מאת גיא בכור
חודש עבר מאז פרסמתי באתר הזה את הודעת התבוסה שלי, בקרב על חיי אבא. בחודש הזה הוצפתי בים של ניחומים, ושמחתי על כל מילה ואות שלכם. כמה חסד ורגש, תודה לכולם. אני עדיין מתאושש.
הפעם אספר על הבית ברחוב מודיעין (היום שונה השם לדרך בן גוריון) מספר 156 בגבעתיים, על גבול רמת גן. מי שרוצה להבין את החברה בישראל, כלומר אותנו, יקרא את הסיפור הזה.
בשנת 1961 עברו הוריי לדירת שלושה חדרים בגבעתיים, לשם עברה “האצולה” העיראקית, כלומר אלה שרצו להתקדם מ”רמת גן”. במידה רבה זהותי נקבעה בבניין הזה. גרתי בו בין 1961 (שם נולדתי) ועד 1984.
הדירה עלתה הון במונחים של הימים ההם, נדמה לי 25,000 לירות, והכל כדי לעלות במוביליות החברתית במדינה החדשה. המוביליות החברתית היתה בעצם אנחנו, הילדים. כך היו בבניין הזה שתי משפחות עיראקיות, וכל הייתר, היום אני מבין את זה – ניצולי שואה.
בתור ילד לא קלטתי זאת, אך גדלתי בבניין שכולו טראומה, אימת העבר, שכול ואובדן נורא. תמיד התפלאתי למה מרבית השכנים עריריים, בלא ילדים, עצובים, חלקם קרובים לטירוף, חלקם סתם מוזרים. אך זו היתה הנורמה.
היתה ה”מכשפה” (כך קראנו לה כילדים) גיברת פ’, שגרה בקומת הקרקע בדירת חדר, שאסור היה לעשות רעש ליד הכניסה שלה. אם היינו מרעישים היתה יוצאת וצורחת עלינו בשפה שלא הבנו (כנראה פולנית). היתה גיברת (אבא היה תמיד מקפיד להקדים את התואר “גיברת” לכל שכנה, וכל שכן היה “אדון”, ללא יוצא מן הכלל) גיברת פ’ הרומניה, מגונדרת תמיד, שהתעקשה יום אחד להקים בחצר המשותפת, ליד המרפסת שלה, ארגז עץ גדול ובו מעין מחסן משקאות. ויום אחד “הבר” הזה התרסק, או אני לא יודע מה, והשכונה כולה הריחה מאלכוהול כמו שיכור, במשך כמה חדשים.
והיתה השכנה ג’ (כולם עריריים), שהיתה מטילה אימה על הילדים. חיה עם שני כלבי פודל ענקיים, שחורים ומקורזלים, עד שיום אחד מתה בדירתה, וכולם סיפרו שהכלבים נכלאו איתה בדירה, עד שנטרפה גם דעתם והם אכלו אותה. היו משפחת ע’, ומר וגב’ י’, וכך הלאה. כל אחד ומוזרותו, כל אחד והטראומה שלו. חייתי בצל השואה, למרות שעבורי לא היה לה שם.
המשרד של אבי נמצא בחנות, כמה רחובות משם, ברמת גן, ושם חזרה אותה תופעה. כילד אני זוכר שהייתי נלווה אליו הרבה, וממש בפתח החנות שלנו היה נוהג “בומבה” לשבת על קופסת שימורים ריקה וענקית. הוא היה שמן, ותמיד במכנסיים קצרים.
כאשר בומבה היה רואה את הסוסיתא של אבא עוד מרחוק, היה קם, ומקבל את פניו בקריאות שמחה רמות: “יחזקאל שלנו, יחזקאל שלנו” (אבא היה עוזר תמיד לשכנים שם, לזה תיקן תריס, לזו דלת שנתקעה, ותמיד בהתנדבות. מאוד אהבו אותו. עד היום אני זוכר: “יחזקאל שלנו…”), וכאשר היינו מתקרבים לחנות הוא היה צועק לעברי כמו תקליט שבור: “היטלר לקח את השכל של בומבה…היטלר לקח את השכל של בומבה“. ואז אבא היה אומר לו: בומבה תעזוב את הילד, כלומר, אותי. כילד תמיד סיקרן אותי מה עשה בומבה שהיטלר לקח את השכל שלו, אבל אבא לא הסכים להסביר. בומבה הוא סיוט אצלי עד היום.
