הסוד של מפח הנפש הישראלי
מאת ד”ר גיא בכור
יאסר ערפאת נפל למלכודת שכל קודמיו בהיסטוריה הפלסטינית נפלו בה, שוב ושוב ושוב. זה הרי מפליא לראות שאין שום הסקת מסקנות, שום למידה מן העבר, והמלכוד הפלסטיני הזה רק הולך ומחריף. יאסר ערפאת, כמו כל קודמיו, רצה את הכל, ומי שרוצה הכל במזרח התיכון, מקבל אפס. היה זה האסטרטג הדגול דוד בן גוריון, שאיבחן את המילכוד הפלסטיני הזה מייד, ולמד לנצל אותו לטובתו. הציונות תמיד הלכה על מה שניתן להשיג, וכיוון שביקשה מעט, קיבלה הרבה. יאסר ערפאת רצה הכל, ולכן לא קיבל דבר.
*
1989, קאהיר, חצר השגרירות הסובייטית, בימים שברית המועצות עדיין היתה מעצמה, אם כי בדרך לפירוק. עבור ישראלי להיכנס לשגרירות הזו, זה היה כבר הישג, ואני פרשן לעניינים ערביים של היומון “חדשות”, עליו השלום. באותו יום בערב אמורים להיפגש בבניין השגרירות שר החוץ הסובייטי דאז אדוארד שווארנדזה יחד עם ראש אש”ף יאסר ערפאת.
היה תור של כתבים מצריים וערביים, ואני נעמדתי איתם, מקסימום יאמרו לי לא להיכנס. להפתעתי נכנסתי, באמצעות תעודת העיתונאי המצרית הזמנית שהיתה לי. לאט לאט נאספו עוד ועוד עיתונאים ישראלים, והנה גם אייבי נתן צץ פתאום.
נתן היה מוקסם מערפאת, אותו פגש בחשאי מספר פעמים, ועל כך גם ישב בכלא. “תראו שהוא יזהה אותי, תראו”, אמר לנו הישראלים באושר, שוב ושוב. לאחר מספר שעות אכן נפתח השער הראשי ומכונית קדילאק שחורה נכנסת לרחבה הפנימית, ובתוכה, אי אפשר שלא לזהות, יושב יאסר ערפאת, כולל הכאפיה שלו.
צריך לזכור שאז זו היתה עבירה פלילית להיפגש עם בכירי אש”ף, מה שנודע לימים כחוק למניעת מפגשים, אך היה פטור בחוק, שאם זהו אירוע רב עיתונאים, אין החוק חל, וזה היה מצב אצלנו.
אייבי נתן זינק לעבר המכונית וממש חסם אותה, בהכריזו בהתרגשות “מיסטר ערפאת, זה אני אייבי”. ערפאת חלף, סקר אותו בריחוק דרך זגוגית סגורה ופשוט התעלם ממנו.
אייבי היה שבור. “הוא בטח לא ראה אותי דרך החלון, אתם תראו שהוא עוד יזהה אותי”, אמר באכזבה, ואני חשתי כלפיו רחמים, על עליבותו המלודרמטית ועל הכפייתיות שלו. אם תתרגמו את האירוע הזה ליחסי השמאל בישראל והפלסטינים, תראו עד כמה הסיטואציה הזו סמלית!
לאחר הפגישה עם שוורדנדזה, יצא ערפאת אל העיתונאים מול הרחבה. מבחינתי זו היתה הזדמנות, שכן נדיר שערפאת מופיע בפני ישראלים, ואין לשכוח שהיינו אז בעיצומה של האנתיפאדה הראשונה. הייתי השני לצעוק שאלה כלפיו, ועמדתי די קרוב אליו: “מר ערפאת, מה יש לך לאמר למשפחות ההרוגים והקורבנות הישראליים מן האינתיפאדה של הארגון שלך כלפי ישראל”, זה היה בערך נוסח השאלה, עד כמה שאני זוכר. יש לזכור שהימים הם ימים קשים של מלחמה.
ערפאת הביט לעברי, וניכר היה שרתח מזעם. “הקורבנות הישראלים?” שאל בזעם. “ומה עם הקורבנות הפלסטינים?”, “די,”, אמר, “אני לא מעוניין להמשיך כאן”, הסתובב, עזב והלך. מסיבת העיתונאים התפוצצה. ברור לכם שמבחינה עיתונאית זה היה הישג גדול: גם מיפגש עם ערפאת, האוייב, גם שאלה לעניין, וגם פיצוץ מסיבת העיתונאים. 3:0.
