מאת ד”ר גיא בכור
ארצות הברית, מדינת הפרדוקסים, שתושביה מתאפיינים ב”בורותם ובגדולתם, בו זמנית” (דה טוקוויל, “הדמוקרטיה באמריקה”, 1835), כבר ידעה מלחמת אזרחים נוראה; בת ארבע שנים (1861-1865), שבה נהרגו מעל 600 אלף איש, רובם ככולם חיילים בשני צבאות-אחים, שמנו כשלושה מיליון איש. זו היתה מלחמה של הדרום, שנזקק לעבדות ככוח עבודה, של הצפון, שלא נזקק לה, ובין ערכים של אחדות ולאומיות (הצפון) לעומת היפרדות הדרום. את הצפון הנהיגה המפלגה הרפובליקנית, בעוד שהדמוקרטים נחלקו בין שני המחנות. מנהיג הצפון, הנשיא אברהם לינקולן, היה רפובליקני, והצבא שלו ניצח, אך במחיר נורא, שעד היום זכרו מכאיב.
בנאומו הקצר, שלושה חודשים לאחר הנורא שבקרבות, קרב גטיסבורג (1863), הציג לינקולן את מלחמת האזרחים כניסוי:
Four score and seven years ago our fathers brought forth, on this continent, a new nation, conceived in Liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal. Now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation so conceived and so dedicated, can long endure
לפני 87 שנים הקימו אבותינו אומה חדשה על יבשת זו, אומה שנבנתה על החירות, ועל יסוד ההנחה שכל בני האדם נולדו שווים. עכשיו, אנחנו מסובכים במלחמת אזרחים גדולה, תוך שאנו בוחנים, האם אומה זו, או כל אומה אחרת שנוצרה על בסיס חירות ושוויון – תוכל לשרוד לאורך זמן.
ניסוי: האם דעה מוחלטת אחת, תוכל להתקיים עם דעה הפוכה לה במוחלטותה.
1 במשך שמונה שנים ידעה ארצות הברית את הנשיא ה”ליברלי” ביותר (בארה”ב “ליברל” משמעו איש שמאל, ואצל הצד השני זו מילת גנאי), הפרוגרסיבי, והמפלג ביותר בתולדותיה המודרניים, ברק אובמה, הזכור לרע. הנשיא שיצא נגד הדת הנוצרית (גם הנוצרים ביצעו מעשי טבח, אמר, כשנשאל על מעשי הטבח של האסלאם), נגד מוסדות המשפחה, נגד הכנסיה, נגד הלאומיות האמריקנית הנבדלת מן הרוח האוניברסלית, בעד טשטוש הזהות בין גברים לנשים, ונגד הטריטוריה האמריקנית. התפיסות הקיצוניות האלה, בנוסף להיותו מוסלמי לשעבר, שלמד בבית ספר דתי מוסלמי, הקימו נגדו ציבור עצום של אמריקנים. אלא שהציבור הזה הודר מן “התקשורת”, שהיא רובה ככולה פרוגרסיבית, שהעריצה את עמדותיו של אובמה, ושימשה כמקהלה מלווה שלו. הזעם של המונים נעלם בתקשורת, להוציא במידה רבה, רשת החדשות של FOX, בבחינת היוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל. זה היה נווה מדבר לרבים, כל שמונה השנים. מקלט.
ראשי המפלגה הדמוקרטית סברו שבזה הם ישלטו לנצח, לאחר שהצליחו לסרס, ולשנות באופן מהותי את החברה האמריקנית. יועצה של הילארי קלינטון בבחירות האחרונות, ג’ון פודסטה, כתב באימיילים המפורסמים שלו, שהודלפו, שהם התכוונו ליצור “מנגנון נצחי של שלטון המפלגה הדמוקרטית”, לא פחות. דעה אחת, מפלגה אחת, אמת אחת, של ה-PC כמובן.
