תמיד כשאני נוסע צפונה, האצבעות מחפשות לבד את התחנות הלבנוניות על סקאלת הראדיו. למרבית הצער התחנות האלה נקלטות טוב ב-FM רק צפונית לנתניה, ולכן מבחינתי זו תמיד חגיגה קטנה ופרטית במכונית. זר לא יבין זאת. לשמוע את המבטא הלבנוני המיוחד, את הממזריות והשיק שיש ללבנונים, ואין לאף עם אחר במזרח התיכון, ולהיזכר בתקופות שעשיתי בביירות, בין השנים 1982 ועד 1985. אתמול נפלתי על תחנה, שפעם הייתי מקשיב לה הרבה, “קול לבנון החפשית”, המשדרת מעיר החוף ג’וניה, שמצפון לביירות. זו תחנה נוצרית-מארונית. עד היום מהדורות החדשות שלה הן ברבע לפני כל שעה עגולה, עם נעימת החדשות התזזיתית, שאי אפשר לטעות בה.
התחנה החזירה אותי בבת אחת לחודש ספטמבר 1982, שאז, ככתב צעיר של גלי צה”ל, נמצאתי הרבה מאוד בביירות, באותם חדשים גורליים, כאשר ההיסטוריה שיחקה לנגד עינינו. ימים אחדים לאחר רצח בשיר ג’מאייל, הנשיא הפרו-ישראלי המיועד של לבנון, יצא לי לבקר באותה תחנת “קול לבנון החופשית” המארונית בעיר ג’וניה. ג’מאייל חוסל על ידי סוכן סורי, ששמו היה חביב שרטוני. הוא הניח מטען חומר נפץ אדיר במתנ”ס מיפלגת הפלנגות בשכונת אשרפייה שבמזרח ביירות, והבניין כולו קרס על ג’מאייל, וניפץ באחת את החלומות הישראליים בלבנון. אני עדיין זוכר את תמונותיו של בשיר ג’מאייל באולפני תחנת הרדיו כשעליהן סרטים שחורים, ואחת השדרניות שבכתה בכי מר על הרצח באחד החדרים. רציחתו היתה גם קץ החלום המארוני בלבנון, שכן “המבשר” (זו משמעות שמו של בשיר בערבית) הכזיב, ונעלם. תחנת רדיו זו לא היתה שייכת לפלנגות, אלא למיליציה ימנית יותר, “שומרי הארזים”, אשר את המפקד שלה, אטיין סאקרה, אני עדיין זוכר. פגשתי בו באותה תחנת רדיו בג’וניה, שהיתה שייכת לו. שומרי הארזים טענו כי המארונים אינם ערבים, ואכן הוא היה מוקף חבורה של צעירות בלונדיניות, שנראו מערביות לגמרי. סאקר היה פעיל כמה שנים נוספות לאחר מכן, ומאז לא שמעתי עליו, ואיני יודע לאן נעלם.
כל זה חזר אלי אתמול באחת, שכן תחנת הרדיו שידרה ראיון עם היסטוריון לבנוני ממשפחת ג’מאייל (מצטער, אך לא שמתי לב לשמו הפרטי), אשר דן בשאלה הרת הגורל של לבנון: האם צדק הפטריארך המארוני חוואיכ, כאשר בחר באופציית “לבנון הגדולה” בשנת 1920. באופן צפוי, כמובן, גם ישראל השתרבבה כאן.
באותה שנה באו המנדטורים הצרפתים אל הנוצרים המארונים, אותם ביקשו להמליך על המדינה החדשה שהקימו, ושאלו אותם שאלה היסטורית: איזו לבנון אתם רוצים, קטנה או גדולה. כיצד גדולה, אם שטח לבנון כולה הוא 10,452 קמ”ר? ובכן, האפשרות הקטנה היתה להקים מדינונת נוצרית בצפון לבנון, שם יהיו הנוצרים רוב מוצק של כ-80 אחוזים, או “לבנון גדולה” על פני כל השטח המוכר כיום של לבנון, אך במדינה זו הם יהוו רוב זעום בלבד. המנהיג הפוליטי והדתי של המארונים, מי אשר הכריע בשאלה הרת הגורל הזו, היה הפטריארך המארוני, ראש הכנסייה, הפטריארך אליאס חוואיכ (שימש כפטריארך בין השנים 1899-1931)(הפטריארכים המארוניים מתגוררים באופן רשמי בעיירה בכירכי). הוא זה אשר קבע כי תוקם לבנון גדולה, ובראשה המארונים. זו גם הסיבה שבחוקת המדינה משנת 1926 נכתב בפירוש – “לבנון הגדולה”, הכוללת כמובן את בני כל המיעוטים, סונים, דרוזים, נוצרים לעדותיהם ושיעים, תחת הנהגה מארונית. יכול להיות שהמארונים לא עמדו בפיתוי לשלוט במדינה כולה, ויכול להיות שפחדו מהבלטת הזהות הנוצרית יותר מידי.
אותו היסטוריון ב”רדיו לבנון החופשית” טען אתמול כי המארונים בחרו במדינה רב אתנית כאנטי תיזה לרעיון הציוני, שדגל אז במדינה יהודית נפרדת, ולא במדינה רב לאומית.
אלא שעם השנים הלכו המארונים והתמעטו מבחינה דמוגרפית. כאשר קיבלו את עצמאותם בשנת 1943 ניסחו אמנה לאומית יחד עם בני העדות האחרות, אשר לא החזיקה מעמד, ופינתה את הדרך למלחמת האזרחים שנמשכה בין 1975 ועד 1989. ואכן, הסיסמה של מפלגת הפלנגות המארונית היתה “10,452”, דהיינו המשך השליטה המארונית על כל לבנון.
בתום מלחמת האזרחים מצאו עצמם המארונים מיעוט מובס ומריר. מבחינה דמוגרפית הם הלכו ופחתו, שכן הילודה שלהם תמיד היתה נמוכה, ודור שלם בחר להגר מן המדינה החוצה. ההגירה הזו נמשכת גם היום, ובייתר שאת. משקלם הפוליטי פחת מאוד בעקבות הסכם טאיף, והנה הם מוצאים עצמם היום מיעוט מאויים, כאשר השמש השיעית הולכת וזורחת בלבנון, ומאיימת על המעט שעוד נשאר להם.
כך הפכו אדוניה המובטחים של הארץ למיעוט קטן, מאויים תדיר, אשר בקרוב עלול לגלות שלבנון כבר אינה שלו, והיא מדברת ערבית לבנונית במבטא שיעי. כך טעה הפטריארך חוואיכ טעות היסטורית, שכן העדיף לבנון רב-עדתית, בבחינת תפסת הרבה לא תפסת. ובכן, מי צדק? המארונים שרצו מדינה רב-דתית ובה הם מיעוט, או התנועה הציונית שדגלה תמיד במדינה יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק, בלי להצטדק ובלי לפחד?
