מאת ד”ר גיא בכור
בשנת 82 לספירה נחנך בפורום המקודש ברומא ‘שער טיטוס’ (Arcus Titi), תריסר שנים לאחר הניצחון הרומאי על היהודים, במרד הגדול של שנת 70. המפורסם מכל, כמובן, הוא התבליט, הנמצא בצד הדרומי שלו, עם תהלוכת השלל מבית המקדש, ובו ההוכחה המכריעה, למנורת שבעת הקנים, ולכלי הקודש המעוצבים שם, אשר נבזזו מירושלים. שחזור דיגיטלי שנעשה לשער בשנת 2012 חשף לראשונה שאריות של צבע זהוב, בו נצבעה בתבליט הזה מנורת הזהב שלנו, שנבזזה לרומא, ונעלמה מאז.
בצד המערבי מופיעה הכתובת בלטינית: “הסנאט והעם הרומאי מקדישים את השער לטיטוס האלוהי, בנו של אספסיאנוס אוגוסטוס האלוהי” (Senatvs popvlvsqve Romanvs divo Tito divi Vespasiani filio Vespasiano Avgvsto).
אך אנחנו נתמקד הפעם דווקא בתבליט המופיע בצד הצפוני של שער הניצחון. הוא מתאר את תהלוכת הניצחון שערך טיטוס בקיץ של שנת 71, לרגל הניצחון על היהודים שנה קודם לכן. הוא רוכב על מרכבה רומית, שאליה רתומים ארבעה סוסים, והניצחון המכונף מכתיר אותו בזר עלי דפנה של התהילה.
זהו שער התהילה הרומאית, והכלימה והייאוש היהודיים, שארצם נכבשה, הם נרצחו וגורשו, ובית מקדשם נשרף והוחרב לגמרי. זה הניצחון האלילי על המונותאיזם היהודי, כמוהו לא נראה אז ברחבי האימפריה, ואף נטבעו מטבעות “יהודה השבויה” בכל רחבי האימפריה.
מסר שער הניצחון: האלים הרומאיים ניצחו את האלוהים היהודי.
בשנת 1524 השליט החזק של מדינת העיר מנטואה, פדריקו גונזאגה, הזמין את הצייר, המהנדס והאדריכל המפורסם ג’וליו רומאנו, לבוא לעירו, לבנות בה היכלי פאר, וליצור עבורה ציורי תהילה; והוא הגיע, תמורת סכום כסף גדול.
ג’וליו רומאנו נולד כג’וליו פיפפי (השם רומאנו, על שם עיר מולדתו) בערך בשנת 1499, ובצעירותו למד אצל רפאל הגדול, היה העוזר הראשי שלו, והוא אף השלים חלק מיצירותיו, לאחר מותו.
הסגנון התוסס והצבעוני של רומאנו, עם הדמויות הנועזות, עמד בסתירה לאופי העדין של יצירות רפאל, אך לא היה לרומאנו מתחרה בדמיון, ובסגנון הדרמטי, כולל שימוש מתוחכם בפרספקטיבה. רומאנו היה כאמור גם אדריכל, והוא תכנן, בין הייתר, את פלאציו דל טה במנטואה.
בשנת 1537 הוא סיים את “הניצחון של טיטוס ואספסיאנוס” (120X170 ס”מ), שנתלה בארמון הדוג’ה במנטואה, וכיום מוצג בלובר בפריז.
על פי בקשת שליט מנטואה, צייר רומאנו את הגרסה שלו לתבליט שער טיטוס, עם תהילת חיסול בית המקדש וירושלים של היהודים. הציור היה מאוד פופולארי בזמנו, ורבים נהרו לצפות בו מכל רחבי חצי אי האיטלקי. הפעם הצייר הוסיף גם את אספסיאנוס, אביו של טיטוס, ושניהם רוכבים על מרכבה, נכנסים לשער הניצחון, מנורת שבעת הקנים מובלת שבויה, והמלאך מכתיר את טיטוס ואספסיאנוס בכתר התהילה. היהודים משועבדים, ומובלים כעבדים, כיאה למובסים.
הצייר התבקש לתאר הפעם את ניצחון הנצרות על היהדות, והציור צויר זמן קצר לאחר גירוש יהודי ספרד, וחורבנם הנוסף. היהודים גורשו מציון, ועכשיו גם מספרד, שם שגשגו.
המסר: תבוסת היהדות, הפעם בידי הנצרות. היהודים מגורשים וזרים – תמיד.
יהודי רומא נמנעו מלעבור מתחת לשער הכלימה הזה של ציון, של היהדות ושל הציונות, שכן עבורם זה היה שער החורבן והתבוסה. הם ראו עליו את תפארת מקדשם ועברם.
האם כך, בפשטות, נחרבה מדינת היהודים ההיסטורית בידי כוח זר, והם נפוצו בכל העולם של אז, חלקם שועבד, ודתם בוזתה? וכך העולם קיבל את זה, באי אכפתיות? ואיפה הצדק?
אך פה מגיעה תעלומה. בחנתי את הציור הזה, על פרטיו המדוקדקים, במשך שנים, ומשהו לא הסתדר לי. בהמשך נראה מסקנות מפתיעות אליהם הגעתי, עם רמזים מוכמנים ומוצפנים, עליהם לא כתב איש מעולם.
בעצם, הסיפור מתהפך על פניו, והיהודים חזרו, וחוזרים לארצם.
1
הבריחה מרוסיה:
כמי שעוקב חודש בחודשו אחר נתוני העלייה מרחבי העולם ארצה, הבחנתי במשהו מוזר בחודש אפריל 2018: נתוני העלייה מרוסיה זינקו. מממוצע של 400-600 עולים בחודש, למעל אלף. זה היה מוזר, ולא מקובל בשנים האחרונות, וייחסתי זאת למשהו עונתי. אך התופעה חזרה על עצמה בעקשנות, עם שיא של 1,558 עולים בחודש אוקטובר 2018. אמרתי לעצמי שאם התופעה תימשך גם בשנת 2019, הרי לפנינו גל עלייה חדש. והתופעה נמשכה: 1,005 בינואר, 913 בפברואר, 1,442 במרץ, 1,341 באפריל,1,771 במאי, 1396 ביוני ו- 1,182 ביולי. בשבעת החודשים הראשונים של 2019 נחתו בישראל 9,066 עולים מרוסיה לבדה. אין הכוונה למדינות חבר הלאומים (כפי שנקראו פעם, ונדון בהן בהמשך) אלא ברוסיה בלבד, ורק לציין שהמספר הזה יותר מכפול ממספר העולים מרוסיה בשנים 2009 עד 2012, אחר שגל העלייה הגדול דעך.