נקל עכשיו להבין את גודל הפלצות שאחזה באותם פרוגרסיבים, כאשר דונלד טראמפ נבחר לנשיא, ההיפך הגמור של כל מה שהאמינו בו. בנאום ה- 4 ביולי, אמר טראמפ במרכז קנדי: “כאמריקנים, אנו אוהבים את ארצנו, אנו אוהבים את משפחותינו, אנחנו אוהבים את החירות שלנו, ואנחנו אוהבים את אלוהים”, כל מה שהפרוגרסיבים נלחמו נגדו. והוא המשיך בנימה הדתית:
“תמיד נאשר שהחירות באה מן הבורא. זכויותינו ניתנו לנו על ידי אלוהים, ושום כוח ארצי לא יוכל לקחת את הזכויות האלה”, הפוך לתפיסה הפרוגרסיבית שכל הזכויות ניתנו על ידי הממשלה, ושום כוח דתי לא יוכל לבטל את הזכויות האלה.
ועוד אמר:
“המשפחות והכנסיות יודעות כיצד ליצור חברה חזקה ואוהבת, לא הממשלות” ..”אנחנו לא רוצים שאלוהים ייבעט מן הזירה הציבורית, וייזרק מבתי הספר. אנחנו רוצים שילדינו יידעו על חסדו של אלוהים, ולא נרשה לממשלה לצנזר את התפילות, או להגביל את חופש הדיבור של הכמרים והמטיפים שלנו”. למה הוא התכוון? טראמפ חתם בזה על צו נשיאותי, המבטל את “תיקון הנשיא לינדן ג’ונסון” משנת 1964, המאיים על אנשי כנסייה בביטול הניכוי ממס לתרומות לכנסיותיהם, אם יתבטאו בענייני ציבור ופוליטיקה. עכשיו הם משוחררים.
אלה שתי עמדות מוחלטות, ובלתי מתיישבות זו עם זו: המורשת הפוריטאנית שחזרה היום, נגד מי שהחריב אותה; “אמריקניזם” כאידאל, אל מול “אניברסליות” כאידאל; ואלוהים, נגד מי שהמית אותו. כמעט סונים ושיעים.
מדונה כועסת בהפגנת הנשים, לאחר ההשבעה: “היו לי מחשבות רבות לפוצץ את הבית הלבן”. המטרה היא שלילת הלגיטימיות של הבחירות. האם כלפי אובמה היא היתה מעזה כך? בוודאי שלא. טראמפ בתגובה: היא מגעילה.
דרך טובה לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להוריד את אפליקציית האתר לאנדרואיד, או להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים בשני המקרים – קוראים ראשונים.
השבעת הנשיא טראמפ, וחג ההודיה
2 ארצות הברית נקלעה לתיעוב הדדי – משיחות עם בני משפחה מענפים שונים, הגרים באמריקה, הבנתי עד כמה הפילוג הוא רגשי, יצרי, מסעיר ועמוק. בשתי שיחות שונות, השיחה נגמרה בהתפרצות רגשות מדהימה: במקרה הראשון הדוברת, בת משפחה, פרצה בצעקות לא צפויות, וקטעה את השיחה בזעם, לאחר שהבעתי תמיכה בטראמפ. במקרה השני הדובר הביע פחד מפניו, וראיתי שהפחד אמיתי, זה לא היה ויכוח, זה היה עמוק ומפחיד. ואיך אנחנו הרגשנו בתקופת אובמה?
“המוות שלך, החיים שלי” (Mors tua, vita mea”).
תומכי טראמפ מתעבים, אין מילה אחרת, את ה”ליברלים”, ואלה מתעבים את תומכי טראמפ. אין יום שאין בו הפגנות אלימות ומפחידות של מתנגדי טראמפ, שמבחינתם אין לו לגיטימיות. את ההפגנה הגדלה מכולם ראיתי בעצמי, למחרת היום שנבחר, כאשר מאות אלפים הגיעו לוושינגטון, בשנאה יוקדת כנגדו, ונגד ערכיו. אז הבנתי שמלחמת אזרחים אינה עוד דבר מופרך בארצות הברית.
