מאת ד”ר גיא בכור
כיצד הגדיר הסופר האמריקני-יהודי אלווין טופלר (1928-2016) את ההלם מן העתיד? “יותר מידי שינויים, בפחות מידי זמן”. בספר הנודע שכתב, “הלם העתיד” (1970), טופלר (Toffler) שרטט את התפיסה הפרוגרסיבית לגבי ההיסטוריה: האנושית חוותה שלושה שלבים היסטוריים: הראשון, המעבר מהברבריות לציביליזציה; השני, המהפכה התעשייתית; והשלישי, מהפכת המידע, המחשוב והרובוטיקה.
אך לא טופלר ואף לא אחד מחובבי התפיסה הפרוגרסיבית לא העלה בדעתו שייתכן שלב רביעי, או שהשלב השלישי שב ומתחבר במחזוריות אל זה הראשון. כלומר העתיד חוזר אל העבר, והעבר הוא בעצם העתיד, וחוזר חלילה.
התובנה הזו שאין נקודת סוף, אלא מעגליות – היא-היא ההלם. לא זה המלאכותי של טופלר, אלא כפי שאנחנו רואים אותו – המחזוריות. מי שמבין את המחזוריות הזו אינו מתפלץ עוד מתדהמה. זה מתחיל להיות ברור יותר.
ובכן, זה לא הלם העתיד. אנו היינו אומרים – הלם העבר.
1 ההלם הצרפתי ממארין לה פן – כפי שהממסד בארצות הברית לא העלה על דעתו את האפשרות שדונלד טראמפ יהפוך לנשיא, כך עד לשבועות האחרונים לא עלה על דעת איש בממסד הצרפתי, שמארין לה פן (בת 48) יכולה להגיע לתפקיד הנשיאה הראשונה של צרפת. היא נתפסה כנאצית-פשיסטית, ועל פי התפיסה של טופלר ודומיו, טיפוסים כאלה סיימו את תפקידם בעבר, והם פשוט לא יכולים לשוב. והנה, היא מטפסת בסקרים. התובנה הזו גורמת פלצות לממסדים החזקים בצרפת, שלאחר מלחמת העולם השנייה כולם בנויים על השמאל הפוליטי, התרבותי, הכלכלי והחברתי. אלה הממסדים שבנו את ה”פוליטיקלי קורקט” הצרפתי, “הדעה האחת”.
שיטת הבחירות לנשיאות בצרפת בנויה על שני שלבים: בשלב הראשון, הצפוי ב- 23 באפריל הקרוב, יתמודדו לפחות 11 מתמודדים, רובם מן השמאל, ואם מישהו מהם יקבל מעל 50 אחוזים, הוא יהיה נשיא צרפת. בשל ריבוי המתמודדים האפשרות הזו כמעט ולא קיימת. מארין לה פן מובילה בבטחה על פני כל המועמדים האחרים, אך לפי הסקרים, היא מתקשה לחצות את 27 האחוזים. ובכל זאת, היא מובילה על פני כל האחרים, שנעים בין רסיס האחוז ל- 20 אחוזים בערך, למועמדים המובילים האחרים, פרנסואה פיון (בן 62) ועמנואל מקרון (בן 39). ברור שאי אפשר לסמוך על הסקרים, את זה אנחנו כבר יודעים, אך לקפוץ ל- 50 אחוזים יהיה לה קשה.
בבחירות הקודמות, בשנת 2012 זכתה לה פן רק ב 17.9 אחוזים מן הקולות בסיבוב הראשון, ולא עלתה כלל לסיבוב השני.
בסיבוב השני התמונה יכולה להשתנות, כאשר ההנחה היא שכל מתחריה של לה פן יתמכו במועמד שנגדה, ועל פי הסקרים היא מקבלת 42 אחוזים מול מקרון עם 58, ו- 44 אחוזים מול 56 של פיון. אך מה שמדאיג את המתחרים האחרים זו המגמה: היא מתחזקת כל הזמן באחוזי הסיבוב השני, והם נחלשים.