אלא שאז נכנס אייבי נתן לתמונה (ערפאת היה משבש בכוונה את שמו, וקורא לו איביי, כמו אתר הקניות הידוע). למחרת בבוקר אני מקבל מאייבי טלפון למלון שלי בקאהיר, אינטרקונטיננטל סמירמיס. “קודם כל, שתדע לך שהוא זיהה אותי”, הוא פתח בטרחנות. שנית, אני מארגן היום מיפגש בין ערפאת לעיתונאים ישראלים, בצהרים, תגיע”. איפה? בוילה אנדלוס.
וילה אנדלוס נמצאת בין שדה התעופה לבין מרכז קאהיר, מול מלון “מרידיין הליופוליס”. ממש צמוד אליה שוכנת הוילה (הסודית) של ג’עפר נומייר, שליט סודאן הגולה. וזאת לדעת, כאשר היה ערפאת בקאהיר, היו מניפים מעל לוילה את הדגל הפלסטיני, וכאשר הוא עזב, הדגל היה מורד. כמו מלכת אנגליה.
הגעתי, והיתה שם כבר קבוצה של עיתונאים ישראליים, אך גם עיתונאים ערביים רבים. כיוון שחיכינו לערפאת שעות, כמקובל בעולם הערבי, העיתונאים המצריים ישבו על הארץ והמתינו.
לפתע ערפאת נכנס, והחל לשלוח נשיקות לכל עבר. העיתונאים המצריים קמו בהתרגשות ונישקו אותו בחזרה. “הד’א כמין אישראילי”, אמר ערפאת מתבדח, “זה מארב צבאי ישראלי”.
הוא התיישב ובאותו רגע החל בשרשרת המנטרות הפלסטיניות הרגילות, אך המפגש היה יוצא דופן. ניכר היה בערפאת שהוא מעוניין בקשר עם ישראל ובאותו זמן מסתייג ממנו, תהליך שבסופו של דבר בא לידי ביטוי גם באוסלו. “אין מה לעשות איתו”, אמר לי אז אהוד יערי, שעבד על סיפרו “אינתיפאדה”. עמדנו יחד והשקפנו על ערפאת. “הדור היחיד שאנו יכולים להגיע איתו למשהו זה הדור שיבוא אחריו. איתו לא יקרה כלום”. “זה נכון”, אמרתי לו, “אבל האיש הזה שאתה רואה כאן לא ייתן לאף אחד לנהל במקומו דבר. הוא יבלום ויחסום כל אחד. לא יהיה הדור הבא כי הוא יבלום אותו. האיש הזה רוצה את הכל”. שנינו צדקנו.
*
אש”ף נולד בחטא. במאי 1964 יסדו מצרים, סוריה ואלג’יריה את אש”ף קודם כל כדי לחנוק את ארגון הפתח, שאיים עליהן, מכיוון שחימם את הגבולות עם ישראל. כיוון שביקשו לשלוט באש”ף הם ייסדו אותו מראש כחסר כל יכולת תיפקוד. הכל הורכב בו מפשרות ומאילוצים מכוונים.
הוא חצי ארגון חצי מדינה;
הוא מורכב מעשרות גופים וגורמים, החייבים להגיע לפשרה מתמדת. ופשרה תלך תמיד על המכנה המשותף הרחב ביותר.
יש לו צבא, אך הוא כפוף לצבאות ערב.
לימים יכניס אליו ערפאת את הארגונים הפידאיים שלו, אך נשמר בו “צבא השחרור הפלסטיני”, שהוא הצבא של אש”ף.
האמנה שלו מדברת על יחוד פלסטיני, אך תוך אינטרס כלל ערבי.
כל שינוי בו מצריך רוב של שני שלישים, ובגלל המבנה הקואליציוני הדבר אינו אפשרי.
יש בו כפילות ארגונית עצומה, שמטרתה לעכב כל החלטה.
אש”ף נולד כדי לבלום את הבעיה הפלסטינית, לא כדי לפתור אותה.
בשנת 1968 ערפאת השתלט על אש”ף, והפך אותו לארגון שלו. כל הרעות החולות, כל הקואליציות הוכפלו עכשיו. האפשרות להזיז סיכה ממקום למקום הפכה לבלתי אפשרית. ערפאת אכן השתלט על אש”ף, זוה היה הישג עצום מבחינתו, אך בזאת זה ניגמר. היתרון הפך לחיסרון, לכלא מוזהב.