ואכן, בשנה העברית היוצאת, תשע”ט עלו לישראל 35,000 עולים, שיא של עשור, רובם מרוסיה. זה מתאים למאמר שפרסמנו ערב ראש השנה, לפני ארבע שנים: בין חבצלות המים.
בגרף שהכנו עבורכם (בהמשך), על פי הנתונים הרשמיים של משרד הקליטה, ניתן לראות את מספר העולים מרוסיה בעשור האחרון, והמגמה ניכרת בבירור. מקובל לסבור שברוסיה נותרו כרבע מיליון יהודים, למרות שהמספרים על כך שונים, תלוי מי סופר. המעניין הוא שבמשרדי הסוכנות היהודית וגופי עלייה, נוספים כל הזמן עוד יהודים, שפעם הסתירו את יהדותם, וכיום רוצים לממש את זכותם, ולעלות לישראל, כך שהמספר יכול לגדול בהרבה. פוטנציאל העלייה מרוסיה, בגל הזה הוא כרבע מיליון איש.
אז מה קרה באפריל אשתקד, שהחל את הגל? באפריל 2018 הטילו ארצות הברית ומדינות המערב את הסנקציות הקשות ביותר על רוסיה, בשל שורה של סיבות, וגרמו ללחץ כלכלי גדול: חודש קודם לכן הואשמה רוסיה בהרעלת סוכן הביון שלה לשעבר, סרגיי סקריפאל באנגליה, בחומר קטלני במיוחד, ארצות הברית אינה מקבלת את סיפוח קרים וחלקים מאוקראינה, וכך גם מדינות האיחוד האירופי. רוסיה מתבוססת בבוץ הסורי, ממנו אין מוצא, ואין לה יכולת להחזיר את השקעותיה הגדולות בשטח הסורי האבוד, בשל הסנקציות על איראן וחסימת הגז הסורי.
כל זה הנחית מכה קשה על הרובל, והדבר ניכר בשערו, כפי שניתן לראות בגרף. מחירי הנפט כבר ירדו, והכלכלה הרוסית שנשענת בכבדות על הנפט ועל מחצבים, ספגה מכה קשה מאוד. מאז שער חבית נפט עומד כיום על כ- 50 דולרים, ורוסיה צוללת. בחמשת החודשים הראשונים של 2019 צמחה הכלכלה הרוסית ב- 0.7 אחוזים בלבד, זאת לעומת צמיחה של 1.8 באותה תקופה אשתקד, שגם זה לא משהו. החשש הוא מכניסת השוק הרוסי למיתון.
יהודים רבים, בעיקר האינטליגנציה המוסקבאית, שלא טרחו להגיע אלינו בגל הגדול של שנות התשעים, הבינו שהסיפור הרוסי מתחיל למצות את עצמו. לזה יש להוסיף את גלי האנטישמיות, שהחלו להתמקד ביהודים. ככל שהמצב הכלכלי הפך קשה יותר, כך גם חייהם של יהודים רבים, אם היו מזוהים ככאלה. אם אינם מזוהים, ויש רבים כאלה, בעיית האנטישמיות פחות קשה, אם כי קיימת.
ההיסטוריה היהודית העגומה חוזרת על עצמה, עם פוגרומים: “הכה ביהודים (“ז’ידים”), והצל את רוסיה” עוד מימי רוסיה הצארית. וככל שהכלכלה שם שוקעת, כך האצבע המאשימה על היהודים מתארכת. רבים מהם הפכו בשנים המתוקות לטייקונים, אוליגרכים ואילי גז. עכשיו הם ישלמו את המחיר.
עליית היהודים, שממשיכה להתעצם, אינה מגיעה מציונות בעיקרה אלא מהרעת החיים ברוסיה, וחיי היהודים בפרט. הנשיא הוותיק פוטין אינו ידוע כנשיא אנטישמי, ההיפך, יש לו קירבה אל היהודים וגם אל ישראל, אך הסביבה ברוסיה הפכה לרעילה, גם כלפי היהודים, וגם כלפי ישראל, וטיפה מזה טעמנו עם הפלת המטוס הרוסי בידי חיילי בשאר ביום כיפור האחרון. העובדה שנשיא אוקראינה השנואה ברוסיה הוא יהודי, לא מוסיפה, ותיאוריות מזימה מיוחסות עכשיו בעטיו ליהודים הזוממים. כל זה נקלט בידי הציבור הרחב, ובא לידי ביטוי בהשחתת קברים, פגיעה במוסדות יהודיים ועוד, גם קרוב למוסקבה, עם שריפה, צלבי קרס ואיומים על היהודים.
מבחינתנו יש כאן הזדמנות להעלות עשרות אלפים, ועל המדינה והסוכנות לתת לכך דגש רב, זו שעת רצון, והזדמנות היסטורית. האם יבינו את גודל השעה?
2
הבריחה מאוקראינה:
עד לפרוץ מלחמת האזרחים באוקראינה בראשית שנת 2014 היו נתוני העלייה משם יציבים וסטטיים, בסביבות 1,500 בשנה, כאשר ההנחה היתה שאוקראינה יציבה, ידידותית ליהודים, והם יכולים לבנות שם בשקט את ביתם, לדורות.
בשנת 2009 הגיעו מאוקראינה 1,674, ב 2010 1,836, ב- 2011 2,128, ב- 2012 2,100, וב- 2013 1,982. כאן נכנסת מלחמת האזרחים והמספרים מתחילים לזנק: בשנת 2014 5,921, ב 2015 שיא של 7,170, ב 2016 5,928, ב 2017 שיא של 7,206, ב 1018 6,557 ובחמשת החודשים הראשונים של השנה 2,503. יהודים רבים במחוזות המזרח איבדו את ביתם ורכושם, ואלה כבר בארץ, אך אלפים נמלטו מערבה, והם במצב כלכל קשה. אלה יגיעו כבר השנה או בשנים הקרובות.
ומה באשר לאנטישמיות?