על פי התפיסה הפרוגרסיבית הפוליטיקה הצרפתית היתה אמורה להתלהב מהיותה אישה ראשונה שתגיע לרמה כה בכירה, אך הפוליטיקה הזו דווקא באבל עמוק ובהלם: מיתרבות ההערכות שהסיבוב השני יכול להיות דרמטי: לה פן עשויה לצבור לגיטימציה בסיבוב הראשון, ותומכי השמאל לא יוכלו להצביע לא לפיון ולא למקרון, שניהם בעלי תפיסה כלכלית שמרנית, המבקשת לבצע רפורמות כלכליות מרחיקות לכת; בעוד שקולות הימין ינדדו אליה, באין מועמד ימני אחר. זה פתוח.
ספק אם תיבחר, אך בכל מקרה, היא כבר לא נתפסת כקוריוז, ולראשונה אי פעם היא מרואיינת בכל אמצעי התקשורת הצרפתיים המרכזיים, כשעד היום היא די הוחרמה. זו פריצת דרך עבורה, ועבור מפלגתה “החזית הלאומית”, פעם משוקצת, והיום מחוזרת. תמיד יש את הפעם הבאה.
ולמה התקשורת הצרפתית מסתירה, או מצניעה את כל מה שתראו כאן? כי כל אבן שנזרקת, היא קול נוסף למארין לה פן.
2 הלם בני הערובה – סביר להניח שהעלייה הנמשכת באחוזי התמיכה בלה פן מקורה בגל המהומות, ההתפרעויות, השריפות והביזה שתוקף את ערי צרפת כבר שלושה שבועות, ובמיוחד את פריז. מדובר בקוקטייל מסוכן של צעירים מוסלמים, והתומכים בהם בשמאל, המכלים את זעמם במשטרה, כסמל הריבון. צרפת כבר ידעה גלים של אלימות אזרחית, בוודאי של מאי 1968, אך לא כך הפעם: זו שנאה נגד המשטרה של מי שלא רוצה להתמזג, של מי שרוצה בדלנות, זכויות בלי חובות. אלה רחובות שונאים ובוערים, שאינם חלק מן הרפובליקה, וגם לא רוצים להיות חלק ממנה. הם לא רוצים להשתלב ברפובליקה, הם רוצים לשלוט בה. בני הדור השני של המהגרים המוסלמים בוער בשנאתו, ובטענה שלא נקלט, והוא מחפש נקם.
וכך מתעוררת צרפת לתובנה שהיא, בעצם, בת ערובה: בכל רגע שבו מיליוני מוסלמים ותומכיהם בשמאל ירצו, המדינה תבער, ואין הרבה מה לעשות. ההוראה שניתנה לשוטרים היתה שלא לפגוע במפגינים, מתוך ידיעה שמות אחד מהם יצית את הרחובות עוד יותר. יש גם הוראה לא לעצור יותר מידי, משום שניסיון העבר לימד שאז תחנות המשטרה נמצאות בעוצר של המתפרעים, עד לשחרור העצירים.
גל המהומות הוא רק חוליה נוספת, בגלי מהומות הנמשכים זה שלוש שנים: מוסלמים ותומכיהם בשמאל הצרפתי. הנה רצף אירועים, שרק מתגבר.
אימה נוגה: למה הצרפתים עברו מהכחשה ליאוש?
כתוצאה מכך השוטרים הפכו לשק חבטות אומלל, ורבים פורשים מן המשטרה בשל כך. צרפת מוצאת את עצמה חיה על פתחו של הר געש, כשאי אפשר לדעת מתי יתפוצץ, ובאיזו עוצמה. ממילא המשטרה אינה נכנסת לפרברים, והרבה מודיעין אין. נשק מסתובב בכל מקום, והמערכת חסרת אונים. התפיסה הפרוגרסיבית הניחה שבשלב הזה כבר כולם כבר ישתלבו במהפכת המידע, המחשוב, ובעתיד, אך רבים דווקא רוצים לחזור למאה השביעית, כמה מוזר.
