מאת ד”ר גיא בכור
איפה שוכן מעיין הנעורים הפלאי? זה המעיין המיתולוגי, שמי ששותה ממימיו, או טובל בהם, משיב לעצמו את ימי צעירותו. הזוכה לטבול במעיין לא חוזר בזמן אחורה, אלא חוזר להיות צעיר בזמן הקיים, שזה כמובן פרדוקס: האם ילדיו יהיו מבוגרים ממנו?
כבר ההיסטוריון היווני הרודוטוס (484-435 לפני הספירה) כתב על מעיין הנעורים הפלאי, שהוא נמצא באתיופיה, ודרך העולם האסלאמי הגיע המיתוס בימי הביניים לאירופה, דרך, למשל, “מסעות סר ג’ון מנדוויל” (1356), ואחר כך הספרדים חיפשו אותו ב”עולם החדש”, בין הייתר באי ליד הונדורס.
אצלנו היתה האגדה היפה על בריכת בית חסדא (בימי בית שני, כיום צפונית לשער האריות), שמי שטובל בה באיוושת הרוח הראשונה על המים, היה נרפא (וישו חולל שם נס, לפי הברית החדשה), אך יכול להיות שמעיין הנעורים נמצא דווקא בישראל? שישראל היא מעיין הנעורים? יתכן והפרדוקס גם הוא נרפא בה, שכן היא בהחלט צעירה מן העם היהודי?
1
הנשיא דונלד טראמפ, ובית חסדא:
ארבע שנים חלפו מאד דצמבר 2015, חג חנוכה של אז, כאשר פרסמנו את מאמר הניסים המפורסם, שהמצטרפים החדשים לאתר יוכלו לקרוא אותו כאן. ולהאמין שהפלא הגדול ביותר עוד לא נצפה אז, וזה הנשיא הפילושמי בהיסטוריה האנושית, וידידה הגדול של הפטריוטיות הישראלית, הנשיא דונלד טראמפ.
אין שבוע שהנשיא הדגול הזה אינו נותן לנו עוד מתנה: מההכרה ההיסטורית בחוק הקונגרס, שירושלים היא בירת ישראל; העברת השגרירות אליה; היציאה מעיסקת הגרעין וחנק איראן; ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן; ההכרה ההיסטורית בחוקיות ההתיישבות ביהודה ושומרון; ההכרה בשוליות ה”סכסוך” שלנו; אילוץ המצרים לפתוח את מעבר רפיח; הפסקת כל הכספים לרשות הטרור ברמאללה; הפסקת כל הכספים לאונר”א; סילוק נציג הרשות בוושינגטון; מניעת כניסת אישים פלשתינאים לארה”ב; האיום על בית הדין העברייני בהאג; העמקת הקשר המדיני, הצבאי והדיפלומטי, קודם כל באמצעות השגריר הדגול בישראל, דוד פרידמן, שראש הממשלה מנהל את המדינה יחד איתו; וממש עכשיו, הצו החדש מחנוכה הזה (בוידאו), נגד האנטישמיות באקדמיה האמריקנית, וכמובן חיזוקה וביצורה של ארצות הברית, שכן אם אמריקה חזקה, ישראל חזקה.
כל האירועים האלה נחשבו כבלתי הגיוניים בעיני ממסד ה- PC, השולט בישראל (מימין ומשמאל), אך הם קרו. ציפינו להם.
לאחר שהממסד הפוליטי והצבאי בישראל התעייף מלרצות עוד, כפי שהממסד הרפובליקני התעייף במידה דומה, בא הנשיא הזה, ודוחף אותנו קדימה. הוא מעוניין שנספח חלקים מיו”ש (והדברים נאמרו במפורש בידי השגריר פרידמן), כדי שהוא יכיר בריבונות שלנו שם, וכך נוריד מעל משקוף דלתנו את חרב דמוקלס הזו של “מדינה”, שכל מטרתה חיסול ישראל. אז תוכר ירדן כ”מדינה הפלשתינאית”, לשם יחזרו “הפליטים”, והשלום יגיע לאיזורנו לשנים רבות.
שלום. לא “הסדר”, לא “תהליך” ולא “הסדרה”. שלום.
טראמפ דוחף לתת לנו את מה שאפילו לא העזנו לחלום עליו, להחזיר לנו את המרץ שפעם היה למנהיגינו, והוא אולי כבה. וזאת הוא עושה בבריכת בית חסדא, הוא בית החסד שלנו.
איך זכינו לחיות בתקופתו של האדם המופלא הזה? נגעל מהאנטישמיות (שאותה מקדמים יהודים פרוגרסיבים, שמנסים להפיל את הנשיא, ומכעיסים מליונים נגדם. הם ימיתו אסון על יהודי ארה”ב; אך גם מצד המהגרים המוסלמים הרבים), וחותם על צו לאיסור מימון פדרלי למוסד אקדמי, שלא יילחם באנטישמיות ובאנטי ישראל.