העבדה שהנשיא החדש של אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, הוא יהודי, מוסיפה לפחדם של היהודים מגל נקם ופוגרומים, כפי שהתרגלו במשך מאות שנים. אוקראינה מפולגת, והאשם עלול לנחות שוב על היהודים. זו הסיבה שהשנה מספר היהודים שיעלו ארצה מאוקראינה צפוי להגיע ל- 10,000 איש. רבים נרשמים לעלייה, ונאבקים לממשה. זה לא קל, צריך להוכיח יהדות, והפקידים לא מקלים.
איש אינו יודע כמה יהודים נותרו באוקראינה לאחר גל העלייה הגדול ולאחר השואה, ההערכות הן בין 150 אלף ל- 400 אלף, ועל פי דיווחי הסוכנות והארגונים היהודיים, כל הזמן צצים יהודים חדשים, שבעבר הסתירו את יהדותם, וכיום רוצים לעזוב לישראל האגדתית בעיני רבים.
גם פה, בעזרת הסוכנות והקרן לידידות, יש פוטנציאל של כרבע מיליון עולים, וגם כאן זו שעת רצון.
אך אין מדובר רק ביוצאי רוסיה או אוקראינה, אלא בעוד מדינות רבות שפעם היו מאוגדות במסגרת “ברית המועצות”. בגרף הזה שהכנו לכם ניתן לראות את מספר העולים ממדינות “ברית המועצות”, והמגמה ברורה: גל עלייה של ממש, שצפוי להגיע לשיאו השנה, ובשנים הקרובות: מעל 20,000 בשנה.
3
המספר הכולל של העולים:
אנו מתייחסים בחרדה אל כ- 30,000 אריתראים וסודנים שנשארו בארץ (ומזמן היה צריך לסלקם, וזה עוד יקרה), אך אנו קולטים מספר כזה של עולים כל שנה. ההיסטוריה הישראלית מתרפקת בהערצה על מה שכונה “העלייה הראשונה”, אך מתוך 25,000 עולים שהגיעו אז, מרוסיה רומניה ותימן, נשארו בארץ רק 5,000 איש, מחציתם מתימן. דוד בן גוריון העיד שמתוך 10,000 עולי העלייה השנייה, נשארו בארץ כאלף (בספרם המצוין של אדם רויטר ונגה קינן, “ישראל סיפור של הצלחה”, כנרת, זמורה – ביתן, 2017, בעמ’ 31, ושם ניתן לקרוא עוד על העליות והצלחתן בהזנקת ישראל).
התחלנו את העשור האחרון עם פחות מעשרים אלף עולים בשנה, והשנה (2019) המספר צפוי לזנק לסביבות ארבעים אלף, יותר מפי שניים. בגל העלייה ההמונית הגיעו בשנים מסוימות מברית המועצות כמאלה אלף איש, ויש סיכוי להתקרב למחצית המספר הזה, בבחינת גל נוסף, שיכול להימשך שנים ארוכות, בשל האירועים הבינלאומיים, הפוגעים ביהודים, ועדיין לא דיברנו על העלייה מן המערב.
ככל שמספר האזרחים בישראל עולה, קל יותר לקלוט גלי עלייה, ולתשעה מיליון ישראלים יהיה קל יחסית לקלוט חמישים אלף עולים בשנה, ועדיין, יש הרבה לעשות גם בהבאת העולים וגם בקליטתם. הבסיס הוא כמובן לימוד השפה העברית, והאולפנים מלאים לומדים, עוד מחו”ל. מספר דוברי העברית הוא כיום 11 מיליון, ובעוד עשור הוא יכול להגיע ל- 15 מיליון, אם נפעל נכון, גם אצל יהודים בעולם, וגם אצל נוצרים, הכמהים לקרוא את התנ”ך בשפת המקור.
4
ישראל כמושכת עלייה:
לפני עשרים שנים ישראל היתה מדינה ענייה, עם תוצר לנפש של כ- 15,000 דולרים, ולכן היה צריך להיות מאוד ציוני ולאומי כדי לעלות אליה ממדינות המערב העשירות. זו היתה עבורם ירידה של ממש ברמת החיים. אלא שבעשור האחרון קפץ התוצר לנפש בישראל למעל 40,000 דולרים, והמדינה מזנקת בכל תחומי רמת החיים, עם גורדי השחקים, היצוא משגשג (מעל 110 מליארד דולר בשנה) ועם שפע, שכבר מפורסם בעולם. בעבר “התקשורת” העולמית, שמשום מה עוינת אותנו, הסתירה את הזינוק הזה, או עשתה הרבה כדי להעכיר אותו. גם היום היא ממשיכה כך, אך היא ירדה מבלעדיותה: רבים בעולם כבר אינם צורכים אותה, וניזונים מן הרשתות החברתיות, כאשר יוטיוב הפך לערוץ הטלוויזיה של רבים.
במשך שנים, גם אנחנו פעלנו המון בקידום סרטונים על ישראל, על התיירות והפוטנציאל, וזה נקלט. הצלחנו לעקוף את הרשתות הממוסדות, ובעצם להגיע לכל אחד ברחבי העולם. זה שבר את המחסום, ויהודים שנאלצים להגר, למשל מרוסיה או מאוקראינה, מעדיפים להגיע אלינו, ולקשור אצלנו את גורלם וגורל יקיריהם, דווקא בשל כוח המשיכה הישראלי, כוח השגשוג.
זה בכלל לא מובן מאליו, ולכן אין לנו אינטרס במלחמות מיותרות. עלינו לקבע את מצב היציבות, כדי להביא לכאן עוד מיליון עולים, ולהכריע סופית את ההתשה הדמוגרפית, שאגב, רק הועילה לנו ולמספר הישראלים והיהודים בעולם.
ישראל היא היום מדינה מערבית, נוצצת וקורצת לרבים, שלפני עשור או שניים לא העלו על דעתם להגיע אליה. אני מכיר יהודים ממדינות מערב אירופה, שחלקם לא היו אצלנו שנים רבות, ומבט הפליאה בעיניהם אומר הכל, כאשר הם מגיעים אלינו. רבים ממלמלים: “אני יכול לחיות פה”. ברור שעם עושר הגז הצפוי בשנים הבאות והשגשוג, פוטנציאל המשיכה שלנו רק יגבר. זו הסיבה שלחצתי על הגז, כיוון שאני מבין את המשמעות ההיסטורית המצפה לעם היהודי, יותר מכל הסחה טקטית.