אלימות, שורפים שלטים ובובות, ואש השנאה מתגברת מיום ליום, בדומה לאש שהביאה לפרוץ מלחמת האזרחים, בנושא העבדות. זו הסתה, שתביא רצחנות, וזו דרך ללא מוצא.
משטר אובמה עודד את הארגונים האנטי-גזעניים כביכול, למשל “חיים שחורים חשובים” (Black lives matter), ובכך כפה פלגנות ויצריות ביחסים הגזעיים, שעכשיו מתפוצצות בשנאה כלפי “הלבנים” (המזוהים יותר עם הימין השמרני).
לדוגמה, בקולג’ ממשלתי במדינת וושינגטון בשם “אוורגרין” החליטה “מחלקת השירותים לאנשים רב-צבעיים”, על יום ללא לבנים, ב- 27 במאי. סטודנטים ומרצים לבנים התבקשו שלא להגיע. למה? משום שהם נולדו פריבילגיים, ועליהם לחוש מה זה להיות מקופחים. מרצה לביולוגיה, בשם בראט ווינסטיין, העז לשלוח מייל למנהלת אותה מחלקה לשירותים, אחת בשם רשידה לאב, בו כתב כי “זה מעשה של תוקפנות לכשעצמו”, וכי בכוונתו דווקא להגיע לקמפוס באותו יום. הסטודנטים התקיפו אותו ומרצים אחרים שהעזו להגיע, וביישו אותם, כפי שרואים בווידאו, לעיני כל. ברור שמדובר במרצה יהודי, ובמנהלת מוסלמית, וגם זה קיים ברקע, כפי שנראה בהמשך. מסכן אותו ווינשטיין, רק פוקס ניוז העז לראיין אותו, חצוף שכמותו, ובראיון התלונן שהוא דווקא “ליברלי, ובעד מדינה פלשתינאית”. הסטודנטים דרשו את פיטוריו. אותו מרצה יהודי הגיע לדרך ללא מוצא.
ומתי יגיע יום ללא יהודים?
האקדמיה הפכה למקום מסוכן ליהודים, דווקא ב”איזורים הבטוחים” שהפרוגרסיבים מקימים בקמפוסים. בטוחים למי? שם זו זירה ללא הגנה, ללא משטרה, וללא חוקים, רק כיאוס. שימו לב לרמת נבערותם של אותם סטודנטים בוידאו, אחת מתקשה אפילו לקרוא. המקופחים הפכו למקפחים, החלשים לחזקים, והסדר לאנרכיה. זה לא מקום שהייתי רוצה לגור בו.
ממרחיבי יידע הופכים מדעי החברה והרוח בארה”ב ופה למצמצמי יידע. לומדים את הדעה “הנכונה”, אין צורך בדעות האחרות.
3 מי נלחם במי? הפרוגרסיבים נהנו מן הגלובליזציה, והכסף זרם למדינותיהם, הם כמובן היו בעד אובמה והילארי, ומדובר באופן כללי על החוף המערבי, בעיקר קליפורניה, והחוף המזרחי, בעיקר ניו יורק וצפונה. הייתר, כולל פלורידה, רצו את טראמפ. הם לא נהנו מכספי הגלובליזציה, מהיי טק, ומקדחת הקניות והג’ובים שהביאה מהפיכת האינפורמציה. האחרים נתקעו באמצע, עם המהפכה התעשייתית הנובלת.
אלה גם אלה שוללים את האחרים, ורואים בהם את סופה של המדינה: אלה טוענים שהגלובליסטים פתחו את שערי המדינה לרווחה לכל מהגר עבודה ומסתנן, ודינה של ארה”ב לקרוס לממדי מדינת עולם שלישי; ואלה טוענים שה”בזויים” (Deplorables) בפיהם, הם אנטי קידמה, מיושנים, שיביאו לקיפאון, ולהידרדרות לעולם שלישי.