לצידו של הנשיא טראמפ ניצבים כמעט מאה מיליון אוונגליסטים בצפון אמריקה, שמבחינתם ישראל היא הדבר החשוב ביותר, נשענים גם על הנס שחולל ישו בבריכת בית חסדא. הברית החדשה סיפרה: סביב בריכת בית חסדא “היו יושבים הרבה חולים ועיוורים ופיסחים ויבשי אברים. היה שם איש אחד והוא בחוליו 38 שנים. שאל אותו ישו: “אתה רוצה להיות בריא?” השיב לו החולה: “אדוני, אין אתי איש שיטיל אותי לבריכה בעת תנועת המים. עד שאני בא, אחר יורד לפני.” רק מי שנכנס למים ראשון, לאחר שאלה נעו ברוח, היה נרפא.
אמר לו: “קום, קח את משכבך, ולך. מיד נרפא, לקח את משכבו, והלך.” אין פלא שאפילו בישראל, כמו גם בעם היהודי, יש המתנגדים לטראמפ: הם לא רוצים להתרפא, טוב להם לשבת כאותו יהודי זקן, חולים במשך 38 שנים יבשי איברים ועצמות, ולהמתין.
והרי מהי הציונות? לקחת את גורלך בידך ולא להמתין, ולכן טראמפ הוא גדול הציונים. הוא כבר מלמד אותנו.
2
הזדקנות הערבים, ותומכיהם:
רבים זוכרים את המאמר שפרסמתי לחג פסח 2008, כאשר נשיא “סוריה”, בשאר אלאסד, פיתח תאוריה ש”ישראל מזדקנת”. אבל אנחנו טענו במאמר שלנו, שישראל היא אומה צעירה ומתחדשת, בלי לדעת ששלוש שנים אחר כך השמיים יפלו על “סוריה”, והיא תיחרב כולה, ללא יכולת שיקום, וזה המצב גם היום: שטח חרב ושומם.
בעשור האחרון הזדקנו הערבים כולם, ובפועל רוב מדינות ערב כבר מתו. אם זו סוריה, שבה החורבן משתולל גם עכשיו; לוב, שבה מתרחבת מלחמת שתי הממשלות, והעולם כולו בוחש שם; עיראק, שבה התפטרו גם ראש הממשלה (השיעי) והנשיא (הכורדי) ושולטים בה האנרכיה, המוות והייאוש; תימן שמתה על סיפה של סעודיה; שבעצמה גוססת, וכך גם לבנון; העם המומצא; או מצרים, שחייה על טיפות אחרונות של מי נעורים.
כיוון שהם מאוימים מכל הכיוונים (בהמשך) זקוקים היום המשטרים הערביים לישראל יותר משהיא זקוקה להם, והנורמליזציה נמצאת בדרך, לא כטובה לנו, אלא כצורך שלהם.
בשנה הבאה יוכל כל אזרח ישראלי להיכנס לאיחוד נסיכויות המפרץ (אבו דאבי, דובאי) עם דרכון ישראלי, והסחר עם מדינה עשירה זו בעיצומו, ובמידה מסוימת גם עם סעודיה. זה אומר שכוח הוטו שהיה לעם המומצא במשך עשרות שנים – הזדקן, נבל ומת. האנרגיה זורמת מן העם המומצא, שפעם נחשב לצעיר, דווקא אל ישראל, במין התחדשות שקשה להסבירה, וכולם רואים זאת. גם הקתוליות, שעודנה מזוהה עם הערבים, מזדקנת, אל מול היהדות הצעירה, שחזרה, ולצידה האוונגליסטים, שהם הנוצרים הקרובים ביותר אל היהדות, כלומר – אל המקור;
אל המעיין.
3
הפרסים והטורקים מאיימים החוצה, ומאוימים פנימה:
כיוון שנוצר סביבנו בעשור האחרון ואקום, ובכלל במרחב הערבי, התפרצו לוואקום הזה הפרסים והטורקים, כל אחד מהם כדי לכונן איזו מעצמה איזורית חלומית משל עצמו: בשטחים שפעם היו סוריה, עיראק, לוב, עזה, תימן, סעודיה, סודאן, הים האדום, ואיפה לא.
אך ככל ששתי אלה רוצות יותר, כך הן מוצאות את עצמן מקבלות פחות, שכן לשתיהן בטן עדתית רכה, שעלולה להתמרד נגד שליטיה המגלומניים. הסולטן ארדואן רוצה לחזור לימי האימפריה העות’מאנית, כאשר החלום גדול מכל מה שטורקיה בת זמננו מסוגלת לו במציאות; והפרסים שואפים לכונן ציר שיעי, למרות שהשיעים האחרים הם ערבים, השונאים אותם. כאשר הפרסים שילמו, נלחמו בשבילם הערבים והאפגנים במיליציות עדתיות, עד שנגמר הכסף, בזכות הנשיא טראמפ.
כך מאיימים שני אלה כלפי חוץ, ובו זמנית הם מאוימים בידי עצמם כלפי פנים. זהו מבחינתם, לכן, מעיין נעורים פרדוקסלי, שדווקא מזקין את הטובלים בתוכו. כיוון שהנעורים הטורקיים והאיראניים המומצאים באים על חשבון הערבים, אלה נזקקים לנו, ככוח איזורי, יותר מאי פעם בעבר.
כיוון ששני הכוחות הזרים האלה מוצאים מולם ישראל חזקה ונחושה, שגם כורתת בריתות עם מדינות איזוריות, כמו יוון, קפריסין ומצרים, הם זקוקים לעילת חיכוך אתנו, והם מוצאים זאת בתמיכה בעם המומצא.
