מאת ד”ר גיא בכור
ראשיד גילגל כדור אורז באצבעותיו. הוא שם אותו בפיו, לעס פעם, פעמיים, ואחר כך העווה את פניו וירק אותו על הסופרָה.
מה הבעייה? שאלה מריאם, ושנאה את נימת ההתנצלות שבקולה. היא חשה את דופק ליבה מואץ, את עורה מתכווץ.
מה הבעיה? הוא חיקה את קולה ביללה. הבעייה היא שעשית את זה שוב…
אבל בישלתי את זה חמש דקות יותר מהרגיל..
זה שקר גס.
אני נשבעת..
הוא ניער את האורז מאצבעו, דחף את הצלחת, ובתוך כך שפך רוטב ואורז על הסופרה. מריאם התבוננה בו, כשיצא בזעם מחדר המגורים ומהבית, וטרק את הדלת מאחוריו…
אחר כך שמעה את דלת הכניסה נפתחת שוב וראשיד חזר את חדר המגורים.
קומי, אמר. בואי הנה. קומי..
הוא חטף את ידה, פתח אותה והטיל לתוכה חופן חלוקי אבן.
תכניסי את זה לפה..
מה?
לפה. תכניסי את זה לפה.
תפסיק , ראשיד, אני..
ידיו החזקות תפסו את ליסתה. הוא תחב שתי אצבעות אל פיה ופתח אותו בכוח. אחר כך תחב לתוכו אבנים קשות וקרות. מריאם נאבקה נגדו, מילמלה דבר-מה. אבל הוא הוסיף ותחב אבנים פנימה, ושפתו העליונה משורבבת בלגלוג.
עכשיו, תלעסי, אמר.
בפה מלא גרגרי עפר וחלוקי אבן מלמלה מריאם תחינה. דמעות זלגו מעיניה.
תלעסי! שאג. משב של הבל פה רווי עשן סיגריות היכה בפניה. מריאם לעסה. משהו באחורי פיה נשבר.
יופי, אמר ראשיד. לחייו רעדו. עכשיו את יודעת איזה טעם יש לאורז שלך. עכשיו את יודעת מה נתת לי בנישואים האלה. אוכל רע, ושום דבר מעבר לזה.
אחר כך הוא הלך, ומריאם נשארה לבדה, יורקת את חלוקי האבן, דם ורסיסים של שתי טוחנות שבורות.
חאלד חוסייני, אלף שמשות זוהרות, הוצאת מטר, 2007.
חוסייני הוא סופר ממוצא אפגאני, מחבר הספר “רודף העפיפונים”
שאלת מינם של מנהיגים אינה שאלה פולקלוריסטית במדינה כמו מצרים אלא שאלה פוליטית ואפילו חוקתית: סעיף 75 לחוקה המצרית אינו מתייחס למינו של המועמד לנשיאות המדינה, אך משפטנים מצריים הצליבו בין סעיף זה לבין סעיף 2 לחוקה, לפיו עקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה, בקובעם שעקרונות אלה אינם מתירים לבחור באישה כנשיאה. משפטנים מצריים הסתמכו בכך על פסוק 15 בסורת (פרק) גבעות החול (אלאחקאף) בקוראן: “בהגיעו לגיל ארבעים אמר: ריבוני, חזקני למען אודה לך על החסדים שהענקת לי ולהורי, ולמען אעשה את הישר בעיניך, והצלח את זרעי, כי אני חזרתי בתשובה ואני מהמוסלמים”.
במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות במצרים קראה אישה תיגר על התפיסה הזו, והצהירה על כוונתה להתמודד לנשיאות המדינה. היתה זו הפמיניסטית המצרית הידועה, הרופאה, ד”ר נוואל אלסעדאווי, למורת רוחו של המימסד הדתי במדינה. ניגשו הצדדים אל המופתי הגדול של מצרים, “שייח’ אלאזהר”, סייד טנטאווי, והוא הדהים את כולם כאשר פירסם פתווא לפיה האסלאם מתיר לאישה להיות מועמדת לנשיאות. ואם תזכה? לכך הוא לא התייחס בפתווא. בסופו של דבר נוואף לא עמדה בקריטריונים הטכניים הנדרשים, וכיום היא נטשה את מצרים בלחץ החוגים הדתיים.
כמערכת פוסט-צבאית, אין בממסד המצרי השולט ולו אישה אחת. אצל כל המשטרים הערביים הנשיאותיים אין ולו אישה אחת. כמי שמכיר היטב את החבורה הסובבת את הנשיא מובארק, היא כולה גברית, רובה ככולה הגיעה משורות הצבא, מוסדות שלאישה מעולם לא היתה בהם דריסת רגל. אם יש שרה או שתיים בממשלת מצרים הרי מדובר בסוג של קישוט, שמעולם לא נתנו לו סמכויות אמיתיות, בוודאי לא בדברים החשובים באמת כמו שרידות המשטר. הבכירים האלה לא ראו אף פעם אישה סביבם בעולמם המקצועי: לא בצבא, שם גדלו, לא בהפיכות הצבאיות, ולא במוסדות הביטחוניים מהם הם מנהלים את מדינותיהם.
