מאת ד”ר גיא בכור
המאות החמישית והשישית היו מאות קשות לנצרות, ולאזור איטליה בכלל, עם הכיבושים הברבריים. בשנת 455 הונדלים החריבו חלקים מאיטליה, ב- 476 המצביא הגרמני אודואקר פלש לאימפריה הרומית, ואחר כך האוסטרוגותים, שהפכו בכוח את איטליה לממלכתם. התושבים המדוכאים והאומללים של איטליה נמצאו במשבר גדול. בשל האיום הקיומי הזה נזיר בשם בנדיקטוס (480-547) החליט להציל את הנצרות, תוך שקבע מנגנון שימור עצמי מוקף חומות: המינזרים. הוא חיבר ספר חוקים בן 73 פרקים קצרים, להסדרת החיים במינזר, במטרה לשמר את הקיום הנוצרי, פן ייכחד. לא עוד נזירים חופשיים, המסתובבים בשטח, אלא מנגנון ממוסד. כך קם מיסדר הנזירים הבנדיקטים, ובכלל הנזירות באירופה הנוצרית של Ora et labora, כלומר “תפילה ועבודה”. זו היתה דרך חיים.
Regula Benedicti הפך לספר החוקים החשוב ביותר של חיי הנזירות הקתולית עד היום, והוא כונן היררכיה מדוייקת של אב מינזר, מועצת אחים, מנגנוני קידום ושרשרת פיקוד פנימית. הקוד מחייב צייתנות מוחלטת של הנזיר לאב המינזר; מותר לדבר רק לאחר קבלת אישור, ובדיבור אסור להניע את השפתיים; כיצד מתלבשים, כיצד ישנים, כיצד אוכלים; כיצד חושבים, תוך איסור מוחלט על רכוש פרטי; סדר העבודה בקיץ: 4 שעות עבודה, שעתיים קריאה, ארוחה, מנוחה שעתיים, תפילה, ושוב עבודה; והנזיר אינו אדון לגופו.
הנצרות, בשעת איום, קבעה חוקים כדי להגן על עצמה, מבלי שיהיו אלה חלק ממשי מן הדת עצמה. היא שרדה, אך בתוך חומות נעולות של מינזר.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון הביטו התושבים הנוצרים סביבם, והבינו שנוצרה כאן הזדמנות חדשה לשרוד. בהיותם עדה דתית מובחנת באימפריה העות’מאנית (“מילת”) לא היו קשרים של ממש בין נוצרים למוסלמים באיזור, וכל אחד חי לעצמו. אך עם הקמת מדינות הלאום הערביות חל שינוי גדול: הנוצרים יכולים היו להשתלב, שכן נוצר מכנה משותף חדש. לשם כך הם, לעדותיהם השונות, אימצו קוד בנדיקטי חדש משל עצמם, שלא היה בו שום קשר לדת עצמה, אלא לרצון שלהם להגן על עצמם. לקוד הזה בן המאה העשרים היו כמה כללים נוקשים:
1 הלאומיות הערבית, המצאה זו של המאה העשרים אפשרה לנוצרים להשתלב לראשונה, שכן הלאומיות עקפה את העדתיות והדתיות: כולם ערבים. זו הסיבה שדווקא נוצרים (בדרך כלל יוונים אורתודוכסים, אך גם אחרים) היו מאבות הלאומיות הפן ערבית והלאומיות המדינתית. נוצרים כמו ג’ורג’ חבש, נאיף חוואתמה, וודיע חדאד ואחרים היו ממקימי תנועת “הלאומנים הפן-ערביים” (“אלקאומיון אלערב”) בשנות החמישים, שעשור אחר כך הפכה ללאומיות “פלסטינית” (“החזית העממית לשחרור פלסטין”); מישל עפלק ייסד את תנועת הבעת’ הכלל ערבית, אנטון סעאדה ייסד את “המיפלגה הסורית החברתית”, שבה יסודות של אחדות ערבית; ג’ורג’ אנטוניוס חיבר את ספר היסוד של הלאומיות הפן ערבית “התחייה הערבית”, האחים רחבאני שחיברו את הימנון מיפלגת הבעת; האחים תקלא, שהקימו את היומון הערבי, כך הוא הוצג, “אלאהראם” בקהיר, או משפחת תוויני עם “א-נהאר” בביירות, “הלבנטיניות” כזרם תרבותי קמה בידי נוצרים; עזמי בשארה חיבר תקנון ל”חברה אזרחית” ערבית, שבה אין כמובן נוצרים או מוסלמים, או בכירים בתנועת “בלד” בישראל, שכל כולה היא לאומיות “ערבית” (אך לא פלסטינית). הלאומיות “הערבית” איפשרה לנוצרים קיום שווה עם המוסלמים, תוך גישור על הקיצוניות האסלאמית, אם כי אף אחד מהם לא שאל את עצמו מיהו ערבי, ולא במקרה.