כל תרחיש בחירות – יבעיר את הרחובות עוד יותר. היה ולה פן תהא הנשיאה, המשמעות יכולה להיות מלחמת אזרחים פעילה. פיון הוא ת’אצ’ריסט, שרוצה לבטל את ההטבות החברתיות המפליגות בכלכלה הצרפתית, ושוב, הרחובות יבערו; וכך גם מקרון, שבנוסף לכל הוא טירון חסר ניסיון, שמעולם לא עמד למערכת בחירות.
הפוליטיקאים שייבחרו הם בני ערובה של הרחוב המתפרע, והוא בן ערובה שלהם. בכל מקרה כל צד רק מחכה להיפרע באחר, וזה מתכון לאסון.
3 הלם האיחוד האירופי – הפרישה של בריטניה היתה הלם לאירופים, שעדיין לא עבר, ואם הולנד או צרפת יפרשו גם כן, האליטות כבר בפניקה, זה יהיה הסוף של “חלום איחוד אירופה”. מקרון ופיון רוצים להישאר, כמובן, לה פן לעזוב, וזו עוד סיבה לממסד הצרפתי לעשות הכל, כדי שהיא לא תזכה. גם מועמד השמאל העמוק, מלנשון – רוצה לפרוש. גם אם לה פן תפסיד, עדיין הזרמים העממיים רק הולכים וגועשים במדינות מערב אירופה, וגם הם יעשו הכל כדי להגיע למשאל עם לפרישה.
האיחוד התיימר לעצב מציאות, באה המציאות ועיצבה אותו. האיחוד התיימר לברוא עתיד, ובסופו של דבר הוא יוצר את העבר. התיימר לעורר תקווה, אך עורר את הלם העתיד.
צרפת הובילה את מהפכת זכויות האדם ואירופה המודרנית. האם עכשיו תוביל את הדרך חזרה? אז העתיד הוא העבר? ואיזה עבר? השיטוט הזה במרחבי הזמן מעורר שם אימה, כמו גם תקווה. תלוי את מי שואלים, וזו הבעיה.
תעתועי העבר והעתיד, הכל בעיני המתבונן: לכאורה כמה תמים ואופטימי נראה העבר, כששרו על אהבה (שארל טרנה הנפלא, “בום”), אך השיר הוא משנות השלושים הקשות והמפחידות, שנגמרו בבום. ה”בום” הזה, כחרב מתהפכת הוא:
השעון דופק טיק טק, טיק טיק,
ציפורי האגם פיק פק, פיק פיק,
גלו גלו גלו של תרנגול ההודו
והפעמון היפה דינג דנג דונג,
ופתאום – בום!
כאשר הלב שלנו הולך בבום,
כל דבר איתו אומר בום.
וזו האהבה שמעוררת,
בום!
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן
4 הלם האזרחות הצרפתית – יש ישראלים רבים שיש להם גם אזרחות צרפתית, ועד היום היא נתפסה כאזרחות מברזל, שגם אחרי דורות אפשר לשחזר אותה. היא עוברת מן ההורים לילדים בקשר דם, וקשה מאוד להשתחרר ממנה, זה כרוך בהליך שיפוטי של ממש. ישראלים רבים שיחזרו את האזרחות הזו על סמך תעודות לידה מן המאה ה- 19, ובסך הכל לא שרר עד היום מתח בין האזרחות הישראלית לצרפתית, וזו השתלבה בזו.
באה מארין לה פן ואמרה שצרפתי לא יוכל להחזיק עוד אזרחות, שאינה של מדינות האיחוד, ותוך שענתה על שאלת המראיינת הלבנונית, השיבה שזה יחול גם על האזרחות הישראלית. אחר כך, בראיון אחר, סייגה זאת, ואמר שזה יהיה כפוף להסכמים עם מדינות.