כך אשליות מומצאות איראניות טורקיות נשענות על עם מומצא, בהזיה גדולה, וחוזר חלילה, בגלגל שוטים.
אך אין לטורקים ופרסים שום עניין ואינטרס בפלשתינאים, אלא ככלי למימוש מטרותיהם, וכך נפלו הפלשתינאים בין הסונים לשיעים, בין יו”ש לעזה, ובין מגלומן פרסי למגלומן טורקי. אלמלא תמך בה הממסד הביטחוני והמדיני בישראל, הרשות ברמאללה היתה כבר היסטוריה, כמו סדאם חוסיין. ובכן, אנחנו מקור הצלתם של אויבינו המושבעים; אנחנו מתחזקים את ההזיה.
4
כמעיין המתגבר: ישראל הפכה למעצמה כלכלית:
בעשור האחרון גילינו את מעיין הנעורים הכלכלי, ודרכו גילינו את עצמנו: התוצר לנפש בישראל (לפי מאמר האקונומיסט האחרון שלנו) עומד על 44,860 דולרים, יותר מבריטניה, צרפת ויפן, ובשנת 2019 בוצעו בישראל אקזיטים בשווי של 9.9 מליארד דולר. בסך הכל בוצעו בישראל בעשור האחרון אקזיטים בסך 70 מליארד דולר, כאשר ההיקף ממשיך ועולה שנה אחר שנה, בניגוד לכל פרשנויות ההבל האובדניות, באתרים “כלכליים”.
היצוא שלנו עומד על כ- 115 מליארד דולר בשנה (זינק ב- 70% תוך עשור), התוצר נושק ל- 400 מליארד, וישראל מחוברת בנתב”ג בלבד ל- 140 חברות תעופה, הטסות לכמאתים יעדים. מדיניות השמיים הפתוחים (פרי התפיסה הקפיטליסטית, האנטי בולשביקית, ‘כמעיין המתגבר’, The Fountainhead), בצירוף השאפתנות הישראלית, הפכו אותנו למעצמת סחר, וסחר מביא עושר, שכבר נצבר, ורואים זאת במרחב הציבורי (בהמשך). לצד נתב”ג נולד השנה שדה התעופה הבינלאומי השני של ישראל באילת, והפוטנציאל שלו רב.
לזה יש להוסיף את הגז, שמתחיל לזרום בימים אלה ליעד היצוא הראשון שלו, מצרים, עם חוזה ראשוני של 20 מליארד דולר, ומצרים תהיה המדינה הערבית הראשונה שתממן את הפרויקט הציוני, ואחריה יגיע ב- 2020 גם ירדן, ואחרים. חזון צינור הגז מישראל וקפריסין לאירופה צובר תאוצה (ייחתם בראשית ינואר הקרוב), למרות שהסולטן רואה את שיתוף הפעולה החם הישראלי – יווני – מצרי – קפריסאי בקנאה רבה. כן, אנחנו לא אי עוד, אנחנו כבר חברים בברית איזורית, ויש לנו משפחה. גם האחרים רוצים ליהנות ממעיין הנעורים שלנו.
אכן, ישראל נמנית עם שמונה המדינות החזקות בעולם בתחומים רבים, וכתבנו על כך מאמר מפורט עוד לפני כולם, והיות ישראל “אמריקה” חדשה, מזרימה אליה עולים רבים, השקעות, שיאים תיירותיים (ב- 2019 4.5 מילון תיירים), תרבותיים וקולינאריים, וכן עניין בינלאומי אזרחי גדול. לראשונה בתולדותינו אנחנו מקבלים פנים: לא עוד ספרטה המסוקרת בעוינות במקרה הרע, ובחמיצות במקרה הטוב; אלא מדינה עם פנים אזרחיות, חדשנית ותוססת. זה הושג קודם כל בזכות יוטיוב, שדילג עבורנו מעל “התקשורת” הישנה.
ערוץ היוטיוב שלנו הוא מהצומחים ביותר ברשת, הצטרפו גם כן לקהילה הגדולה שהתפתחה שם, וצפו ראשונים בסרטונים החדשים שעוד יתפרסמו. מצטרפים חינמית – כ א ן.
בעוד מדינות אירופה ממשיכות להזדקן בכל המובנים, ישראל הצעירה טסה למעלה, ועוקפת אותן, לחרדתן. וממדינה ענייה לפני שני עשורים הפכנו למדינה עשירה, ומעיין הנעורים ניכר ממש ברחובות, במעבר בין הישן לצעיר, וכל מעבר אינו קל, אך הוא קורה.
5
אירופה ממשיכה להתאבד,
ומדינות כת ה- PC נשאבות אל תוך עצמן, כחורים שחורים של חידלון. צרפת עם לפחות 15% מוסלמים; גרמניה, שוודיה, בלגיה, שוויץ, אוסטריה ואחרות עם לקראת 10%, אך המספרים בערים הגדולות כפולים, משום שהמהגרים האלה מתרכזים בערים, ולכן ההשפעה שלהם גדולה, ראו למשל את לונדון, וערים אחרות עם ראש עירייה מוסלמי. בעשור הנפתח עכשיו חלק גדל מראשי הערים הגדולות באירופה, צפוי להיות מוסלמי. קיראו כאן ברצף את כל המאמרים שלנו על היבשת האבודה, מאז בשנת 2006.