למדור הקריקטורות של מושיק גולסט בג’יפלאנט
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך
2 הסתמכות על ברית המועצות והסוציאליזם. כמו הלאומיות הערבית, גם זה היה מנגנון שקפץ מעל לדתיות, ועמעם אותה, הרי כולם שם “חברים”, ללא שיוך עדתי או דתי, וזו הסיבה שגם יהודים נמשכו לתנועות הקומוניסטיות (באירופה, אך גם בעיראק ובמצרים), מאותה סיבה. המפלגה הקומוניסטית עד לשני העשורים האחרונים הקיפה וחיבקה את הקיום הערבי בישראל, ורבים ממנהיגיה כאן היו נוצרים: תופיק טובי, צליבא ח’מיס (אביו של ג’וליאנו מר), אמיל חביבי, חנא מוויאס, אמיל תומא, עיסאם מח’ול (שאחיו, הסופר ומנכ”ל ארגון איתיג’אה, אמיר מח’ול, הורשע בריגול חמור), עזמי בשארה שנמלט, סברי ג’ירייס שהצטרף לאש”ף, ויולט ח’ורי, ורבים רבים אחרים. היומון הקומוניסטי “אלאיתיחאד” היה היומון של המיגזר הערבי בישראל, כאשר המיפלגה הקומוניסטית היתה אפשרות המחאה הלא-ציונית היחידה בישראל, אך היא קיבלה בזרועות פתוחות את הנוצרים, כשווים.
היה לזה גם צד כלכלי מובהק: הקומינטרן הסובייטי קיבל בברכה את האחים הערבים, ששלחו את בניהם ללמוד רפואה ורוקחות במדינות הגוש הסובייטי, עם קייטנות בקיץ, תמיכה כספית קבועה במפלגה בישראל, כולל התקשורת הערבית, והרבה מעבר לזה. זו היתה הקופה.
3 האנטי-ישראליות. מה חיבר בין האידיאולוג הנוצרי-ערבי הקנאי ג’ורג’ אנטוניוס (1891-1942) למופתי האסלאמי עויין ישראל חג’ אמין אלחוסייני, שבביתו בירושלים התגורר אנטוניוס חלק מזמנו (זהו מלון “שפרד’ס”, שנהרס עכשיו, ובאופן הכי סימבולי תקום על חורבותיו דווקא שכונה יהודית), חוץ מאשר השינאה ליהודים ולישראל? מה העניק לגיטימציה לזמרת פיירוז, שייחדה שנים למאבק “על פלסטין” או למפלגת הבעת’ האנטישמית? מה העניק לגיטימציה לנוצרים באש”ף, כמו הסופר ר’סאן כנפאני? בסוריה, בלבנון? הסופר אנטון שמאס שמפרנס בספריו את השנאה עד היום? הקשר הישראלי-מארוני היה אפיזודה קצרה בסך הכל בלבנון, ואחר כך שבו אלה ליחס הרגיל כלפי ישראל. מה העניק לגיטימציה לאשורים-נסטוריאנים בעיראק, שנציגם היה טארק עזיז אצל סדאם חוסין? למזכ”ל האו”ם בוטרוס ראלי, שכיפר על מעורבותו בשלום של סאדאת, באמצעות הסתה נגד ישראל על מבצעי לבנון? העוינות המופגנת לישראל. היא מעניקה זכות קיום אצל הרוב המוסלמי. זו הסיבה שהנהגת הקופטים במצרים היתה תמיד עוינת לישראל, עד היום.
העוינות לישראל היתה חייבת להיות מופגנת, משום שהיא צורך הכרחי לצעיר נוצרי, המעוניין להשתלב בחברה מוסלמית. המוסלמים עצמם לא חייבים את הכלי הזה, להם יש לגיטימציה. זו הסיבה מדוע התוקפים העויינים ביותר של ישראל הם ערבים נוצרים, בישראל עצמה ומחוצה לה. פרדוקס: האנטי-ישראליות לא קשורה בכלל בישראל, היא קשורה בקיום העצמי הנוצרי בחברה מוסלמית, ולכן היא כה דוגמטית ונוקשה; היא החיים. אתם רואים כמה אני שונא את ישראל? יש ההצדקה לקיומי.
כך נכנס הקיום הנוצרי במזרח התיכון לבידוד, למינזר בנדיקטי חדש ומלאכותי, רק כדי לשרוד, וזה בהחלט החזיק מעמד חצי מאה, עד לשנות השבעים, אז המינזר החל להיפרץ. עכשיו, עם האביב הערבי, קוד הקיום הבנדיקטי של הנוצרים במזרח התיכון המודרני – לא קיים עוד. ולמי פונים כשאין עוד ברירה? מי תמיד ממתינה?