מה היא ביקשה להשיג? לרמוז למיליוני המוסלמים הצפון אפריקאים, שאפשר יהיה לשלול את האזרחות הצרפתית שלהם. הם, כמובן, ימהרו לוותר על האזרחות המקורית, וכך אי אפשר יהיה לשלול את אזרחותם הצרפתית, והם יישארו. היהודים לעומת זאת, יעדיפו את האזרחות הישראלית, אם יש להם שתיים, בוודאי בארץ, והם יעזבו.
את המוסלמים היא לא תוציא, רק את היהודים, שבהתבטאות הזו היא הציגה אותם, שוב, כזרים, ככאלה ששוללים להם את האזרחות, כמי שהם אינם “משלנו”, עם ריח של שנות השלושים. ברור שההתייחסות היתה לכל מי שיש לו דרכון נוסף, גם קנדה וארה”ב, אך היהודים סומנו. הם, שוב, חצי לגיטימיים.
להיות היום יהודי בצרפת זה להיות אזרח על תנאי, מאוים חוקית ומאוים ברחוב, ללא עתיד ברור. פעם היתה קנדה, אך רבים חשים שבקנדה אותם תהליכים שחווה אירופה, יקרו גם כן, כאשר ג’סטין טרודו התמים מכניס מהגרים רבים. אז נשארה רק ישראל.
האם יהיה קל ללה פן לבטל את האזרחות הצרפתית, לבעלי אזרחות נוספת? קשה ביותר. לא רק שבפרלמנט לא צפוי לה רוב, ולכן הוא צפוי להיות לעומתי, אלא שהצעד אינו חוקתי, והוא צפוי להיפסל בידי בית המשפט החוקתי, אלא אם כן צרפת תחדל להיות דמוקרטיה. ההלם הוא שכל מה שפעם נראה לא הגיוני, הוא כיום הגיוני, והיהודים בפאניקה. עולמם חרב עליהם, מנחמים את עצמם שהרע לא יקרה. שנות השלושים.
אנו ממליצים ליהודי צרפת לעזוב, וככל שיעשו זאת מוקדם יותר, כך תהיה עזיבתם קלה יותר. מי היה מאמין שעד לכך ידרדרו העניינים.
5 הלם הדימוי העצמי – אין כמו הצרפתים להחזיק מעצמם כפלא ההיסטורי של העולם, והם מביטים מלמעלה למטה על כל האחרים. סדק מסוים החל להיסדק, כאשר עשרות אלפי יהודים החלו לעזוב את צרפת לישראל. אותנו רואה הממסד שם כמדינה אבודה, אז איך זה שהיהודים מעדיפים אותנו על פני צרפת המעטירה? זה הטריף אותם. ואז בא דונלד טראמפ, ובנאומים שלו הציג שוב ושוב את צרפת כ”בלגאן אחד גדול”, עם מוסלמים, טרור ואלימות ברחובות, והצרפתים נפגעו. הדימוי העצמי שלהם נסדק עוד יותר.
אני זוכר כיצד לעג השמאל הצרפתי לרשת פוקס ניוז שעשתה בשנת 2015 כתבה על סכנת הטרור בערי המדינה. ואז באו הפיגועים הגדולים, ונתנו לרבים להבין שהדימוי העצמי שלהם כבר אינו מעודכן: הם מדינה בסדר גודל בינוני, עם כלכלה בינונית, תמ”ג לנפש בינוני, רחובות בוערים ועל סף מלחמת אזרחים. את התובנה הזו הבינו רבים רק בשבועות האחרונים, כאשר ראו את ההתפרעויות הקשות בערי המדינה, והממשלה חסרת האונים. מי שממנפת את הביטוי “מלחמת אזרחים” היא מארין לה פן, שמציגה את עצמה כחסם מפני מלחמה כזו, אך ייתכן והיא דווקא המאיץ.