הגורם המפתה בכל מדינה היא הכלכלה והחיים הטובים: מסיבה זו מהגרים מיליונים לאירופה ולארצות הברית, ומהסיבה הזו אנו יכולים להביא מאות אלפי יהודים גם אלינו, ממדינות חלשות יותר. פעם ישראל היתה חלשה, היום היא חזקה, ואין סיבה שלא לנצל את זה, ולתת תקווה להמוני יהודים. כמו בהגירה לאירופה: יש פליטים שבאמת בורחים ממצוקה, ויש מהגרי עבודה. כך גם אצל העולים: יש כיום פליטים, שבורחים מקרבות באוקראינה, וונצואלה או מרדיפות אנטישמיות, אך רבים הם מהגרי עבודה. אם הצמיחה בשנה תעבור אצלנו את ה- 5 אחוזים, וזה אפשרי בהורדת מיסים, כך תזנק גם העלייה ארצה.
להגיע לישראל היה פעם בבחינת התאבדות כלכלית. והיום, בעידן מדינת ההייטק, אנחנו נתפסים כבר כהתעשרות, “אמריקה” של היהודים, וזה טוב. צריך להפיץ את עושרה של הארץ ברשתות החברתיות והתוצאה לא תאחר להגיע. בוודאי שאין מקום לעימותים צבאיים מיותרים.
ככל שיבואו יותר עולים, כך יגדל השגשוג הישראלי, וככל שיגדל השגשוג כך יבואו יותר עולים. אנחנו המדינה היחידה בעולם שההגירה אליה מחזקת אותה כמדינת לאום, ולא מפוררת.
אלט-נוילנד.
ועדיין, התמונה יכולה להשתפר מאוד, משום שישראל מושכת יהודים שמרגישים במצוקה במערב, אך הם עדיין לא ממש זזים. זה עוד יגיע.
הדוגמה המובהקת היא צרפת. ברור לכ- 450,000 היהודים שנותרו שם, שבצרפת אין להם עתיד. המדינה הולכת לאיסלאמיזציה גדולה, עם ימין עמוק ששונא אותם, וכך גם השמאל העמוק, שכבר צועד עם המוסלמים. נכון הוא שכארבעים אלף עלו מצרפת ארצה מאז שנת 2000, אך המספר יכול היה להיות גדול בהרבה. עד שנת 2000 דבריי, ליהודים צרפתים (גם קרובי משפחה), על כך שאין עתיד ליהודים שם, נתקלו בביטול מוחלט, ואפילו בגיחוך. יהודי צרפת קלטו את יחס העליונות שחשים צרפתים כלפי ייתר העולם, וכך הם גם התייחסו אלינו, בישראל. אך רציחתו המזוויעה של אילן חלימי בשנת 2006, גרמה התפכחות נוראה ליהודים רבים, והעליה החלה לעלות. השיא היה בפיגועי הטרור הנוראיים בשנת 2915, ואז המספרים החלו לזנק: 6,658 בשנת 2914, 7,469 בשנת 2015, אך ירידה בשנת 2016 ל- 4,676, ועוד ירידה ב- 2017 ל- 3,471 ושוב ירידה ל- 2,668 אשתקד. בחמשת החודשים הראשונים של השנה עלו מצרפת רק 632, אף זו עלייה של חופשת הקיץ, אז מגיעים רובם, וכך צפוי גם השנה.
בעיר הצרפתית ניס חיו פעם 20,000 יהודים, וכיום נשארו מהם פחות מ- 3,000. כל הייתר כבר בארץ, מוגנים.
מקובל לדבר על ישראל כמושכת, ובמדינת המקור שפולטת החוצה, ושני הפקטורים האלה עבדו מבחינת יהודי צרפת, אך כ- 50,000 מהם מצאו דרך ביניים: הם עזבו את הפרברים סביב פריז, בהם חיו מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועברו לאיזורי מרכז פריז, הנחשבים “בטוחים”, במקום לעלות ארצה. חלקם היגר לבריטניה, אך הם יצטרכו לעזוב שוב, אחרי הברקזיט; וחלק היגרו לקנדה, לאיזורים דוברי הצרפתית.
כלומר צרפת פולטת אותם, אך ישראל עדיין לא מפתה את חלקם, שיש להם אלטרנטיבות. ולכן, על הממשלה להגביר את הפיתוי, אם זה במציאת עבודה עוד בחו”ל, הדגשת הפוטנציאל הכלכלי בישראל, או לימוד עברית מראש. השפה מרתיעה רבים, שמתקשים ללמוד אותה בגיל מבוגר יחסית.
אחד הפרמטרים שהקטין את כוח המשיכה הוא גיוס החובה לצבא, כאשר יש החוששים מכך. אלא שבשנים האחרונות השירות לבנים מתקצר, מי שאינו רוצה להיות קרבי, בדרך כלל לא יהיה, שכן מחזורי הגיוס הם כבר עצומים, והיכולת להמיר את השירות הצבאי בשירות לאומי גדלה. כל זה יש להביא לידיעת העולים בפוטנציה, ולהגדיל את כוח המשיכה שלנו.
אותה תופעה מתרחשת עם יהודים בבריטניה, שחשים את הקרקע בוערת תחת רגליהם עם מעשי אנטישמיות יומיומיים, או יהודים בגרמניה. ממשלת גרמניה ביקשה למלא את “מחסן” היהודים שלה מחדש, לאחר השמדתם במלחמת העולם השנייה, והיא עודדה יהודים מרוסיה להגר אליה, אך רובם העדיפו דווקא להגיע לישראל.
מבחינת הנתונים: נתוני העלייה מבריטניה עדיין זניחים, אם כי כל אדם הוא עולם ומלואו: 188 עלו בחמשת החודשים הראשונים של 2019, 499 אשתקד, 527 ב 2017, 544 ב- 2016, 689 ב- 2015, ו- 630 ב- 2014. המספרים אינם עולים, עדיין.
יהודי המערב התרגלו לחשוב על ישראל כעל מדינת מקלט ליהודי המזרח ומזרח אירופה, אך לא להם, החיים במדינות נאורות, חפות מאנטישמיות, ומשגשגות כלכלית. כל זה משתנה עכשיו, בבחינת סטירת לחי מרה ליהודים שם. לעלות לארץ מבחינתם זה כמו להודות שטעו כל חייהם, וזה לא קל, אך זה יגיע, בסטירות הלחי הבאות שיחטפו. בבריטניה חיים קרוב ל- 300,000 יהודים.