כיוון שהמדינות האלה גם מתמעטות דמוגרפית, קצה הגידול של המהגרים הוא מואץ משני הכיוונים; וכתוצאה מכך גם עליית הימין העמוק (הפרו ישראלי) אך גם הנאצים. זה אומר זעזועים קשים, מרי אזרחי, אנרכיה, תסכול ואלימות קשה. זה צפוי להיות עשור קשה מאוד באירופה, בין שמאל ארסי לימין גולמני, כאילו ההיסטוריה חוזרת מאה שנים אחורה, אך הפעם עם התוסף של המהגרים (השנה נוספו עוד 130,000 מהגרים מוסלמים למליונים).
פעם רק ליהודים לא היה לאן לברוח מאירופה. היום רק ליהודים יש לאן לברוח, מן הדיכאון האירופי ההולך ומתגבר.
בריטניה תהיה הראשונה שתעזוב בעוד כחודש את קן הצרעות הזה, הנקרא “איחוד אירופי”, ונפילתו מתקרבת, כשם שנפלה בת דמותו “ברית המועצות”. בשני המקרים מדובר ב”הנדסה חברתית” לא הגיונית, המנוגדת לאופי הלאומי של עמים ואזרחים; מנוגדת לעתיד. בעצם, האיחוד האירופי הוא בן דמותו של היהודי הנודד, “האיש מוחק הגבולות” (Grenzverwischer), או “האיש נטול הצורה”, כפי שכינה המשומד אוטו ויינינגר את דמות היהודי הטיפוסי. זו הסיבה שהאנטישמיות הגואה באירופה, מזהה את האיחוד האירופי עם היהודים (“מקרון שעבד בבנק רוטשילד”), בשעה שדווקא איחוד זה פועל נגד מדינתם של היהודים. אגב, בהגדרתו, התכוון ויינינגר לשלול את היהודי, אך מחיקת הגבולות, על פי טענתו, הביאה גם את הקמת מדינת ישראל ואת ההייטק. בסופו של דבר, היהודים מחקו את גבולות חרפתם.
ברגע שיתברר שבריטניה תשגשג בעקבות היחלצותה מביצת הזקנה האירופית הזאת, עוד מדינות עשויות ללכת בעקבותיה, למשל איטליה, המחכה לחזרת איש הימין העמוק מתיאו סלביני, שנדחק לאופוזיציה בתככי ה- PC.
האיחוד האירופי היה אמור להיות מעיין נעוריה של אירופה החדשה, ובמקום זאת הפך למדמנת זיקנתה.
זו הסיבה שחוק יסוד: הלאום, שהוא הפרק החשוב ביותר של החוקה שלנו (שנכתבת פרקים פרקים) הוא כה חשוב: אנחנו לא עוד היהודי מוחק הגבולות, חסר הצורה. לנו יש את העצמי שלנו: זהות, גבול, שורשים, תרבות, לאומיות ודת. כל מה שלמערב ולמרכז אירופי – אין. חוק הלאום הוא הצהרת הייחוד שלנו, אל מול תחלואיה של אירופה; הוא מרד הציונות כנגד אלפיים שנות יהדות חפוית (או ערופת) ראש.
הוא מעיין הנעורים, המעיין והמקור (fons et origo), והוא אפילו מעל בג”ץ.
כן, לכל דבר טוב יש גם סוף, ומבצע ההנחה לרגל חנוכה ובר המצווה לאתר – מתקרב לסיומו.
המבצע הוא של 13% למנויים חדשים ומחדשים: 228 ש”ח לחצי שנה במקום 262; 390 במקום 448 לשנה; ו- 657 במקום 755 במחיר משתלם במיוחד לשנתיים. ההנחה כבר חלה, בהתאמה, גם למי שנרשם מחו”ל, בדולרים.
למה לוותר עכשיו, ולהצטער אחר כך?
אם המינוי בתוקף, ואתם רוצים לנצל את המבצע, ניתן לחדש מתוך האיזור האישי, והמנוי החדש ימשיך אוטומטית את זה הקיים.
6
הגשר קרס, אבל במהופך:
ההתחדשות המופלאה והעשירה שלנו משכה בעשור האחרון יותר מרבע מיליון עולים (35,000 בשנת 2019), ואם היו יכולים, היו מגיעים לכאן חמישה מיליון, אלא שהמבחנים לעלייה אצלנו נוקשים מאוד, והגיור בלתי נסבל באטימותו. יש מיליונים של צאצאי אנוסים, שעדיין אינם מוכרים לעלייה, למרות רצונם העז לחזור בחרטה אל העם היהודי. ניתן לעשות בתחום הזה עוד הרבה.
זה היה העם שברחו ממנו כל הדורות, התביישו בו (המשורר המשומד היינריך היינה כינה אותו “הפיגוע המשפחתי בן אלף השנה, שאותו הבאנו איתנו מעמק היאור” (Tausend-jährige Familienübel), הסתירו, השתמדו או הושמדו, והנה, חזרנו להיות עם שרוצים דווקא להסתפח אליו. ומי עשה כל זאת?