מה איפיין את הפעילות הנוצרית הזו במשך חצי מאה? הם היו הכל: קומוניסטים ובעתי’סטים, “פן-סורים” ולאומנים, פלסטינים וערבים, מזרח תיכוניים וסוציאליסטים, פלנגות, חזית עממית ומארכסיסטים, חברה אזרחית ומדינת כל אזרחיה, רק המילה “נוצרים” לא הופיעה אף פעם. מרוב שהיתה חשובה, ברחו ממנה כמו מאש. “עמדת האם”, מאת ויואלדי.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
ראשונה להישבר היתה הלאומיות הפן-ערבית, המצאה שלא היה לה שום קשר למציאות, וכל כולה נועדה לטשטש את העדתיות, שכל כך מפלגת את החברה הזו. שימו לב שבמדינות העדתיות ביותר, עיראק וסוריה, שלטה מפלגת הבעת’, הפן-ערבית, עד שקרסה.
אלא שבשנות השבעים פרצה מלחמת העדות בלבנון, וגם מדינות לאומיות החלו להיפרם. הפריצה נמשכה בעיראק של לפני עשור, כאשר לאחר סדאם חוסין החלו הנוצרים להישחט להיות מגורשים, המשיכה בחיסול הנוצרים בשטחי הרשות הפלסטינית ב”אינתיפאדות”, שבה היו הנוצרים דווקא שותפים בהתחלה, כשהתהליך הבשיל עם מה שכונה באופן פרדוקסלי “האביב הערבי”, שדווקא בישר את סוף הערביות. מדינות הלאום קרסו, ובראשן סוריה, שהיתה שומרת הנוצרים הגדולה, בהיותה מדינה בה המיעוט שלט על הרוב, והנוצרים היו בקואליציית המיעוטים. לא רק לאומיות פן ערבית אין עוד, אלא לאומיות מדינתית בכלל. היה זה האסון הגדול ביותר לנוצרים במזרח התיכון.
(תמונה: אימג’בנק Getty Images: חיי הנזירים, מיניאטורה מן המאה ה- 11, Rabano Mauro)
זו הסיבה שנטישת חלק מן הנוצרים את התנועה הלאומית הערבית בישראל, “בלד”, או את המיפלגה הקומוניסטית, והמעבר לדפוסי קיום ישראליים, מחרידה את המפלגות האלה, שכן הנוצריות היתה אבן בסיס בקיומן. לא רק זאת, צעירים נוצרים רבים בישראל מתכחשים עכשיו לא רק לפלסטיניות (שבה אינם רואים שום קשר אליהם) אלא אף לערביות, כאשר הם טוענים שאינם ערבים כלל אלא בני הלאום הארמי.
במקום הלאומיות הערבית בא האסלאם השולט, וברגע שהאסלאם החל להיות מנהיג, בא הקץ לחלום הנוצרי לשרוד. בעיראק שלאחר סדאם חוסיין היו 2 מליון נוצרים, וכיום נשארו כ- 600 אלף בלבד. במצרים מאות אלפי קופטים רק מחפשים הזדמנות להסתלק, ברשות הפלסטינית נשארו ביו”ש מעל עשרת אלפים נוצרים, ובסוריה הם עוברים בימים אלה טיהור אתני נרחב. כך המצב גם בלבנון, שם ההגירה הנוצרית החוצה נמשכת, בתוניסיה או בעזה, שם נשארו כמה מאות נוצרים, לקראת הכחדה מוחלטת. אין זה סתם אסלאם, אלא קבוצות סלפיות קנאיות, הרואות בקיום נוצרי כלשהו ב”אומת האסלאם” בבחינת חטא, ולכן האכזריות הקשה כלפי הנוצרים, שאין להם מאחורי מה להסתתר. כנסיות נשרפות, משפחות מגורשות ונרצחות, ואין הגנה.
רקויאם באביב: הטיהור של הנוצרים במזרח התיכון נמשך במלוא הקצב
ברית המועצות, המממנת הגדולה של הקיום המדומיין הזה, נעלמה, כך שבראשית שנות התשעים נעצרה בבת אחת הזרמת הכספים. נגמרו הקייטנות בקיץ, או לימודי הרפואה בגוש הסובייטי, שחדל בעצמו להתקיים. מן המכה הזו המפלגות הקומוניסטיות, ובתוכן הנוצרים, לא התאוששו עד היום, ולרוסיה אין עניין בנוצרים נכחדים אלה.