5
העלייה מארצות הברית עדיין שולית:
בארצות הברית חיים כ 5.5 מיליון יהודים (לעומת כ- 7 מיליון בישראל), ואם היו עולים כל שנה כאחוז אחד מהם (כפי שזה מצרפת), המשמעות היתה 55,000 כל שנה, אך זה לא קורה. מארצות הברית, הודות לארגון “נפש בנפש” עולים כמה אלפים בלבד כל שנה: 625 בחמשת החודשים הראשונים של השנה (כמו מצרפת, זו עליית קיץ), 2,921 ב- 2018, 3,078 ב- 2017, 2,933 ב 2016, 3,068 ב- 2016, וכך הלאה, מספרים סטאטיים, ומוחמצים.
איך זה יכול להיות? כי יהודי אמריקה חשו שטוב להם, דתית וכלכלית, והם חיים בארץ האולטימטיבית, אז למה לעזוב? לישראל היה מעט כוח משיכה מבחינתם, ואפס כוח דחיה מצד ארצם. הם רצו מקלט בארץ ליום סערה, אך לא יותר מכך.
אלא שבניגוד לכל התחזיות, ולתדהמתם של היהודים, האנטישמיות מזנקת גם בארצות הברית, הדמוקרטים מתחברים עם המוסלמים, ומיליוני מוסלמים מגיעים למדינה, ואלה לא אוהבים יהודים. הימין העמוק האמריקני לא אוהב את הפרוגרסיבים שבהם, ויהודים רבים מוצאים שהקרקע בוערת תחת רגליהם, ועוד באמריקה. ומכאן לאן יהגרו? נותרה רק ישראל. ולכן, ככל שהמגמות הקשות יימשכו, והן יימשכו, כך אנו צפויים גם לעלייה מארצות הברית. יהודי אמריקה התרגלו לחשוב על עצמם כעל העילית של העולם היהודי, המרכז, ועכשיו מתברר להם שהם כבר לא העילית, ולא המרכז. הם סוג של זנב.
זו התפכחות קשה, והיא תימשך עוד כמה שנים, עד שנראה את מספרי העלייה העולים.
יהודי אמריקה לא היו במצוקה בעשורים האחרונים, רבים מהם עכשיו במצוקה, וזה לא קל להם. הם חשים נבגדים בידי חלומם.
ועכשיו לממצאים המפתיעים: הצייר ג’וליו רומאנו היה אדריכל ומהנדס, כך ששלט היטב בפרטים הקטנים, בשרטוטים ובמבנים, ולטענתי, הוא תכנן את הציור הזה כיצירה של הנדסה אמנותית, עם פרטים מוכמנים.
לא תהלוכת ניצחון, תיאר כאן רומאנו, אלא תהלוכת כלימה ובושה, לדיראון עולם. ואת חורבן היהדות הוא תיאר מתוך כורח, תוך הסתייגות קשה ממנו.
ראשית, כיוון התהלוכה הפוך לזה של התבליט המקורי. לא רק זאת, רומאנו גם צייר את התבליט המקורי (ציור בתוך ציור) כשגם הוא הפוך, בהתאם לציור שלו. מהנדס ואדריכל לא היה טועה בפרט כה מרכזי, שרבים בוודאי העירו לו עליו.
התהלוכה שלו לא משחזרת את מצעד הניצחון המקורי צפונה, לעבר רומא, אלא חוזרת בכיוון ההפוך, דרומה, לארץ ישראל. הצייר מחזיר את גיבורי המצור והכיבוש אל זירת הפשע, ולא מכניס אותם לרומא.
ה י פ ו ך ה כ ת ר : המלאך המכונף אצל רומאנו לא מניח את הכתר על ראשי המנצחים, אלא בעצם מרים אותו מראשם, ולוקח אותו מהם. בדקתי כמה פעמים ותרגלתי, איך מניחים כתר או זר על ראש, וזה יהיה תמיד עם הידיים המחזיקות את הכתר מלמעלה, לא מלמטה. כאן המלאך מחזיק את הכתר מלמטה, ואין אפשרות להניח כתר בצורה הזו, אלא רק להרים ולהסיר אותו.
ולכן, לא תהילה הוא מניח על ראשם, אלא לוקח מהם את התהילה, שלא מגיעה להם. לא ניצחון הוא זה, אלא בושה, ולכן שם היצירה בפועל הוא “ניצחון” טיטוס ואספסיאנוס.
ה ס ו ס י ם אינם צועדים בסך בגאון ובסדר כמו בתבליט המקורי, אלא נאחזים בקרקע ומסרבים להתקדם, בוטשים ברגליהם, ומתחפרים. הם מתנגדים לעבור דרך שער “הניצחון”, עד שיש צורך למשוך אותם בכוח. אחד הרומאים אף מחבק את הסוס הרביעי שבסוף, ומונע ממנו להמשיך, בעוד האחרים מושכים את הסוסים קדימה.
הסוס הראשון, לפי תנועות רגליו, דוחף את עצמו אחורה, ולא קדימה. הוא מתחפר.
הסוסים כבר מבינים שזהו עוול, ומסרבים להתקדם. במבט בתמונה הגדולה, עיני הסוסים כבויות ומושפלות. הסוס השלישי מביט נבוך ומיואש לעבר הראשון, מחכה לאות, האם עליו להמשיך?
ד ר מ ה ב ע ו ר ף: אותו צעיר שמונע מהסוס הרביעי להתקדם לעבר שער הכלימה, זוכה לתמיכה שקטה של הרומאי המבוגר שלצידו, המשפיל את עיניו. אך טיטוס בולם אותם בידו, בתנועה כוחנית ואלימה של “אל תגיד לי מה לעשות”. הוא עצמו מביט לעבר החייל הרומאי שמתחת לשער, המחכה ממנו לאישור, האם להמשיך. והוא מורה לו במבטו, להמשיך, אל מתחת לשער. אספסיאנוס אביו תומך בו, וידו הימנית כאילו מגואלת בדם. שניהם מצוירים כמדושני גוף וכוחניים, והצייר לא עושה שום מאמץ לחבב אותם עלינו.
הסוסים ממשיכים להתנגד להמשיך, הם בולמים, ויש כאן מאבק. השבויה היהודייה, שהרומאי מחזיק אותה בשערותיה, לשלוט בה, כבר מתגנבת חזרה דרומה בנחישות, ולכן השומר שואל להנחיות. אספסיאנוס מורה לו מרחוק: לא לוותר, וטיטוס דוחה בידו את החושבים אחרת:
היהודים לא יחזרו.