בראשית פברואר שוחח טראמפ בטלפון עם נשיא צרפת היהיר, פרנסואה הולנד, שמתקרב לסיום “הקריירה” שלו. “הוא דיבר אלי כאילו הוא מדבר באסיפה ציבורית” התלונן אחר כך הולנד. רוצה לומר ככה מדברים אל נשיא צרפת הקיסרי? הטווסי?
עוד לפני שטראמפ נבחר דיבר עליו פרנסואה הולנד בהתנשאות צרפתית טיפוסית וכי “הגזמותיו גורמות לך לרצות להקיא”, ושהוא “סכנה לדמוקרטיה”. לאחר בחירת טראמפ כתב שגריר צרפת וושינגטון, ז’ראר אירו, בטוויטר שלו: “העולם מתמוטט לנגד עינינו”, ואחר כך מחק את זה. זו לא ההיתקלות היחידה עם האיש היהיר הזה.
יום הבסטיליה: בכל שנה ב- 14 ביולי, מקפיד הצבא הצרפתי לערוך מצעד ענק במרכז פריז. אמנם זהו צבא שמאז נפוליון לא ניצח בשום מערכה, אך זה ממש לא חשוב, זה הרי עניין של דימוי עצמי. כך צרפת רוצה לזכור את עצמה.
לצרפתים יש ייתר דימוי עצמי, לנו יש חסר דימוי עצמי. מעט מן הגאווה הלאומית הצרפתית לא היתה מזיקה לנו. בכך היינו נרפאים מן החרדתיות שלנו, לבדוק כל הזמן מה אומרים עלינו. אך הצרפתים בחרדה עם סיבה, אנחנו בלי סיבה.
הם מכחישים גם כשצריך, אנחנו מודים גם כשלא צריך.
6 הלם הדמוגרפיה – עד לשנתיים האחרונות אסור היה לבצע סקרים דמוגרפיים בצרפת, ולכן הממסד העמיד פנים שאין בעיה. הרי אם אין נתונים, אין בעיה. אך מאז 2015 יש הקלה באיסור המוחלט, וכבר כתבנו על התוצאות המדהימות שהתקבלו: בבתי הספר התיכוניים יש כ- 25 אחוזים תלמידים מוסלמים. חלקם כבר יצביעו בבחירות הקרובות. בבת אחת קיבל הממסד הצרפתי את הדמוגרפיה המוכחשת שלו כמו עוגת קרם בפנים, ואבל נפל על הציבור הצרפתי. הוא הבין, אך זה כבר מאוחר מידי. לזה יש להוסיף את התמותה הצרפתית המקורית העצומה, בשל הזדקנות האוכלוסייה, לעומת התמותה הנמוכה של האוכלוסייה המוסלמית הצעירה בסך הכל.
לפני כעשור יצא לי לארח את אותו שגריר בוושינגטון, ז’ראר אירו, כשהיה אז שגריר צרפת בישראל, במפגש עם סטודנטים. בשלב השאלות, שאלו הסטודנטים שלנו שוב ושוב, מה עושה צרפת עם המוסלמים והדמוגרפיה, שאלה לגיטימית בישראל, אך לא לגיטימית בצרפת, אפילו היום. זה לא פוליטיקלי קורקט. שוב ושוב הוא ענה את אותה תשובה: “אבל עכשיו אין בעיה“. אבל בעתיד תהיה בעיה, זה ברור, היקשו התלמידים. “יכול להיות”, ענה להם, “אבל עכשיו, אין בעיה“. באותו רגע הבנתי את תרבות בת היענה הצרפתית.