הזמרת הלבנונית-הנוצריה נוהאד חדאד, הידועה כ”פיירוז”, עשתה את הדרך במובהק: בצעירותה שרה על “פלסטין” ועריה האבודות, על האחדות הערבית ועל אומה הערבית. אך בשנים האחרונות כל אלה חלפו ופגו, ועיקר שיריה הם דתיים-נוצריים או אישיים. שירים של אכזבה צוננת. פיירוז, אחת המתנות הנדירות שקיבל העולם הערבי כבר בת 78. על המזמור “ווא חביבי” שהיא שרה כאן בכנסייה בלבנון, כתבנו כבר. זוהי קינה.
שעשועים אכזריים: פיירוז שרה ארמית
החורף חזר: על קץ העידן הנוצרי במזרח התיכון. האם זהו רצון האל?
האיבה לישראל הפכה למותרות שאין לאף אחד זמן להפעיל אותה. כאשר מלחמות אזרחים משתוללות ברמה זו או אחרת בסוריה, בלבנון, בעיראק, במצרים, בצפון אפריקה, בתימן, בסודאן, בקרן אפריקה ועוד, למי יש זמן לכלי שפעם עבד נפלא, ישראל? צפינו שכך יקרה עם המאמר אפקט פרח הצבעוני. במילים אחרות, להסית נגד ישראל או לא, זה כבר לא כל כך משנה. אז במה ישתמשו מי שזקוקים ללגיטימציה? גם הכלי המלאכותי הזה לא רלבנטי עוד. וכי אכפת לסלפים מה הנוצרים במזרח התיכון אומרים או חושבים? אם הם שונאים את ישראל או לא? הסלפים רוצים לגרש אותם או לחסל אותם בכל מקרה.
וכך מוצאים עצמם הנוצרים במזרח התיכון, או מי שעוד נשאר מהם, ללא חגורות ההגנה הבנדיקטיות: הלאומיות הערבית שבלמה את האסלאם הפוליטי, הקומוניזם שמת, אסלאם קנאי שהתעורר, וישראל שיצאה מהתגוששות הדתות והעדות בעולם הערבי.
מה יעשו? וכך קרה שהאופציות העומדות כיום מול מרבית האזרחים הנוצרים-ערבים בישראל הן שתיים: הגירה או הסתמכות ראשונה מסוגה על המדינה היהודית. רבים אכן מהגרים, אך בחודשים האחרונים אנו שומעים יותר ויותר באומץ את הדור הצעיר של הנוצרים בישראל, שמייחל להשתלב בישראל, לשרת בצה”ל ולשים את יהבו לראשונה על היהודים, ולא עוד על המוסלמים. ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון, שמאפשרת קיום נוצרי חופשי ללא איומים מדינתיים.
זהו מהפך עצום, שכן האנטי-ישראליות הייתה אבן יסוד של מרבית הקהילה הזו, אם כי הוא מהפך שנעשה בשלבים, כאשר אינטלקטואלים כמו העיתונאי המנוח לוטפי משעור ואחרים בישרו אותו. אבל כשחושבים על זה, אין כאן מהפך בכלל: בשני המקרים משתמשים בישראל כדי לשרוד. בפעם הראשונה תוך תקיפתה, ובפעם השניה תוך השתלבות בה. בשני המקרים ישראל היא פונקציונלית, ואת זה צריכים תמיד לזכור.
ההסתגרות בחומות הערביות היתה הברירה של מי שמאוים, וההסתמכות החדשה על ישראל היא בדיוק אותה ברירה. לא רק זאת, השנאה לישראל לא היתה קשורה באמת לישראל, וכך גם ההתקרבות לישראל. בשני המקרים ישראל היא חומות של מינזר, להגנה.
על מה כל זה מלמד? שהמסכות נפלו במזרח התיכון, ומשחקי השקרים של לאומיות, פן-ערביות, גישור על עדתיות, בריתות אחדות בין מדינות, הכל קרס. המגדירים האמיתיים והאכזריים צפו ועלו, ומי שאין לו כוח צבאי – יימחק.
למזלה של התנועה הציונית, שניצחה, היא לא דיברה על שילוב ופן-מזרח תיכוניות, היא בדרך כלל לא השתתפה במשחקי הנדמה לי האזוריים, ולכן רבים שנאו אותה, משום שהיא הציבה מראה מול פניהם. היא רצתה מדינה יהודית, וכך היה. עכשיו כשהמשחקים התפוגגו, התברר עד כמה צדקה ישראל וצדקה התנועה הציונית. היא לא הקיפה את עצמה בחומות מדומיינות של קיום הזוי (ביהדות אין בכלל מינזרים, וטוב שכך), אלא עמדה על שלה, וניצחה.
בניגוד לבנדיקטוס, שאצלו הנזיר לא היה אדון לגופו, הציונות וישראל קבעו מראשיתן: זו בדיוק המהפכה, שבה אנחנו אדונים לעצמנו ולגופנו, ומי שלא נקט כך, ונתן לאחרים לנהל אותו, נעלם.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”,
או – כ א ן.
◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כאן
