. הם נתפסים כיום כברברים, כאשר העולם נטש למעשה את מרבית תמיכה בהם, דווקא בשל רשעות הפיגועים.
אם תדרוש זאת ישראל, היא מחזקת אצל העולם הערבי את ההכרה שהיא כאן, יש לה כבוד, והיא עומדת עליו. זוהי דרישה חיונית, שאסור לוותר עליה.
יהיה זה גם מבחן לרצינות כוונותיו של אבו מאזן. אם הוא מצטער על הפיגועים המזוויעים, לא צריכה להיות לו בעיה להתנצל. אם אין הוא מצטער, אז עם מי אנו הולכים לועידה?
גם לעולם הערבי התנצלות כזו חיונית, שכן מכת המתאבדים נדדה עכשיו לעולם הערבי עצמו, מבגדאד ועד לצפון אפריקה. כדי לסגור תופעה או להגביל אותה, סימבוליקה כזו מצד מי שהפעיל אותה, חיונית. המזרח התיכון יקבל זאת בהבנה ובהקלה לא בגלל ישראל, בגללו עצמו.
מי יודע, אולי בעקבות מחווה פלסטינית כזו של כבוד, יחזור חלק מן האימון של הישראלים בתהליך המדיני, כאשר רוב מוחלט של הישראלים אינם מאמינים עוד, לא לתהליך ולא למבצעיו.
גם מבחינת הפלסטינים – זו אמורה להיות מחווה של כבוד עצמי ואפילו רווח. הג’סטה של המלך חוסין להתנצל על רצח ישראלים נתפסה כמחוות כבוד עצמי הן בירדן והן בישראל. היא נכנסה להיסטוריה החשוכה של הסכסוך והאירה אותה במעט. הפלסטינים, שעשו הכל כדי לאבד כל תמיכה ברחבי העולם יכולים להחזיר לעצמם מעט מוניטין, אם יפעלו כך. איך אומר הפתגם הפלסטיני: “אילי ביחתרם אלנאס, ביחתרם חאלו”, דהיינו, מי שמכבד את הבריות, מכבד את עצמו.
לא חשבון נפש נדרש כאן מן הפלסטינים, אלא סידור המחשבות שלהם, לאן הם שואפים להגיע, לאחר שכל המגדירים שלהם נכנסו לסחרור. לא רק למען ישראל הם יביעו את ההתנצלות הזו, למען עצמם ועתידם.
האם ימצא העוז מן המנהיגות הישראלית לדרוש את ההתנצלות הזו, המגיעה לנו? והאם תימצא הגדולה אצל הצד הפלסטיני לעשות כן, ולהשאיר רישום היסטורי לועידה שספק אם מישהו יזכור אותה לימים?
לצערי, אני מסופק.
◄הערה אינפורמטיבית: בזכות המודעות – האתר שלנו מתקיים
◄אנא, הפיצו את המאמר הזה בין כל ידידיכם. הדבר חשוב. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור “המלץ לחבר“, כאן למטה.
רצועת עזה: וערפאת מסתכל מלמעלה