שני המחנות מאשימים את האחר בעריצות הרוב, תכונה שמאפיינת בסך הכל את החברה האמריקנית, כפי שכבר אבחן דה טוקוויל, אך עכשיו הטענה היא לעריצות מוחלטת, מבטלת כל.
4 התקשורת הממוסדת מתייצבת כמעט כאיש אחד (להוציא פוקס ניוז) בעד הפרוגרסיבים ונגד טראמפ, ואין יום בלי עלילות טראמפ ו”רוסיה”, למרות שהלימון הזה כבר נסחט עד תום, בלי שום ממצא מהותי. התקשורת כל כך יוצאת מדעתה, עד שהיא כבר מתעלמת מכללי העיתונות ומחובת האובייקטיביות, והיא משתלחת בהתקפותיה. כתוצאה מכך, התפוצה שלה צונחת, למרות השקרים שהיא עולה, משום שאנשים כבר לא מאמינים. התקשורת כרתה את הענף עליו היא ישבה כל חייה, והיא מגיבה בילדותיות נעלבת, שעוד יותר מדרדרת אותה.
מי שעולה ופורחת במקומה זו התקשורת החדשה, הזוכה בעזרת הרשתות החברתיות לתפוצה רחבה. גם בלוג פלוני בארה”ב וגם “ניו יורק טיימס” יושבים על אותה אוטוסטרדת הפצה של פייסבוק, ולכן הוותיקים איבדו את המונופול שלהם, במרחבי המידע. גרוע מזה, יש להם את העיתונים המודפסים זוללי התקציב, מה שגורר אותם לתהום של הפסדים.
האתרים החדשים אישרו, שיש רבים השותפים לרעיונות הימין, וכי אפשר להתאחד. האיחוד הזה נתן כוח עצום לתומכי טראמפ, מעל לראש הממסדים הישנים. הם גילו איך לעבוד.
תופעת טראמפ לא היתה אפשרית בלי פייסבוק וטוויטר, בבחינת “האביב האמריקני”, אלא שהוא דמוקרטי. אובדן השליטה על המידע מוציא את התקשורת הישנה ואת הממסדים מדעתם.
מהומות בחודש אפריל באוניברסיטת ברקלי, אחד המעוזים של הפרוגרסיבים, ולפני עשרות שנים מעוז של חופש הביטוי. היום זו סתימת הביטוי. “אמריקה מעולם לא היתה גדולה”, היתה סיסמת השמאל הקיצוני, בהנהגת אנטיפה, שחדרה לאמריקה. זה קיצור של “אנטי-פשיסטי”, והארגון הזה גם עומד מאחורי ההפגנות האלימות באירופה.
הסיסמה באה לסתור את סיסמתו של טראמפ: “עשו את אמריקה גדולה מחדש”, והיא משקפת את עמדת השמאל הפרוגרסיבי, לפיה אמריקה אשמה בצרות העולם, ולכן יש להענישה. זו היתה, בעצם, גישתו של אובמה.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן
הניצחון הפנטסטי של דונלד טראמפ
5 צניחת מוסדות המדינה – אלה שפעם יצרו חומר מלכד, יוצרים כיום חומר מפריד. בית המשפט העליון שינה בכמה מפסיקותיו את ארה”ב, בהתאם לרוח אובמה, דבר שהמם את הימין. עכשיו הרוב הימני חזר לעליון עם מינוי שופט שמרני מטעם טראמפ, ניל גורזיץ’ (49), אך העליון כבר נתפס כפלגני ומסוכן לשני הצדדים. הקונגרס על שני בתיו נכנס לקיפאון, משום ששתי המפלגות אינן מסוגלות להתלכד על שום נושא, והממשלה האמריקנית נבלמת בעצמה הן בידי בתי המשפט והן בידי הקונגרס. אפילו רפורמת הבריאות של טראמפ, נגד אובמה-קייר לא עברה עדיין, משום שהיו רפובליקנים שבשבילם היא לא הספיקה.