מעיין הנעורים של העם היהודי, מדינת ישראל. זה לא עמק היאור הביצתי, זה מעיין הציונות.
מי שרוצה לחיות חיי נצח, של משהו שגדול ממנו וממלא אותו, יבוא ויטבול יחד איתנו במעין הנעורים, של עמו, ושלו. מי שרוצה להישאר בחיים כפולים של שוליות – שיישאר בחוץ.
היהודי פרנץ קפקא היטיב לבטא את מצוקת היהודים בגולה אז, כשהיו מאוימים לפני השואה, וגם היום, מאותה סיבה בדיוק, ולסיפור הקודר הזה הוא קרא “הגשר”:
“קשה וקר היה לי. הייתי גשר, מתוח הייתי על פני תהום, בהונותי משוקעים עמוק מצד אחד, וידיי בצד האחר. נעצתי שיניים באדמה המתפוררת. כנפי מעילי התבדרו לצדיי. הרחק מתחתיי געש נהר דגי פורל קר כקרח”.. הגשר מחזיק מעמד עד שכפרי אחד עולה עליו, ותוקע בו את מקלו, בעל חוד הברזל. הגשר מסתובב להביט במענהו, “ובטרם אסתובב לגמרי, כבר הייתי נופל. נפלתי, ובתוך רגע התרסקתי על האבנים החדות, שתמיד ניבטו אלי בשלווה רבה כל כך מן המים המתפרצים למטה”.
זה ההבדל בין היהודים החיים בגולה לביננו: הם מתוחים מעל למים מאיימים, אנחנו משתכשכים בבריכת העלומים שלנו בהנאה רבה. המים הקפואים אצל קפקא הם מקור האימה, אצלנו התקווה. בבריכת בית חסדא שלנו המים הבריאו אותנו. אנחנו שלמים עם זהותנו, ולא חייבים להיות מתוחים בין עולמות, שאחריתם בהתרסקות. זה עמנו, זו ארצנו.
עכשיו ניתן להבין את הלם התודעה העצמית שחווים עולים חדשים בישראל, למרות כל הקשיים: מגשר תלוי הם נופלים, אבל למעיין הנעורים; שם הנפילה היא הסוף, פה היא ההתחלה, ולכן אחוז גבוה של עולים מצהירים שהם מרוצים: זו הנפש שהשתחררה והתיישרה, למרות הקשיים.
אז זה פתרון השאלה שבראשית המאמר: מדינת ישראל היא מעיין הנעורים של העם היהודי העתיק והקדמוני, עם מפוזר ומקולל בידי שונאיו, שכוח-אל ומושמד, ששב וטבל מחדש במולדתו ההיסטורית, ולכן יישאר צעיר לנצח, והיא צעירה בו.
בגולה עסוקים היהודים בטשטוש זהויות, בניתוחים פלסטיים רוחניים, כדי להסתיר את זהותם, בדיוק ההיפך מאיתנו. ישראל היא מעיין נעורים של העם היהודי ושל כל אחד ואחד מאיתנו, עם התחלות חדשות ועם הזדמנויות, התלויות קודם כל בו עצמו. והמעיין הזה מרפא, מעודד, משלים, עוטף ומגן. כמה משמח שגילינו את מעיין הנוערים שלנו, ואולי גם של העולם כולו. זה המעיין שעצר את הזדקנות וכליית העם היהודי (הזדקנות שנמשכת, למי שלא טובל בו), והוא עוצר את הזדקנות כל אחד מאיתנו, משום שאנחנו חיים בסביבה הדינמית בעולם, של חידושים, חדשנות וחדש.
כל יום משהו חדש.
ביצירה שלו “בעקבות הזמן האבוד” (A la recherche du temps perdu) כתב היהודי המשומד מרסל פרוסט (אימו היתה יהודיה שנשארה יהודיה, אך הוא הוטבל לנצרות), שמעיין הנעורים הוא לא לבקר במקומות זרים, אלא לרכוש עיניים אחרות, לראות דרך העיניים האחרות, “מאה עיניים”, את העולם, והכוונה שלו היתה בעיקר לעיניים של אמנים גדולים.
לפי זה, היהודי הוא שקוף, רואה דרך עיניים של אחרים, אך בלתי נראה.
אך זו בדיוק הגישה הגלותית היהודית: הפסיביות, הכניעות, לשמש תמיד קהל של אחרים. מעיין הנעורים של בית חסדא שלנו הוא הפוך: שאחרים יראו את המציאות דרך העיניים האקטיביות שלנו. לראשונה היהודים ניצבים על הבמה, והם לא עוד ניצבים במחזות של אחרים. אנחנו כבר לא שקופים. הטבילה בבית חסדא הולידה לנו פתאום עיניים ופנים.. וכמה זמן איבדנו (temps perdu).. אלפיים שנה.
ולכן מעיין הנעורים הציוני שלנו מרגיז יהודים גלותיים, למשל הפרוגרסיבים בארה”ב, הברני סאנדרסים, והפיטר ביינרטים הנרגנים למיניהם, שכן הם מביטים בעלומינו המתרוננים, בזהותנו נטולת הלבטים וההצטדקות, ודרכנו הם רואים את בלותם, המתכחשת לעצמה.
