הפרק השלישי: גורל העם היהודי, ונקמת ההאשמי האחרון

מאת ד”ר גיא בכור

משה (מושי) בכור היה מאושר באזרחות ובהשתייכות העיראקיות שלו. האיש הזה הלך מרחק גדול מאז אבותיו הרבנים. סבי ראה את עצמו עיראקי, ובעיראק ראה סוג של מולדת, של הבטחה לפתרון בעיית היהודים: להשתלבות, לחיים טובים וללאומיות. סבי, משה בכור, היה מן היהודים הבודדים שפרצו את הבועה שבה חיו אבותיהם מאות שנים, מנותקים לגמרי מן הסביבה המוסלמית, וראה בלאומיות ההאשמית, בבית המלוכה העיראקי, ובחברה העיראקית ההטרוגנית, שנולדה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – בית.

עיראק, על שלל עדותיה, קרצה לו הרבה יותר מן הגטו היהודי-מרצון שאליו נולד, והוא ראה את היהודים משתלבים בלאומיות העיראקית החדשה, כמו ייתר העדות: המוסלמים הסונים, השיעים, הכורדים והנוצרים.

היו לו חברים מוסלמים ונוצרים לא פחות מיהודים. זו הסיבה שהוא בחר לשלוח את ילדיו לבתי ספר מעורבים, יחד עם התלמידים המוסלמים והנוצרים, ולא לבתי הספר היהודיים, כמקובל.

היו לו הרבה סיבות להיות מרוצה. אדם מרשים וגבוה, משכיל, אמיץ, דוהר על האופנוע הכבד שלו, שאומרים שהיה הראשון בעיראק כולה, עובד בחברה בריטית יוקרתית בשם “מקקנזי“, כיום חברה בינלאומית ליעוץ, שהחלה בשילוח מטענים, עמילות מכס ותשתית אסטרטגית, והיה שותף להקמת נמל בצרה הבינלאומי על ידי הבריטים; היו לו חברים בריטים והודים, איתם אהב לדבר באנגלית יפה, והוא אכן עבר לגור בעיר בצרה, במסגרת חוזה עבודה. לימים משך לשם גם את בני משפחתו מבגדאד.

סבא משה היה עובד עם בריטים, הודים ובני האימפריה הבריטית האדירה, ונהנה הן מן המדינה העיראקית המלוכנית והן מן הסחר האדיר של האימפריה הבריטית. האימפריה נזקקה לפקידות ברמה גבוהה, וזו נמצאה אצל היהודים. הוא ראה את ארץ שני הנהרות כמולדת מבטיחה. הוא אפילו הסתייג מן הבועה היהודית הסגורה, ממנה רצה להתנתק, והיהודים לא כ”כ אהבו את מעשיו, ובמידה רבה הסתייגו במקביל מגישותיו, עד היום.

בציונות ראה מטרד בלתי רלוונטי, והעובדה שאבי, כלומר בנו, יחזקאל, היה ציוני, עוררה בו התנגדות וניכור. הוא בפירוש ראה את עיראק כמולדתו, שבה השתלב היטב, ולא חפץ בשום איום על חזונו. זו אחת הסיבות שאבי, יחזקאל, בחר לעלות לבד לישראל בשנת 1949 ולהתנתק מבית אביו, תוך שהוא מסתיר את העובדה הזו מאביו הגאה.

העלייה ההמונית מעיראק בשנים 1950-1951 חידדה את הדילמה עבור סבא באופן האכזרי ביותר: הקהילה באופן כמעט מלא עזבה את ארץ הפרת והחידקל כדי לעלות לישראל. כיוון שכאמור היהודים חיו בסוג של בועה, לא היתה להם בעיה גדולה לעזוב את עיראק, אך לא כך לסבא משה. הוא היה אמור להפסיד המון: את ביתו הגדול, את עבודתו המוצלחת, את חבריו הערבים בממשל ובחברה, את חבריו הבריטים, את קשריו, את מעמדו. במה יבחר? בהקשר היהודי-ישראלי, או בחברותו העיראקית? זו היתה דילמה כל כך קשה ומייסרת, עד שמשפחת אבי עלתה ממש בסוף העלייה ההמונית. הם דחו את הקץ.

אלא שסבא משה החליט לבסוף שלא לעלות לישראל, ולהישאר בעיראק שבה ראה את ביתו. כיוון שסבתי, פלורה, עמדה על רצונה לעזוב, עלתה המשפחה לבד, על ילדיה הקטנים, וסבא משה נשאר בעיראק. היה זה אחד המקרים המעטים שמשפחה ממש התפצלה באופן הזה.