הח’ליף הראשון של אירופה, ומסיבת סיום בפריז
תמונה: אימג’בנק Getty Images
7 הלם הגיאוגרפיה – פעם צרפת שלטה בצפון אפריקה, היום צפון אפריקה שולטת בצרפת; פעם מדינת האם שלטה במושבות, היום המושבות שולטות בצרפת; פעם הים התיכון היה מכשול, היום הוא גשר; ורק לזכור שאלג’יריה היתה צרפת לכל דבר. מעל הלוח בבתי ספר בצרפת היתה כתובה הסיסמה: “כשם שהסיין חוצה את פריז, הים התיכון חוצה את צרפת”. מיליונים ועוד מיליונים, והמעבר צפונה לא נגמר. עוד איחוד משפחות, עוד הגעה של המונים מכיוון איטליה ולוב. נושא אלג’יריה עדיין שנוי במחלוקת, לאחר שהצבא הצרפתי הביא למותם של כ- 700 אלף אלג’יראים במלחמת העצמאות שם. המועמד מקרון טען לאחרונה שהקולוניאליזם של צרפת על אלג’יריה היה “פשע נגד האנושות”, ועורר גל של זעם. אנחנו פשע נגד האנושות? זה הרי שמור בטרמינולוגיה הצרפתית רק לישראל. אז יש זכות לאלג’יראים הצרפתים לנקום?
אבל את הגיאוגרפיה אי אפשר לשנות, ובעוד הסיינה חוצה את פריז לשניים, הים התיכון חוצה את אלג’יריה לשניים, וככל שיורדים דרומה בצרפת, אחוז המוסלמים רק הולך ועולה, עד לשיא של מרסיי, העיר השנייה בגודלה, עם כ- 40 אחוזים, והאחוזים רק ממשיכים לעולים.
מאי רלבנטיות הפכה המעטפת לאיום עבור האיחוד האירופי; מחור שחור – לבור שחור, ואין תקומה.
בסרטון הזה שיחק פרננדל האהוב, הקומיקאי האגדי (1903-1971), צרפת של פעם, את תפקיד עלי באבא, כמשהו אקזוטי, מרוחק, מדומיין. עכשיו צרפת היא עלי באבא אחד גדול, יחד עם ארבעים השודדים.
8 הלם השמאל – כתוצאה מעליית הימין העמוק במדינות רבות, השמאל בצרפת הופך לארסי ומטורלל במיוחד, תוך הפיכת האסלאם למדד חברתי נאצל, כפי שרואים גם בלייבור הבריטי, עם ג’רמי קורבין, בשמאל בישראל, או אצל הדמוקרטים בארה”ב, שיש הרוצים להעמיד בראשו מוסלמי, קית’ אליסון-מוחמד. בצרפת זה נציג הקומוניזם הפופוליסטי, ז’אק לוק מלנשון (66).
השמאל הוא שיצא בחודשי הקיץ לרחובות פריז בגלי אלימות קשים נגד כל כוונה לפגוע בחוקי העבודה הקלים, ומועמד הסוציאליסטים לבחירות לנשיאות הוא כיום בנואה המון, חובב ידוע של “העם המומצא”, ואפילו של החוגים האסלאמיים שלו. המצע הסוציאליסטי של המון כל כך הזוי, שאין פלא שרבים גם מתייחסים אליו כך, והוא זוכה רק ב- 15 אחוזים. הוא מציע, למשל, תשלום קיצבה של כ- 800 דולר לכל אדם בצרפת, בלי קשר לעבודה, ועוד רעיונות, שאין בכלל אפשרות לממן אותם. ברור שלקהילות המהגרים העצומות בצרפת הוא נוח מאוד, הוא הרי יחלק להם כסף בחינם. זהו שמאל שאיבד את דרכו ואת המצביעים. הוא המציא את האיחוד האירופי, אך האיחוד האירופי קובר אותו; הגולם קם על יוצרו.