הציונות היתה השביל אל מעיין הנעורים, היא ארץ ישראל; והשילוב הפלאי הזה הצליח מעל לכל מה שמישהו האמין או שיער. זה לא מתיחת פנים של יהודים זקנים, זו לידה מחדש, של הזמן.
7
מדינה צעירה – גם בדמוגרפיה:
במשך עשרות שנים איימו עלינו “דמוגרפים מומחים”, שנטלו על עצמם להוכיח לנו שאנחנו מזדקנים, וכי הילודה שלנו הפכה לאירופית, לעומת הילודה הערבית “הצעירה”, ששונאי עצמם כינו “הדור הזקוף”. יש כמה מהם שהפכו זאת לקריירה ממש, אלא שהמציאות טפחה גם על פניהם.
בשנת 2018 ממשיך להתרחב הפער בין ילודת אם יהודיה בישראל לבין ערבייה, וזו הראשונה יולדת בממוצע 3.17 ילדים, והערבייה כבר 3.04. בשנה הבאה צפויה הילודה הערבית לרדת לראשונה לקידומת 2, והלמ”ס ראה שהאוכלוסיה הערבית דווקא מזדקנת בישראל במהירות, בעוד זו היהודיה הופכת צעירה יותר, בגלל העלייה בילודה, שבעיקרה היא ילודה ציונית, כלומר חילוניים ודתיים לאומיים.
מספר הילדים לאם חרדית נמצא דווקא בירידה, אך לא בקריסה כמו המוסלמים והערבים בישראל, או במזרח התיכון כולו.
הסיבה? האם היהודיה טבלה אצלנו במעיין הנעורים הישראלי, מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וישראל היא אחת המדינות המוליכות בעולם המערבי, ובכלל, בילודה לאם. המשמעות שבתוך כחמש שנים יהיו כבר עשרה מיליון תושבים בישראל, דו ספרתי, קודם כל ורק בגלל הזינוק הדמוגרפי היהודי. מספר היהודים בישראל נושק ל- 7 מיליון, ועם בני הלאום היהודי (שאינם יהודים על פי הדת) כבר 7.3 מיליון. מספר היהודים מזנק גם ב”שטחי 1967″, עם כחצי מיליון יהודים ביו”ש ועוד רבע מיליון במה שמכונה “מזרח ירושלים, כך שהמיליון הראשון שם כבר באופק. זה הזמן להביא אותו, אלה הם שטחי המולדת שלנו. ויינינגר טען שאצל יהודים “תמיד יש חלופה, הרבה חלופות”, אז מעכשיו זו העמדה היחידה שלנו, שאין בילתה. היו צודקים, לא חכמים.
כל זה אומר עוד כוח עבודה, קנייה, יבוא ויצוא, ועוצמה מדינית וכלכלית. ישראל משתכשכת לה במעיין הנעורים הפלאי, וגם הדמוגרפיה מוכיחה זאת.
8
הקשר עם “אמא רוסיה”:
נכון הוא שהברית הקיומית שלנו היא עם ארצות הברית, והיא תישאר כזו, אך חשוב לשמור על קשר גם עם רוסיה, וזו תמיד היתה גישת האתר, גם לאחר הפלת מטוס הביון הרוסי בידי טילי בשאר לפני כשנה וחצי, שבהם האשימו אותנו. ה”פרשנים” בישראל כבר חגגו אז את הפיכת רוסיה לאויב, אך אנו אמרנו, שעם סבלנות הכל יכול להיפתר, וכך היה.
הקשר עם רוסיה אינו מובן מאליו, שכן היא חוברת לאויבינו, ויחד עם זאת החבירה שלה איתם אינה חלקה, ולנו יש עניין לשמור על קשרים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים עם רוסיה, וגם היא יותר ממעוניינת בכך.
אני לא משלה את עצמי לגבי רוסיה, כפי שלא היה מקום לאשליות לגבי סטלין, שפה היו הזויים, שסגדו לו. ויחד עם זאת, ישראל חייבת לסטלין את קיומה פעמיים: הוא תמך בהקמת מדינה יהודית, ולכן ארצות הברית מיהרה להכיר בה, כדי שלא תיפול בידיים סובייטיות; והוא הוראה לצ’כוסלובקיה להעביר לנו נשק, וכך הכרענו את מלחמת העצמאות.
הקשר הזה נועד גם ליום סגריר, אם כת ה- PC תחזור ותשתלט על ארצות הברית, קודם כל כדי להחריבה.
זה אומר שיש להשיג מפוטין הישגים מדיניים קבועים, בעיקר הכרה ביעדים הלאומיים שלנו, ולא רק בביטחון לאורך הגבול “הסורי”, שזה כמובן חשוב.
הנשיא ולדימי פוטין עצמו העיד שהסחר המשותף הישראלי- רוסי עומד על 3 מיליארד דולר, ובשנת 2018 הוא עלה ב- 9%, “שזה עדיין צנוע, ואני בטוח שנצליח לקדם זאת”. הוא אמר זאת על רקע רצונו שישראל תצטרף גם לאיחוד הרוסי הכלכלי.