בתי הספר הציבוריים בינוניים, בתי החולים יקרים, הכבישים מיושנים, נמלי התעופה מתבקעים, מערך האוטובוסים מיושן, והממשל המקומי אינו פועל מספיק לדעת רבים, או נבלם בידי הבירוקרטיה הפדרטיבית, כפי שהיה בידי מאובמה. ולכן התחושה הציבורית כבדה וזועמת. יש תחושה שהעסק תקוע.
בדיוק על הציפיה הזו, לשינוי הרוח הכללית, נבחר טראמפ, אך בינתיים הממסדים והפרוגרסיבים מצליחים לעכב את תכניותיו.
הוא נלחם, גם ב”היאבקות חופשית” (כפי שראינו בסרטון מפורסם), נגד השנאה שלהם, נגד החתרנות ונגד הבחישה האישית בבני משפחתו.
6 המעורבות המוסלמית מתגברת ככל שיש יותר מוסלמים בארה”ב, וזו הדת העולה ביותר, יחד עם האוונגליסטים, וכך דור צעיר שלהם נכנס למערכות הציבור והשלטון, נגד הרפובליקנים וטראמפ. אחת המובילות של המאבק המוסלמי-“ליברלי” היא לינדה צרצור (מבוטא “סרסור”, והמשמעות בערבית אינה נחמדה), השייכת לשוליים הקיצוניים של המפלגה הדמוקרטית, והיא תמכה כמובן בברני סנדרס. יהודי, אך מתרחק מישראל. היא ממנהיגות הפגנות “הנשים בוורוד” נגד טראמפ, עם היבחרו, והמנדט שלה הוא להכניס כמה שיותר מוסלמים צעירים למנהיגות המפלגה הדמוקרטית, להשתלטות מבפנים. אין להם את המסורת האנגלו אמריקנית, הם אפילו לא מכירים אותה, את הרעיונות של המייסדים, או את הפוריטניות. הם מביאים את המזרח התיכון. את הכפייה, את השתלטנות.
הקרקס הנודד של תפילות פומביות מגיע ברמדאן האחרון אל מול מגדל טראמפ בניו יורק, מאורגן על ידי הפרובוקטורית לינדה צרצור. היא כבר קובעת להולכים והשבים ברחוב – איפה זה למוסלמים בלבד.
המסר: זו היתה פעם עיר יהודית, עכשיו היא שלנו, וגם הטראמפ שלכם לא יעזור. אלה שמדברים על “כיבוש” ישראלי, לא מפסיקים לכבוש שטחים חדשים, שמעולם לא היו בהם. אנשי המערב מדברים על הכיבוש של ישראל, ואדישים לגמרי לכיבוש נגד עצמם.
בסוף גם ניו יורק תישאר עוד מדינת אררט.
באופן הכי לא הגיוני הפכו דווקא המוסלמים, אנשי השריעה, למדד הליברליות במערב כולו, ולכן, לאחר איסור כניסת אזרחים ממדינות מוסלמיות, קמה צעקה של המוסלמים בארה”ב והשמאל. רבים מן המפגינים, שאינם מוסלמים, הלכו עם ספרי קוראן, לאות מחאה. סגן ראש המפלגה הדמוקרטית, קית’ אליסון הוא מוסלמי, ומזכירים את שמו כמועמד המפלגה לנשיאות ב- 2020. בהתאם לכך יורדת התמיכה אצל הדמוקרטים בישראל, ועל כך בסעיף האחרון.
“האמנים” נגד טראמפ: התיאטרון הציבורי של ניו יורק, ממחיז את טראמפ כיוליוס קיסר של שייקספיר, הנדקר למוות בידי הסנאטורים; והשחקנית קאטי גריפין מעלה מיצג, לפיו היא מחזיקה את ראשו הכרות של טראמפ. דאעש? יהודית נגד הולופרנס? הכל הולך, וההסתה מתגברת. לתקוף את טראמפ ואת אוהדיו נחשב כאינטלקטואלי בחוגים האלה.