חמור מכך: הגברים הללו שמנהלים את העולם הערבי במצרים, סעודיה, ירדן, הרשות הפלסטינית, כל מדינות צפון אפריקה והמפרץ, גם אינם יודעים לעכל מנהיגות של אישה מולם. אם עומדת מולם אישה, הם רואים בכך אפיזודה, משהו לא רציני, שגם לא יכול להיות רציני. כל דרך התנהגותם שונה.
מדלן אולברייט? קונדוליסה רייס? ציפי לבני? עד היום הם לא ממש לוקחים ברצינות את הנשים הללו, שכן אצלם מעולם הם לא ניהלו דיון קיומי עם נשים. זה הרי לא הגיוני. בעוד ששפת הגוף בין הגברים היא של קירבה וחמימות, קיימים קודים ברורים של ריחוק מן הנשים. אז איך תיווצר הכימיה המזרח התיכונית? המלך עבדאללה, הבדואי הגאה, מייסדה של ירדן נעלב, כאשר התנועה הציונית שלחה מולו אישה, היא גולדה מאיר. במנהגיו הבדואיים, המפרידים בין עולם הנשים לעולם הגברים, הרי לא ייתכן שיחרוץ גורלות מולה.
הסיטואציה הזו יוצרת מרחב גדול, טראגי לפעמים, של טעויות, כאשר אותם מנהיגים מזרח התיכוניים מפרשים את הגעת אישה מולם כעניין לא רציני או אפילו כהבעת חולשה מצד השולח. אחת הדוגמאות הנוראיות ביותר היתה שליחת אישה להזהיר את סדאם חוסיין. לפני שנשיא עיראק פלש לכווית, שלח נשיא ארצות הברית את שגרירת ארצות הברית בעיראק, הגברת אפריל גילספי, כדי לתהות על כוונותיו של סדאם בנוגע לכווית, ובעצם להזהיר אותו שלא יפלוש לכווית. לימים התברר, ועל כך העיד סגנו טארק עזיז, כי סדאם פירש לחלוטין לא נכון את הפגישה הקיומית הזו. הוא הבין שאם הנשיא בוש-האבא שולח אליו אישה כדי להזהיר אותו, האזהרה חייבת להיות לא רצינית. עד כדי כך. אם היתה רצינית, הבין סדאם, בוודאי היו שולחים גבר!
וזו לא רק שאלה היסטורית, היא קיימת גם כיום, ראו המקרה של השרה לבני, שלרגע עניין נשיותה, והעובדה שאין היא אמורה-לכאורה לטפל בנושאים בטחוניים-קיומיי, קפץ ועלה מאחורי הקלעים. זו הרי היתה נזיפה כלפי ראש הממשלה אולמרט, כיצד הוא אינו מסדר כראוי את הבית שלו.
העובדה שנשים מקדמות רעיון מסויים מול העולם הערבי היא עדיין פתח לבעיות. ישנה שם נטייה להעריך פחות נשים ואת מה שהן נושאות עימן, ולכן כל רעיון הדמוקרטיה שדחפה קונדוליסה רייס נתפס מראש בלגלוג בחברות הללו, קודם כל משום שאישה בישרה אותו.
ההנחה המקובלת במימסדים השולטים הללו היא שאישה יכולה מקסימום לטפל בענייני משפחה, ילדים, אולי קצת חברה. אך ששרת החוץ של ישראל תטפל בסוגיות קיומיות-ביטחוניות כמו המנהרות? לא יעלה על הדעת. תודה לאל שהגיע אהוד ברק, בטח הרהר לעצמו השבוע מובארק. גבר, גנראל לשעבר, שמן, את זה סוף סוף אפשר להבין. באמת, הישראלים עם השטויות שלהם..
פער בתפיסות התרבותיות-חברתיות הוא מקור חשוב לאי הבנות בינינו לבין העולם הערבי. שאלה מעניינת היא האם ישראל צריכה לשנות את העולם הזה, או לעבוד איתו? שאלה קשה, שאותה אני משאיר לכם, וכל תשובה פה יכולה להיות נכונה, תלוי מה אתם מעונינים להשיג.
על טעותו של סדאם חוסין בפגישה עם השגרירה גילספי: פגישה בבגדאד
מילה פרעונית, והעובדה שכמעטו כל אישה במצרים עברה כריתה
קצב, רמון והמטרידים המיניים שבעולם הערבי
אנא, שמחו עוד חברים, וצרפו אותם למשפחת Gplanet. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
האם נרשמתם לקבל את המאמרים ישירות אל האימייל שלכם? הרישום קל ומיידי.
נוואל סעדאווי מתראיינת על עצמה ועל משפחתה – וידאו