בחודש ספטמבר אירח הנשיא פוטין יום אחר יום שני אירועים חשובים מבחינתנו: פגישה עם ראש הממשלה נתניהו, ואירוח של ועידת “קרן היסוד” במוסקבה, שם הוא גם נאם. קרן היסוד מפגישה אחת לכמה שנים את היהודים העשירים בעולם, כדי שיתרמו לישראל, ובכל פעם המפגש נערך בבירה עולמית אחרת. בכנס של שנת 2008 הייתי מרצה מרכזי, ובאותו מושב שלי דיברו גם הנשיא הצרפתי דאז סרקוזי והאיטלקי ברלוסקוני.
הפעם הועידה התקיימה במוסקבה, ופוטין אמר שם דברים כמעט מדהימים. ברור ששום דבר מזה לא פורסם ב”תקשורת” העברית בישראל, שעסוקה, כידוע, בדברים הרבה יותר חשובים.
לאחר הפגישה עם נתניהו אמר שם פוטין שהיחסים בין ישראל לרוסיה “הגיעו לאיכות חדשה”, “הודות למאמציך” (פנה לנתניהו) בשיתוף פעולה בטחוני וצבאי. פוטין אמר שלשתי המדינות יש מגע יומיומי כמעט בכל תחום, והוא הודיע שהסכים “ברצון רב” להזמנת הנשיא ריבלין לבקר בירושלים בחודש ינואר הקרוב, לחנוכת אנדרטה לזכר המצור על סטלינגרד, שהוקמה בירושלים.
אך הדברים היותר מדהימים הושמעו בנאום של קרן היסוד, בידי פוטין עצמו: “אזרחי רוסיה וישראל קשורים בקשרי משפחה, דם, וחברות. זו רשת קשר אמיתית, משפחה משותפת, ואני אומר זאת ללא שום הגזמה“.
“כמעט שני מיליון דוברי רוסית הם אזרחי ישראל, ואנחנו מחשיבים את ישראל כמדינה דוברת רוסית“. כאשר הוא מדבר על האינטימיות הזו מתכוון פוטין להטבות סחר ולעזרה דיפלומטית, אם נצטרך אותה יום אחד.
אנחנו “עמינו מאוחדים”, הוסיף, וזה נוסח חסר תקדים ברמת הקירבה. “משפחה” זה אפילו יותר מ”ברית”.
מוזר, פעם אמרו שיהודי העולם יכולים לעזור לישראל ממקום מושבם, והיום מתברר שהם עוזרים בעולם לישראל דווקא אם הם עולים אליה. במדינות מושבם הם היהודי הבלתי נראה, אך מעיין הנעורים הישראלי מעניק להם גוף ופנים. שם הם עצמות יבשות, ופה, מתחברים “עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ”.
פעם אסור היה ללמוד שם עברית, וכיום מקהלת הצבא האדום שרה בעברית. גם בנאום הזה דיבר פוטין ארוכות על הסחר המשותף, ועל הכוונה לצרף את ישראל לארגון הכלכלי, ו”אנחנו קרובים מאוד” לחתימה על הצטרפות.
יחסי החקלאות “חשובים מאוד” לדבריו, ושתי המדינות, לפי פוטין, עובדות על “המסדרון הירוק”, לשפר את יצוא מוצרי החקלאות הישראליים לרוסיה, ובמיוחד בתחום החלב. לנו יש עניין גדול מאוד בהסכם הזה, שיהיה מקביל לזה עם “האיחוד האירופי” הבוגדני, כדי שתמיד יידעו האירופים שיש לישראל עוד אלטרנטיבות.
רוסיה היתה מאז ומתמיד מבוע היסטורי של מעיין הנעורים שלנו, מאז ועד היום, והיא ממשיכה להזין אותו גם היום, כאשר רוב העולים מגיעים משם, והזרם מתגבר.
האם הצטרפתם כבר לערוץ החדש שלנו בטלגרם? אלפי חברים מחכים לכם שם. חפשו בטלגרם: גיא בכור, או Guy Bechor, או ג’יפלאנט, או Gplanet, ואפשר גם דרך הקישור הזה – כאן
מה אומרות העצמות היבשות בחזון יחזקאל: הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, אך ההמנון שלנו עונה להן, ש”עוד לא אבדה תקוותנו”, ואכן אין מעיין נעורים כזה בתולדות האנושות כולה, מערימות של שלדים במחנות ההשמדה, לאומה הניצבת גאה בחזית אומות העולם, כמעצמה איזורית מתחדשת. לא מנחיתות אנחנו עומדים מול שונאינו, כפי שמציירים זאת מרעילי מעיינות אצלנו, אלא מעמדה של עוצמה מוסרית והיסטורית.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים, וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם. וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם.
וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי, וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.
העיר תל אביב – כל מהותה מעיין הנעורים, כעיר (“לנד”) העברית הראשונה, מתל חרב (“אלט”) לאביב נעורים (“נוי”; “אלטנוילנד”). ולכן, לא עצי אשוח מצפים התיירים לראות אצלנו, אלא חנוכיות לרוב, עדות לפלא הגדול של העיר. זו לא עיר עמים, זו העיר העברית הראשונה, וזו אחריות היסטורית עצומה.