“מתים אלה לא מתו לשווא”, אמר לינקולן בגטיסבורג. אז למען מה הם מתו, אם האיבה קורעת את החברה הזו מחדש?
למי שקורא את המאמר בסלולארי: יש למעלה אפשרות שיתוף פשוטה לווטסאפ, לפייסבוק או למייל של החברים. למי שקורא את האתר במחשב נייח: האתר מותאם בצורה המיטבית לדפדפן כרום, ברזולוציית 125 אחוזים
7 רחובות לוהטים – כל הזדמנות מנוצלת להפגנות, חלקן אלימות, נגד טראמפ והמצע שלו: לכאורה- נגד מוסלמים, נגד זרים, נגד נשים ונגד כל מה שהוא לא “אמריקני”, או כפי שהילארי כינתה את אוהדיו: סלסילה של “בזויים”. בהפגנות האלה הכל מותר: לשרוף את בובות טראמפ, להגחיך אותו, לערוף את ראשו או לתלות אותו, להציג אותו כתואם היטלר, כתואם סטאלין, כתואם פוטין, ומה לא, כיד הדמיון. הוא רודן, הוא דיקטטור, שיש להפילו, מבלי להזכיר שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות.
האמריקנים לא היו רגילים להתווכח כמונו, הם לא יודעים להתווכח, והתוצאה היא תיעוב. הם רגילים לחייך, ומאחורי הגב ידחפו את הסכין. אצלנו הכל גלוי, ולפחות אין צביעות, כמעט. הם לא אימצו את הדרך שלנו, של חלקים שיש להם מכנה משותף של הישרדות. אין להם גם אויב חיצוני ממשי, שיקרב אותם אלה לאלה, כמונו, והמפלג גובר אצלם על המאחד.
רבים טוענים שטראמפ לא זכה במרבית הקולות, דבר שמתסכל אותם. זה נכון, אוכלוסיות ניו יורק וקליפורניה מזנקות במיליוני מהגרים, בלי שמספר האלקטורים שלהן השתנה, כך שמיליוני הקולות האלה “מתבזבזים”, אך זו השיטה. מנגד, קולות אלה תמיד הולכים לדמוקרטים, שמתחילים באופן אוטומאטי עם מספר גבוה של אלקטורים.
אלה לא הפגנות, אלה פרעות בתומכי טראמפ, עם נכונות אפסית להקשיב להם. זו גם לא המסורת האמריקנית של הפגנות, זו כבר אש זרה. תומכי טראמפ מייד יכונו “נאצים”, ועם אלה, אין שום דיבור.
8 חיסול פוליטי ראשון בעידן טראמפ – הירי ופציעתו הקשה של מצליף הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, סטיב סקאליס. היורה לא היסס להודות שהוא עשה זאת כנגד ממשל טראמפ, ולפני שירה אף דאג לוודא שאלה חברי קונגרס רפובליקנים, ולא דמוקרטים. היו תמימים בארה”ב שחשבו, שאחרי ירי כזה השיח הציבורי הרעיל יירגע קצת, אך זה לא השפיע כלל, ותהיה עוד אלימות. הנשיא טראמפ עצמו מאוים, ונקווה שידע לשמור על עצמו. הוא צריך להישמר גם מאנשי המשמר שלו עצמו, משום שהמערכות האלה נשלטות בידי דמוקרטים, ולכן השמירה הקרובה אליו חייבת להיות של אנשים מטעמו. הצרה עלולה להגיע מבפנים, לא מבחוץ, ולזה רמז התיאטרון הממשלתי בניו יורק, כאשר הציג את טראמפ בדמותו של יוליוס קיסר, שנדקר למוות בידי הסנאטורים, שהתנגדו לו פוליטית. התפיסה הפרוגרסיבית קובעת שמי שעומד בדרכו של הפרוגרס, ו”מעכב את ההיסטוריה”, חובה להסיר אותו, ובכל מחיר, ולכן יש כאן הצדקה של האלימות הפוליטית.