עראפת רצה הסדר עם ישראל, אך גם לשמור על הקשרים הטובים עם חמאס, הג’יהאד, וחזיתות השמאל.
ערפאת רצה קשרים עם אמריקה אך לא לפגוע בקשריו עם רוסיה ומזרח אירופה הקומוניסטית.
ערפאת רצה את האסלאם הפלסטיני וגם את השמאל הסוציאליסטי.
ערפאת רצה את כל ארץ ישראל אך גם מדינה פלסטינית קטנה, באותו הזמן.
הוא ראה בשמאל הישראלי שותף, אך באותו הזמן בז לשמאל הזה על חוסר הפטריוטיות שלו, כפי שראה זאת.
הוא רצה את ישראל אך גם את מדינות ערב.
הוא רצה לנהל אנתיפאדה עצמאית בשנת 2000 וגם שמדינות ערב יתערבו לטובתו.
הוא רצה הסדר עם ישראל מבלי לפרק את הקואליציה הרעועה, שנקראת אש”ף.
ערפאת לא ידע להבדיל בין הדאגה לפלסטינים לבין העניין הפלסטיני, ואילו שני דברים שונים לגמרי.
הוא לא הכריע בין נטילת אחריות לבין האשמת האחר בכל מכשלותיך;
הוא לא הכריע בין הטרקלינים הערביים והמילים הגבוהות, לבין השטח והמציאות; בין הרובה להסכם הכתוב, בין החלום לבין הויתור ההכרחי. בין הרצוי למצוי.
יאסר ערפאת רצה את הכל, וכיוון שכך, נותר כל חייו עם אפס תוצאות. אפילו בפנים באש”ף לגלגו על כך וקראו לדרך התנהלות זו: “לאעם” דהיינו לא+נעם ביחד. ואתם, קוראי האתר, יודעים כבר את כלל הזהב במזרח התיכון: מי רוצה הכל – מקבל לבסוף – לא כלום.
ויאסר ערפאת חתר תמיד נגד הכלל הזה, צעד התאבדותי באיזור שלנו. אי אפשר גם לשאוף לעמוד בראש מחנה ההתרסה נגד ישראל ואמריקה, וגם לצפות להיעזר בהן; אי אפשר לצפות להסדרים עם ישראל ולהעליב אותה תמיד; אי אפשר לתמוך בטרור נגד ישראל ולצפות שהיא תקבל את זה; אי אפשר לנהל מלחמת מתאבדים נגד ישראל ולצפות שתמשיך במשא ומתן; אי אפשר לדרוש את הכל.
את האפשרות של הבחירה, לא למד ערפאת מעולם, כמו קודמיו, אחמד שוקיירי, המופתי חאג’ אמין אלחוסייני, וכיום אותה התנהגות בדיוק של חמאס. את אבו מאזן וממשלתו איני סופר, כי להערכתי הם שלטון זמני בלבד, עד שחמאס יאגור מספיק כוח לסלקם. מעניין שגם המנהיגות הערבית בישראל נוטה ליפול בדיוק לאותו פח יקוש, במסמכי החזון שלהם, שמשמעותם היחידה היא: הכל שלי. ישראל היא כוח זר, אימפריאליסטי, שיש לסיימו בדרך זו או אחרת. כאילו בהבל פיהם כך אכן יקרה. לא יאומן, בדיוק אותה התנהגות!
ומי הרוויח מן הדרישה הפלסטינית המקסימליסטית המסורתית הזו לדורותיה? ישראל, כמובן, ההולכת ונבנית, הולכת וזוכה בלגיטימציה, הולכת ומתעצמת. כל ההיסטוריה שלנו היתה נראית אחרת, אלמלא נפלו הפלסטינים למלכודת, שהעמידו לעצמם, של רעיון הדרישה המוחלטת. אם כל דרישה פלסטינית מלאה מסתיימת תמיד באפס, ברור לכם מי בדיוק זכה מן ההפקר שוב ושוב, ועוד יזכה.
כל המאמרים אצלך לאימייל האישי? ניתן להירשם לשירות משלוח ההתראות.
מוחמד דחלאן והמבחן הנורא: מהי סיבת הכישלון
רצועת עזה: וערפאת מסתכל מלמעלה
לכודים בכישוף