“ערי עמים” יש בלי סוף. העיר העברית הראשונה – יש רק אחת. עברית:
9
הפצת מי הנעורים, בבקבוקים:
כיוון שהמעיין צר, פועלת ישראל להרחיב אותו לכל אורכה ורוחבה במהפכת תשתיות, כמותה ידעו מדינות רבות באירופה בסוף המאה ה- 19, כאשר פה הארץ היתה עדיין נטושה וריקה, אדמת טרשים.
מעטות כיום המדינות הנמצאות בכזו תנופת תשתיות, קודם כל של תחבורה, מה שיוצר לחץ, שכן הפיתוח נעשה במקביל לשימוש הגובר הקיים: רכבות, כבישים, גשרים, נמלים, שדות תעופה, שדות גז ונפט, כמו גם בתי ספר, בתי חולים, תשתיות אנרגיה ותשתיות רוחניות של תרבות, אמנות ותורה. מעולם בתולדות העם היהודי כולו לא חווינו שגשוג כזה. ולמה? כי זו ארצנו שלנו, ובה אנחנו מחליטים, לא אחרים. כך מביאים את הבשורה לכל עבר, תוך ביטול “הפריפריה”, והיעד הזה יושג תוך כמה שנים, בקצב מזורז. מעיין הנעורים מזרים דם בעורקים מסוידים של אומה מתחדשת, מעקף מודרני במקום נקיקים ישנים בני אלפיים שנים.
מה שאנו עושים בג’יפלאנט, החוגג עכשיו בר מצווה, זה להביא את עוצמת מעיין הנעורים שלנו לרבים ככל האפשר. שיבינו שהם יכולים לשאוב ממנו, ובמרכיב מי המעיין, השפה העברית, שפת המדינה הרשמית היחידה. יש עשרים מדינות בהן הערבית היא שפת המדינה, אך יש רק מדינה עברית אחת.
המעיין הוא העתיד. של ישראל ושלכם הקוראים. ולכן המאמר הזה – הוא, בין הייתר, קצת מים בבקבוק, ממעיין ההתחדשות שלנו, לכל המעוניין בהגשמה עצמית.
10
ישראל ממציאה מחדש את העם היהודי:
העם היהודי השתנה לאחר חורבן בית המקדש והגירוש מארץ ישראל, ועכשיו הוא צריך להשתנות בחזרה, עם החזרה ארצה, אלא שהדת דווקא משתרכת מאחור, אחר הלאום המזנק.
זה אומר שיש לציין את דיני הארץ (הרב עובדיה יוסף החל זאת, עם דגש על הדינים הנכונים לארץ ישראל, על פי ה”שולחן ערוך” של ר’ יוסף קארו), ואת מרכזיות הלאום הישראלי שלנו. הקינות המרות על תשעה באב צריכות להתרכך, שכן, בבית חסדא של ימינו, אנו כבר משיגים יותר משהשיג העם היהודי בכל תולדותיו, ארבעת אלפים שנות קיום, ושלושת אלפים שנות לאום (דוד המלך חי בשנת 1000 לפני הספירה).
זה אומר גם רוויזיה בהילכות הגיור (שהיו חייבות להיות נוקשות בגולה, כיוון שלא היתה מדינה), כאשר הממלכתיות חוזרת להיות העיקר. הממלכה חזרה, והדת צריכה להתאים את עצמה אליה, כפי שהדת התאימה את עצמה, כאשר הממלכה הלכה. במילים אחרות, לאחר מעיין הנעורים המעשי, של הישגים מופלאים, עכשיו צריך להיפתח מעיין הנעורים של הדת, ולהעניק עוצמות רוחניות אדירות לזינוק הבא שלנו, באומה שהתחדשה, לאחר שכמעט וחוסלה, עם תפילות חדשות ומסרים מחזקים חדשים.
רק לאחרונה פוענחה באוניברסיטת חיפה אחת המגילות הגנוזות האחרונות, שטרם פוענחה (מתוך 900 מגילות), והנה, נחשף שם לוח השנה העברי בארץ ישראל שלנו, וכמה מחוברים אנו לאדמה: המגילה מתארת שני מועדים ייחודיים, שלא נזכרו במקרא, אך הם מוכרים מ”מגילת המקדש” מקומראן: ביכורי היין וביכורי השמן. מועדים אלה היו “המשך” של חג השבועות הנהוג גם כיום וחוגג את ביכורי החיטה. על פי לוח השנה הזה, חג ביכורי החיטה חל 50 ימים אחרי השבת שאחרי הפסח, אחרי 50 יום נוספים חגגו את חג ביכורי היין, ולאחר 50 ימים נוספים חגגו את חג ביכורי השמן.
מעיין הנעורים הוא גם מעיין הנעורים של הדת היהודית, והגיע הזמן להוסיף לחגי השנה את ביכורי היין ואת ביכורי השמן.
לא היה בתולדות העמים פלא כזה, של עם שיצא לגלות, התפזר בכל קצוות תבל, הוכה והושמד, ועכשיו שב וארצו, ומתרכז, תוך שגם שפתו הקדומה חזרה. ולמה לא היה כזה בתולדות העמים וההיסטוריה? כי מעיין הנעורים נמצא רק אצלנו, ושבעים השנים הישראליות הנוכחיות כבר חשובות מאלפיים שנות הגולה.