9 נסיגת טראמפ מהסכם האקלים עוררה גל זעזוע נוסף, וצריך לזכור שהפרוגרסיבים הפכו את עניין האקלים לדת חדשה, שעקרונותיה מקודשים, ואין לערער עליהם. והנה, חילול הקודש! אז למה טראמפ נטש את ההסכם? ברור לכולם שיש שינויים אקלימיים, אך מישטר אובמה השתמש באקלים כדי לכונן ממשלת על, היושבת על טריליוני דולרים, ושולטת מעל לממשלות, ובראש ממשלת העל הזו נמצאה, כמובן, ארצות הברית. טראמפ לא רוצה להיות שליט העולם, הוא רוצה להיות שליט ארצות הברית, ולכן הוא עצר את מעורבות ארה”ב בהסכם, שהתועלת שהוא אמור להביא בסופו של דבר לאקלים היא שולית.
ההסבר הזה של טראמפ לא התקבל בידי שונאיו הרבים ברחובות, והזעם הוא עצום. טראמפ מופיע כמי שמשמיד לבדו את כדור הארץ. הוא השטן הגלובלי. הוא שינוי האקלים.
ושוב אותה צרצור, תומכת בברני סאנדרס. נכון שהוא גבר לבן ויהודי בן 75 אמרה, אך הדעות שלו הכי פרוגרסיביות, למשל לפתוח לגמרי את שערי ההגירה לאמריקה, כפי שהיתה רוצה לראות. מבחינתה, מי שרוצה להיות פמיניסטית אינה יכולה להיות ציונית, והיא מתקבלת בניו יורק בהתלהבות.
כאשר נשאלה על הזהות שלה אמרה: פלשתינאית, מוסלמית, ואמריקנית, בסדר הזה. אין ספק, אמריקה הולכת לכיוונים מסוכנים מאוד. זו אמריקה?
“נולדתי וגדלתי בברוקלין, כמו הסנטור שלנו סאנדרס”, היא אומרת, והמסר: הוא העבר היהודי, הלבן, והאירופי. אני העתיד הפלשתינאי, מוסלמי ומזרח תיכוני של ברוקלין. האם סאנדרס לא הבין את המסר הנורא? כנראה שלא רצה להבין.
יהודים בגולה אף פעם לא היו חזקים בקליטת מסרים.
עלה הישומון של האתר למשתמשי אנדרואיד, וניתן להוריד אותו ללא חשש בגוגל פליי (לכתוב שם: ג’יפלאנט, Gplanete, או גיא בכור). המשתמשים גם יקבלו הודעה מוקדמת לנייד על מאמרים חדשים בג’יפלאנט. בסלולארי גם ניתן לשתף בקלות את המאמר בווטסאפ, בפייסבוק או במייל. למי שאין אנדרואיד, ניתן לקרוא באתר המותאם לסלולארי, כרגיל.
10 והיהודים האמריקנים? בצרה כפולה.
המנהיגות הצעירה שלהם, מיקמה את עצמה בקצוות הקיצוניים של הפרוגרסיבים, ולכן שונאים אותם. לא בשל היותם יהודים, אלא קודם כל משום שניסו לאנוס את ארה”ב להיות משהו אחר. שמות בולטים לכפייה הזו הם, למשל, האידאולוג האנטי-ציוני פיטר ביינארט, שופטת בית המשפט העליון רות גינזבורג, המועמד ברני סנדרס, “ג’יי סטריט”, המילארדר ג’ורג’ סורוס, “הקרן לאמריקה חדשה”, התנועה הרפורמית, “ניו יורק טיימס”, אתר “פורוורד” הסוציאליסטי שונא ישראל (Forward, קם על חורבות פארווערטס האנטי-ציוני ביידיש), תומס פרידמן, ג’פרי גולדברג, בן רודס ושמות יהודיים רבים אחרים. בעיני הימין הם אשמים, ומואשמים.