והמאבק נמשך. טיטוס מחזיק בחרבו מתחת לגלימה, מוכן להגיב, והאב דרוך ועצבני. שניהם זעופים, וכלל לא מאושרים, כפי שהיו אמורים להיות, הרי זה ציור יזום, שאמור לפאר אותם, ולהציג את תהילתם.
הנער הצועד מאחור, עם כד זהב מביזת בית המקדש בירושלים, מסב את פניו הצידה כאילו בבושה. הוא היה אמור לצעוד גאה, מאושר ושמח, על הכבוד שנפל בחלקו. במקום זאת הוא מביט לעבר הכרכרה, ומדריך אותנו להביט לשם גם כן. רומאנו צייר תבליט של מאבק על גביה, סצנה של אלימות ומכות. זו סצנה כועסת ומסוכסכת.
הכרכרה היא העבר, התהלוכה היא ההווה, והנוף שברקע הוא העתיד.
ברקע, מזג האוויר קודר, עם עננים שחורים ומבשרי רע. התהלוכה התקיימה בקיץ של שנת 71, ולכן לא היתה סיבה לצייר שמים קודרים כל כך, מה שרומז על התנגדות השמיים לאירוע כולו. זהו לכן מרד נגד השמיים, נגד הציווי האלוהי, משום שהאירוע מבוסס על עוול, והשמים כועסים. זהו כעס אלוהי. הבתים שצייר רומאנו באופק חרבים ברובם, למשל אקוודוקט שבור, והרי הציור היה אמור להאיר את תהילת רומי, לא את חורבנה, והרקע דווקא אפל. יש ברקע מן תחזית אפוקליפטית, שאינה מתיישבת בשום צורה עם חגיגיות המצעד. הם סותרים.
ולכן, הציור מתאר את חורבן ירושלים והיהדות, אך מאחורי הקלעים רומז רומאנו על עוול גדול, שדווקא הסוסים התמימים והחכמים מבינים יותר טוב מכולם. לא כתר תהילה יש כאן, אלא ההיפך, קלון.
ברומי נהוג היה שבזמן תהלוכת ניצחון צבאית מעין זו, היה עבד עומד מאחורי המצביא רב התהילה, ומשנן באוזניו בשקט: “זכור את המוות, זכור שתמות” (memento mori) כדי למנוע את היבריס היוהרה, אך עבד כזה אינו מופיע כאן, ויוהרת ההתרסה של טיטוס ואספסיאנוס בהתאם,
נגד שמיים ואדם.
ולכן, לא את חורבן ירושלים והיהדות צייר רומאנו, אלא דווקא את אופציית חזרתם העתידית. לא את תפארת רומי הוא צייר, אלא את קלונה. זהו מרד רומי נגד אלוהים, והמלאך נשלח על ידו, לקחת בחזרה את התהילה הגזולה.
והשיירה חושבת שהיא נעה צפונה, לעיר רומי עצמה, אך יד אלוהית משלחת אותה דרומה, לתיקון העוול, לשיבת היהודים המגורשים, ומנורת הקנים כבר נעה דרומה, בחזרה.
אז היהודים לא יחזרו? הם חוזרים, וטיטוס ואספסיאנוס נכשלו. אדריכל שער הניצחון טעה, ורומאנו צדק, ברמזיו, שהקדימו את זמנם.
לפניכם הציונות, מוסווה בתוך אנטי ציונות.
“סתם” עוד תקרית בברוקלין, ניו יורק, שכונת וויליאמסבורג, מהתקופה האחרונה. זו אנטישמיות? מדווחים על דבר כזה? למשטרה אכפת? בכל מקרה, גופו של יהודי הפך, שוב, למירמס.
מי שרוצה בועט בו, משפיל אותו או מתעלל בו. אלה סימנים מבשרי רעות. היהודים הפרוגרסיבים מלבים את השנאה, ומי שסובל בשל כך אלה בעלי החזות היהודית הברורה, ואני לא מדבר על פתיחה באש בבתי כנסת, והרג המוני יהודים.
6
שאלת הלא “יהודים”:
קמפיין מוצלח של מי שמתנגד (מסיבות פוסט ציוניות) לעלייה, גרם לרבים להיות עוינים כלפיה, כיוון שיש בה עד חמישים אחוז לא יהודים. כיוון שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המציאה קטגוריה בשם “אחר” עבורם, אלה שנחשבו לגנאי כיהודים בארצותיהם, הפכו פה ל”אחרים”. אך אלה יהודים על פי הלאום, למרות שהרבנות לא מכירה בהם כיהודים על פי הדת. הם רואים עצמם יהודים, משרתים בצה”ל, מזוהים עם העם היהודי, הם או צאצאיהם, מדברים עברית, מצביעים למפלגות יהודיות, והם חלק לכל דבר מן הקולקטיב היהודי ברמה הלאומית. מאות אלפים היו צריכים כבר להתגייר, אך הרבנות נשלטת בידי גורמים חרדיים ספק ציוניים, שהפכו את נושא הגיור למבחן מורכב, ואפילו משפיל לעיתים. לצערי, אני מכיר חיילות שהחלו את תהליך הגיור בצה”ל, אך לא השלימו אותו בשל דרישות ייתר. כל אחת מהן היא החמצה לעולם היהודי.
כך נתנו בידי החרדים את המפתח לגודלו של הרוב היהודי בישראל, ולמספר חברי העם היהודי. אלמלא זה, העם היהודי כבר היה מזנק ומשגשג, ומה שחשוב זו הכוונה בזמן הגיור של המצטרף אלינו, ולא לחטט בפרטיותו שנים אחר כך על מידת אדיקותו. ובכל מקרה המבחן צריך להיות לאומי, ולא דתי. במשך 2000 שנה הוא היה דתי, משום שלא היתה מדינה ולא היתה טריטוריה יהודית, אך זה השתנה.
בצה”ל התגאו שגיירו עד היום 10,000 חיילים, רובם חיילות, וזה טוב, אך לא מספיק. היה צריך לגייר 100,000 איש, ואז היתה לכך השפעה דמוגרפית של ממש, והטיית דרכו של העם היהודי. זה לא נעשה, וכחמישים אחוזים מן המתחילים גיור צה”לי לא מסיימים אותו. תפקיד הצבא לוודא שכמעט כל מי שהתחיל, וגילה רצון בכך, יסיים את התהליך. פעם הצבא היה מיישב את הארץ, היום תפקידו ליישב את העם.