הוא טען כי ישראל היא מקסם-שווא חולף, ושעליו לשמור על הקיים בבגדאד ובבצרה, שכן המשפחה עוד תיאלץ לשוב לשם עם קריסת הרעיון הציוני, לשם, להיכן שהתגוררו מאות בשנים. זה היה קרע.

בישראל נזרקו בני המשפחה באופן האכזרי ביותר אל המעברות, ודומה שאזהרתו של סבא התגשמה. הם חיו חיי קושי ועליבות, אליהם לא היו מורגלים, אם כי מהר מאוד המצב החל להשתפר. מאז 1951 ניתק הקשר עם סבא משה לחלוטין. איש לא ידע עוד על הקורה איתו בעיראק.

היום אנו יודעים.

לאחר שמרבית הקהילה העצומה עלתה לישראל, התרוקנו שכונות היהודים, וכמה אלפים בודדים שנשארו שם חיו בתוך שרידי העבר העצום. רחובות שלמים התרוקנו, מוסדות הציבור נדמו. הבודדים הללו היו הקרובים ביותר למשטר ולממשל העיראקיים. סבא משה הקים חיים חדשים בעיראק, מנותק לגמרי ממשפחתו.

בשל כשרונותיו וקשריו בבית המלוכה ובאדמיניסטרציה החל לעלות לגדולה, ולימים הפך למעין מנכ”ל משרד התחבורה. כיוון שעיראק היתה תמיד מדינת טרנזיט, בין מזרח למערב, היה זה תפקיד בכיר. הוא היה אחראי על נמלי הים, האוויר והדרכים. כשרונו בלט, והוא המשיך להנות מן הסדר העיראקי-ההאשמי. הוא הרי היה אחד התומכים הגדולים בסדר המלוכני ההאשמי בעיראק המודרנית. אלא שאז התרחש מבחינתו אסון.

ביולי 1958 הופל בית המלוכה ההאשמי בהפיכה צבאית, והחיים הקשים החלו. סבא משה, כאיש המשטר הישן, נאסר יחד עם רבים אחרים, נשפט, והוא, שהיה אנטי-ציוני, הואשם בציונות בשל יהדותו. רכושו ומעמדו נשללו, כל עולמו אבד לו. הוא נותר בודד, וחסר כל. אכזבתו מעיראק מולדתו היתה עצומה, והוא הרגיש נבגד. הרי הוא ראה עצמו עיראקי  אפילו יותר מן האחרים. ראה עצמו חלק מן הפסיפס העיראקי, עד כדי כך שנמנע לעזוב עם היהודים. הוא הרי ויתר למען עיראק על החשוב מכל, על משפחתו.

בשנות הששים המוקדמות עזב את בגדאד הסוערת מהפיכות פוליטיות וצבאיות (זו אחת הסיבות מדוע אבי תמיד היה מזהיר אותי מפני הפוליטיקה), ונסע לעיר הנמל בצרה, אותה אהב מאוד, ואשר היה שותף להקמת הנמל שלה. הוא ישב שם עם הדייגים, והעביר את הזמן. אי אפשר היה כבר לעזוב את עיראק, כאשר המשטרה החשאית סגרה את הגבולות.

יום אחד, פגש קברניט בריטי של אנייה, אשר הגיע לנמל בצרה. הקברניט התפלא לשמוע אותו מדבר אנגלית מצוינת, והנה התברר שהקברניט הזה גם הוא יהודי. סיפר משה את קורותיו והקברניט הציע: אחביא אותך באנייה שלי, ובלילה אעביר אותך בחשאי לצד השני של נהר שאט- אלערב, המפריד בין עיראק לאיראן, ותצא לחופשי. וכך היה. סבא משה התחבא באנייה, הבריח את הגבול, ויצא לעבר טהראן.

בשנת 1964, ואני זוכר את ההתרגשות העצומה, קיבל לפתע אבי, בדירתנו שבגבעתיים, שיחת טלפון מרעישה מטהראן. היה זה אביו, משה בכור, אשר הודיע לו, כי למחרת הוא עולה על מטוס אל-על מטהראן, ומגיע לארץ.

אתם יכולים להבין את ההתרגשות הרבה, שכן לא היה שום קשר איתו מאז 1951, כאשר רבים סברו כי הוא כבר מת. אך גם את המבוכה והשתיקה.

וכך הגיע סבא משה שהיה עוין לרעיון הציוני, שהאמין בפתרון העיראקי ליהודים – לישראל. הוא הצטרף לאשתו, סבתי, שהתגוררה באחד מקיבוצי הצפון, וסבתי קיבלה אותו בחזרה.