9 הלם ההתפוררות – השמאל מקצין, הימין מקצין, ובאמצע כשמונה מיליון מוסלמים, לאן כל זה הולך? בצרפת של היום מדברים שוב ושוב על אופציית “מלחמת האזרחים”, כיוון שלא נראה באופק שום פתרון שישמור את כל הכוחות האפלים האלה ביחד. זו תחושה קשה, שכל מה שמוכר מאוים, קורס או עלול לקרוס. המפלגות, האליטות, הרחוב, מקומות העבודה, הכלכלה, המרחב האירופי, המרחב האישי. עוד ועוד פרצופים חדשים של מהגרים, עוד ועוד חרדות. זו כבר מדינה אחרת, ובקרוב הסחרור עלול להתגבר, עם הבחירות.
תהליך כזה מתרחש בקטן גם אצלנו, אך לנו יש את האיום הביטחוני, ששומר עלינו מאוחדים, ושומר עלינו דמוגרפית. בלי זה, היינו במצבה של צרפת, ואולי גרוע יותר. לרוע מזלם, לצרפתים אין את המכנה המשותף המאיים, שיש לנו.
והגענו לגל ההתקוממות הנוכחי, שאינו נגמר. בכל גל כזה רמות הרוע, האלימות והשנאה עולות מדרגה. זה כבר נראה כמו מרד עממי. מנהיגים אפורים ובינוניים, רחובות של שנאה.
עוד מאמרים של ד”ר גיא בכור על עתיד אירופה
10 הלם אובדן האשליות – כמו תלמיד שדוחה את שיעורי הבית וההכנות למבחן, והנה, המבחן מגיע, והוא נכנס לפניקה ולסחרור. אין לו שום סיכוי בשלב כל כך מאוחר להגיע מוכן לבחינה, וזה מצבה של צרפת. דחתה, הכחישה והתעלמה, והנה, המבחן הגדול הגיע. מישהו עוד זוכר את ועידת השלום המטורללת שהיא וקרי ביצעו, במטרה להפנות את תשומת הלב אלינו, כדי להעיד שאנחנו הבעיה, והיא הפתרון? איך מדינה כזו בכלל מעיזה לטפל בענייני אחרים, כאשר היא שקועה כל כך עמוק בצרות קיומיות.
דרך טובה לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להוריד את אפליקציית האתר לאנדרואיד, או להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים בשני המקרים – קוראים ראשונים.
לא משנה מי ינצח בבחירות הגורליות המתקרבות בצרפת, המדינה בכיוון מטה, של עוד זעזועים, קרבות רחוב והתפוררות. היא מדרדרת מטה את אירופה, ואירופה מדרדרת אותה, בסחרור הדדי וקטלני. אפילו את האשליות הם איבדו. רומאן גרי היהודי (אמיל אז’אר) חזה זאת כבר מזמן: רוזה המתה, היהודיה הנרדפת, היא צרפת (“כל החיים לפניו”, La vie devant soi, תרגום אביטל ענבר):
“לכן הקדשנו שעות על שעות להפחדה נוראה של גברת רוזה, כדי שהדם יעלה לה לראש. אדון ואלומבה, היה איום ונורא, כשבלע אש ופלט אותה החוצה, עד התקרה. אבל גברת רוזה היתה בעונת שפל, שקוראים לה ניימת… חצי שעה הקיא לפניה אדון ואלומבה להבות, אבל היא הסתכלה בעיניים עגולות ומטומטמות, כאילו נהפכה כבר לפסל שלא מסוגל להרגיש שום דבר…
…ערב אחד, כשגברת רוזה לא נמצאה איתנו וישבה סרוחה בכורסה עם מבט חלול, עלו אלינו אדון ואלומבה וחבריו. הם באו חצי עירומים ומקושטים בהרבה צבעים, עם פרצופים צבועים כמו איזה דבר איום ונורא, שמיועד להפחיד את השדים, שמלווים את הפועלים האפריקאים כשהם באים לצרפת. שניים מהם התיישבו על הארץ עם תופי היד שלהם, ושלושה התחילו לרקוד סביב גברת רוזה, והכורסה שלה…
…אבל זה לא הועיל.”