אז לא להעלות את יוצאי ברית המועצות? כיום כמעט כל זוג המגיע משם הוא מעורב, ובשנות העלייה ההמונית בשנות השעים היחס היה של 30 אחוזים לא יהודים, משום שהזמן ממשיך את מהלכו, וההתבוללות גדלה. ואיפה ימצא יהודי בת זוג יהודייה? לא בבית הספר, לא באוניברסיטה, ואת הזיווגים אי אפשר לעצור, זו דרכו של העולם. אם לא נעלה אותם, הם ייעלמו כולם תוך דור, ואם נעלה אותם, הלא יהודים יתבוללו בקולקטיב היהודי. כן, פה ההתבוללות היא הפוכה: מגדילה את העם היהודי, ולא מכווצת אותו. והרי המבחן שלנו אינו דתי, אלא לאומי: מול הערבים והפלשתינאים בארץ ישראל, שהם עצמם העמידו את העימות הדמוגרפי ככלי הניצחון שלהם, וגם בזה הם נכשלו.
זו הסיבה שמצאתי הליך חדש לגמרי, גיור אנוסי ספרד, כפי שראיתם בסרטון שאתם בוודאי מכירים, ויהיה לו המשך. בברזיל לבד גרים כעשים מיליון צאצאי אנוסי ספרד, ודי בשני אחוזים מהם כדי לשנות את מצבנו, וכמובן את מצבם, לטובה.
גם בין ההיספנים הזורמים לארצות הברית יש צאצאי אנוסים רבים, ובעצם נוכל להתחיל לעבוד איתם, במקום חלק מיהודי אמריקה, שלצערנו התבוללו, או התרחקו מהיהדות ומישראל כמו מאש. כך העם היהודי ייצור את עצמו מחדש, ויחזיר עטרה ליושנה.
7
מדינות שמתרוקנות מהיהודים:
התהליך שהחל עם יהודי מדינות ערב, שגורשו וטוהרו משם לעד, מתרחש עכשיו במדינות נוספות. כל יהודי עיראק, מצרים, לוב, תימן, “סוריה”, ולבנון כבר גורשו משם, ובמדינות אלה אין עוד יהודים. בטוניס נותרו 1,500 מהם, מרוכזים כמו בגטו, במרוקו נותרו מעט, וכך באיראן. אך במדינות האסלאם היהודים נכחדו, כפי שכמה עשורים אחר כך הכחידו ומכחידים שם גם את הנוצרים.
ככל שהמוסלמים עולים צפונה ומערבה, כך הם מביאים איתם את נורמת טיהור וסילוק היהודים באמצעות טרור והפחדה עד גירוש. המשטרים עדיין אינם אנטישמיים, אך הפחד מן המהגרים המוסלמים גורם להם להרים ידיים, ואלה עושים כמעט כרצונם.
מדינה שתישאר ללא יהודים זו שוודיה, כיום נותרו בה כ- 15,000 יהודים, אך הם מתמעטים במהירות, בשל דיכוי ופחד מקהילת מיליון המוסלמים החדשים, וכן מהארסיות של ממשלת השמאל רבת השנים. הממשלה דוחקת אותם לפינה: אסור ללמוד בבתי ספר יהודיים פרטיים, איסורים על מילה, שחיטה, כשרות, ולבוש יהודי. לישראל עולים כל שנה רק כמה עשרות משוודיה, אך רובם צעירים, בבחינת העתודה האחרונה של יהדות נכחדת זו. המבוגרים נשארים מאחור, והביולוגיה עושה את שלה. הם יודעים שאין להם עתיד בשוודיה, אך הם העבר. את העתיד, ילדיהם, הם כבר מוציאים החוצה.
גם בטורקיה היהודים נכחדים ונעלמים, ותמיד זה קשור למשטר. כאשר ביקרתי שם בפעם האחרונה בשנת 2009, ועוד בהרצאת ענק בפני מאות מאנשי הקהילה היהודית באיסטנבול (“לימוד”), הקהילה מנתה 25,000 איש, כך נאמר לי. אך כיום, לאחר שנות ארדואן ואיסלאמיזציה קשות, נותרו פחות מ- 10,000. הצעירים בורחים החוצה, והמבוגרים נשארים עם הרכוש. העלייה מטורקיה לישראל איטית, אך נמשכת כל הזמן עם כמאתים בשנה. רוב יהדות טורקיה הציונית והנפלאה כבר עלתה בהמוניה לארץ בשנות המדינה השונות. ולאן מהגרים אלפים מהם? לפורטוגל (עם דרכון פורטוגלי שקיבלו), לארצות הברית או לקנדה. מחליפים גולה בגולה, עד שינדדו שוב.
ולבסוף, עוד מדינה שתישאר בקרוב ללא יהודים זו וונצואלה, פעם גן עדן יהודי עם 18,000 יהודים בשנת 2000, קהילה עשירה ותומכת ציון, שקרסה ל- 5,000 כיום, רובם מבוגרים ועניים. החזקים כבר עזבו, רובם למיאמי, ומיעוטם לישראל. זו היתה החמצה מבחינתנו. צ’אבס אימלל אותם באנטישמיות היוקדת שלו, הניסויים הסוציאליסטיים המטורללים שלו הפכו אותם לשעיר לעזאזל, ומלחמת האזרחים הנוכחית חיסלה אותם. בוונצואלה יש עדיין בני אנוסים רבים מאוד, מוערכים במאות אלפים עד כמה מיליונים, וגם הם פוטנציאל מבחינתנו, כאשר העניינים שם יירגעו קצת, אם בכלל.
אבל בן אנוסים אחד אנחנו לא רוצים: הנשיא הנוכחי ניקולס מדורו.
יהודים עוזבים מדינות רבות בעולם, ועולים ארצה, עם זינוק מברזיל ומארגנטינה, ואת הנתונים של שנת 2019 ניתן למצוא כאן, ואת שנת 2018 כאן (חפשו בקטגוריה השנייה: “התפלגות העולים לפי מוצא, ארץ מוצא וחודש עלייה”).