אך גם השמאל האמריקני כבר לא מתלהב לקבל אותם. במצעד הגאווה האחרון בשיקגו סרבו לקבל יהודים, נושאי דגל גאווה עם מגן דוד כהגדרת זהות, משום שהם “תוקפניים”, וממילא המצעד היה פרו-פלשתיני ואנטי ציוני. היהודים נבעטו, כזרים, כמשתתפים על תנאי. כך הם שוב אשמים מבחינת צד אחד, וזרים מבחינת האחר. הם חזרו להיות על תנאי. הם במילכוד.
הליברליות הפכה לדת החדשה של רוב היהודים בארה”ב, תוך ויתור על הזהות הדתית-לאומית היהודית. והנה עכשיו, הם נשארים בלי זו ובלי זו. לא רצו את הציונות, אך יתכן שיחזרו אליה, בלית ברירה, ובכך יוכיחו שצדקה: שוב יש בעייה יהודית באמריקה.
אין רע בלי טוב: פוטנציאל העלייה מארה”ב עולה עכשיו, כפי שלא היה מעולם, וחייבים לממש את הפוטנציאל הזה.
איך אנחנו ממצבים את עצמנו מול מלחמת העולמות האמריקנית הזו, שעלולה לצאת מכלל שליטה? אין לנו עניין להתערב בה, כפי שאין לנו עניין להתערב בין הסונים לשיעים, או בין המוסלמים לאירופים המקוריים (וארגוני “סיוע” ישראליים לפליטים גורמים לנו נזק עצום בתודעה האירופית). אלה באמת סכסוכים עצומים, שגדולים מאיתנו בכמה מספרים. נאלצנו להתערב, משום שאובמה הפך אותנו לסוג של אויב, בעוד שטראמפ מבטיח לנו הישגים היסטוריים, למשל בירושלים.
חובה לקחת את מה שממשל טראמפ יכול להציע לנו, הרי הזדמנות כזו מתרחשת פעם במאה שנים, וזה עכשיו, אך יש לעשות זאת בנחת, לא להיראות כמתערבים יותר מידי בנעשה בארה”ב, וכל נשיא צריך להיות מקובל.
איפא”ק, השדולה היהודית מצאה שיטה: להיצמד לעמדה המוכרת של “שתי מדינות”, וכך לקבע קירבה לרפובליקנים ולדמוקרטים, אך זו ממילא עמדה לא מציאותית, אז למה לקבע דווקא אותה? ההיפך, יש ליהנות ממתנות הרפוליקנים, עם מידת ריחוק, שגם הדמוקרטים צריכים להבין אותה.
מקסימום הישגים, במינימום התקרבות והתערבות, ממילא טראמפ אינו עושה זאת רק עבורנו, אלא בעיקר עבור התומכים האונגליסטים, שהעלו אותו לשלטון. לקחת, ולהישמר. אלה לא המלחמות שלנו.
אז make America great again? מי שרוצה כנראה כבר לא יכול, ומי שיכול לא רוצה, בהתנגשות עולמות אדירה. Mors tua, vita mea.
“אמריקה”? המערב הפרוע? מערבונים? מורשת אנגלו-אמריקנית? זכרונות מעורפלים ורחוקים. זיכרון של מיתולוגיה? מיתולוגיה של זיכרון. לינדה צרצור.
לפני 87 שנים הקימו אבותינו אומה חדשה על יבשת זו, אומה שנבנתה על החירות, ועל יסוד ההנחה שכל בני האדם נולדו שווים. עכשיו, אנחנו מסובכים במלחמת אזרחים גדולה, תוך שאנו בוחנים, האם אומה זו, או כל אומה אחרת שנוצרה על בסיס חירות ושוויון – תוכל לשרוד לאורך זמן.