8
בלוף “בריחת המוחות:
“מומחים” כלכליים ודמוגרפיים, שחיו במשך שנים רבות מהפחדות חסרות כיסוי, מדווחים לנו על בריחת מוחות המונית מישראל החוצה, אך הם שוכחים לספר על קליטת המוחות ההמונית שאנו חווים כל שנה באמצעות העולים, שרובם ככולם משכילים ומיומנים, התורמים המון לחברה ולמשק שלנו. איך קורה שמדברים רק על בריחת מוחות ולא על קליטת המוחות? האנליסט ד”ר אדם רויטר הסביר: “העיוות קיים כי משום מה סופרים רק את האקדמאים הישראלים שלמדו בארץ ועזבו לחו”ל, אך ‘שוכחים’ לספור מאות-אלפי אקדמאים עולים חדשים שהגיעו, וממשיכים להגיע לישראל מן המוכן. כשני-שלישים מהעולים החדשים, מעל גיל 18, הם אקדמאים, שיעור יציב וקבוע זה שנים”.
ועוד הוא כותב: “מסתבר, שהלמ”ס מבצעת מעקב רק אחרי מי שלמדו באקדמיה בארץ ומתעלמת ממי שלמדו בחו”ל והגיעו לארץ. לכן כשהתפרסמו נתוני שנת 2015 למשל, על “בריחת מוחות” של 1,360 אקדמאים ישראלים נטו שנותרו בחו”ל (החישוב הוא אקדמאים ישראלים שחזרו לארץ מחו”ל, בניכוי אקדמאים ישראלים שעזבו את הארץ), התעלמו מ-14,870 העולים האקדמאים שהגיעו לישראל באותה שנה. פי עשרה ממספר העוזבים, 48% מהם היו בעלי תואר שני ומעלה”.
והוא מוסיף: “לפני כשנתיים פרסמה הלמ”ס מחקר שמצא ש-30 אלף ישראלים אקדמאים ירדו מהארץ, בשנים 1980-2010. וכך הכותרות על “בריחת מוחות” חגגו. אך ‘שכחו’ כי בשנים האלו הגיעו כ-290 אלף אקדמאים שישראל קיבלה ‘מן המוכן’ כעולים מרוסיה, אוקראינה, צרפת, ארה”ב, ומעוד. מאלו ננכה כ-25 אלף עולים אקדמאים, שעשו סיבוב וירדו אחר-כך מהארץ, כך שאין “בריחת מוחות”. בשנים 1980-2010 הייתה “כניסת מוחות” נטו של כ-235 אלף אקדמאים, כרבע מליון.
9
הלם האנטישמיות במערב:
הגורמים האנטי ציוניים בישראל נהגו לתאר את “האיחוד האירופי” כדבר הטוב ביותר שקרה ליהודים: הם משגשגים שם, מוגנים ועשירים, כך זה תואר בארץ במשך שנים ב”תיבת התהודה” שמתבנתת את התודעה.
זה מעולם לא היה כך, אך מצב היהודים היה משביע רצון. ואז נחתה עליהם האנטישמיות מכל הכיוונים וזו מתגברת שנה אחר שנה: המוסלמים הביאו את שנאת היהודים הרצחנית, והמקומיים נזכרו בסיפוק בשורשי האנטישמיות המודחקים שלהם. המחסומים נפרצו, ומותר היום באליטות האירופאיות להיות שוב “קצת” אנטישמי. ביטויים שמיוחסים רק ליהודים משגשגים מחדש, ויהודים רבים נמצאים בהלם ובחוסר אונים. שונאים אותם לא על מה שאמרו או עשו, אלא על מה שהם. דווקא בעידן הפוליטיקלי קורקט, המגן על מיעוטים, המי-טו וכל מכבסת התודעה, רק הם שוב מיותרים. למשל בקמפוסים: יהודים משנים שמות משפחה יהודיים מידי, מסתירים זהות, ויורדים למחתרת, והפחד הוא אמיתי. להיות יהודי היום בצרפת, גרמניה או חלקים מארצות הברית זה כבר מפחיד, ויכול להיות בבחינת איום על החיים.
בשביל זה בדיוק נולדה מדינת היהודים, לשמש בית ומקלט למי שנרדף על היותו יהודי, והאופציה הציונית, שהיתה זרה לרבים מן היהודים האלה, הופכת לאט לאט לאופציה היחידה. בארצות הברית מתנהל קרב של ממש בין מיעוט יהודי אנטישמי ואנטי ישראלי, לבין הרוב, המודאג מאוד. על כך כתבנו את מאמרנו העתידני “נגן הג’ז”, ומה שכתבנו לפני עשרים שנה על יהודי צרפת, אנחנו כותבים היום על יהודי אמריקה. וזה נמשך כל הזמן: מדינות שנחשבו פעם בטוחות, עם קהילות יהודיות גאות, הפכו מסוכנות, ורק לאחרונה, עם כתובות נאצה נגד יהודים בבית ספר בטורונטו וחילול בית קברות יהדי בדרום אפריקה. המערב הפך למקום מסוכן לאותם יהודים שכה התגאו בו פעם.
ה- PC מחסל אותם.
קשה להם לעכל את האנטישמיות, ולכן הם מדחיקים אותה. כמו יהודים אחרים לדורותיהם, הם תמיד יאשימו את עצמם, ובמקרה הזה את מדינת ישראל. אך לא, למוסלמים המציפים את אירופה ואת אמריקה אין קשר אלינו, וזו כבר שאלה אמריקנית/אירופית פנימית.
10
עתידו ה י ש ר א ל י של העם היהודי:
אם בראשית המאה העשרים חי בישראל אחוז אחד מן העם היהודי, ואפילו פחות, חיים בישראל כבר 46 אחוזים מיהודי העולם, עוד לא רוב, אך נגיע לרוב הזה עוד בחיינו, ונזכה לראות איך לראשונה זה אלפיים שנים, רוב העם היהודי כבר חי במדינתו.
מעגל היסטורי עצום – נסגר, דרך שער טיטוס.
ישראל היא כבר המדינה בה חי מספר היהודים הגדול ביותר, ורוב העם היהודי נמצא בדרך. ההיסטוריה של העם היהודי שוב נכתבת, אך הפעם על ידינו, לא על ידי זרים. והיא מתוקנת, לא נחרבת.
הפסוקים התנכיים מתגשמים לנגד עינינו, ואת גל העלייה הנוכחי אנחנו יכולים למנף פי שניים, גם לגבי מדינות אחרות. צריך מדיניות אקטיבית של ייזום עלייה, הבאת קהילות שלמות להמשיך לחיות כקהילות שלמות, ולהאמין שהכל אפשרי.
עובדה: מאה שנים, וזה מצליח לנו, וההצלחה מתעצמת שנה אחר שנה. כשם שאנחנו נשמור על העלייה, כך היא תשמור עלינו.