כיוון שאבא היה (תמיד) ועד הבית, אני, הילד, נשלחתי לאסוף כל חודש את התשלומים מן השכנים. כך נכנסתי לבית כולם. (טוב, חלק בכלל לא הסכימו להכניס איש הביתה), אבל אותי אהבו במיוחד, כיוון שהייתי הילד של הבניין, עולז, ושמח. היום אני מבין שהצלחתי להתקרב אפילו אל אותם אומללים, שחייהם היו סוג של גהינום. המפחיד ביותר היה אצל “המכשפה”, שאסור היה בשום אופן להיכנס לפנים ביתה. לעולם!
הייתי דופק בדלת בנימוס, על-פי הוראותיו המדוייקות של אבא, כשהקבלות כבר מוכנות בידיי. לא הבנתי אותם אז, לא היה לי מושג מה עבר עליהם. היום אני מבין. דרכם אני מבין גם את עצמי.
*
אלא שגם לבניין הזה, מוקף רוחות הרפאים של העבר, היה רגע אחד, שבו התכנס כולו מאושר, מתנתק מן המצוקות סביב. את הרגע הזה אני לא אשכח לעולם, ומאותו הרגע למדתי עד כמה סמלים, סימבוליקה ופטריוטיות הם כה חשובים.
ביום העצמאות תשכ”ח, 1968, שודר השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לנו בבית היתה טלוויזיה, כי הורי אהבו לצפות בשידורי המדינות השכנות, במיוחד לבנון, קפריסין וסוריה. הם הזכירו לאבא במשהו את הבית בעיראק, את הילדות שלא היתה כה רחוקה אז. לאיש מבין השכנים לא היתה טלוויזיה.
הטלוויזיה הזו היתה מרכז הבית. אמא רקמה מפה פרחונית, שהונחה ברוב טקס על הטלוויזיה. מעליה היתה “ואזה” מקריסטל, כמקובל באותן שנים. ליד הואזה היתה קופסת סוכריות “לאורחים בלבד”. בכלל, הסלון כולו היה “לאורחים בלבד”. למי היתה אז טלוויזיה? זה היה סוג של נס.
באותו יום, כאשר מצעד צה”ל שודר, וזה היה השידור הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית, הכינו הוריי שורות שורות של כיסאות, וכמו בקולנוע הגיעו כולם. תריסי המרפסת הוגפו (“שיהיה חושך”), הוילון הוסט, והקסם הכחלחל החל לרצד.
באה גיברת פ’ עם כיסא נוח; אדון ו’ וילדיו הבוגרים; הגיעה גיברת פ’ “המכשפה” (סליחה, אך כך קראנו לה, הילדים), וכל השכנים. איש איש מדירתו לחזות בפלא, איש איש מעברו, מחרדותיו. הם ישבו כמו-מהופנטים מול המכשיר המהבהב, נדהמים מן הפלא שנקרא טלוויזיה, מוקסמים מן הפלא שנקרא מדינת ישראל, ומן הבלתי הגיוניות של ניצחון ששת הימים. לרגע קט שכחו את הכל, את העבר, את השואה ואת השוטף, והיו שרויים כל כולם במיקסם שמולם, וזה אכן היה קסם. הלאומיות איחדה את כולם; הטלוויזיה הכניסה אותם למרחב חדש.
אמא עברה עם מגש של “בעבעים” חמים שהכינה, אילו עוגיות תמרים עיראקיות עגולות, שטוחות ורחבות, שעליהן סומסום, וכולם היו כה מאושרים מן הסולידריות שהפציעה לרגע.אממ… כמעט כולם.
היה כה צפוף (לדעתי היו בסלון כארבעים איש), עד שנפל הפור על הנוכח היחיד שהיה מיותר במקום: אני.
אתה, פקדה עלי אמא, אתה יורד למטה, ומחכה שם, עד שהכל נגמר. זה לא עניין בשביל ילדים.
*
הבניין ברחוב מודיעין 156, כמו עשרות אלפי בניינים אחרים בארץ, הוא בעצם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הוא זה אנחנו: קיבוץ גלויות בלתי הגיוני, אבל אפשרי; זו גלותיות מבויישת, רבת שפות, שמתקשה להתמזג בישראליות הכפויה והחדשה, אך מסתגלת; חברה החיה עדיין עמוק בתוך טראומת ההשמדה. זר לא יבין זאת. טראומת ההשמדה של העבר, בחשש בלתי רציונלי, לעתים, מהשמדה גם בעתיד. מביטה בפליאה בנס הלאומיות הישראלית כלא מאמינה; שבה העבר הוא העתיד, והעתיד בעבר. ובכל זאת, תמיד עם תקווה.
מודיעין 156. החדר שלי היה “מרפסת סגורה”, זו עם התריס הפתוח מעט, קומה א’ בצד שמאל. אבא סגר את המרפסת, ובנה את חדר העץ, כמובן, במו ידיו. צילום: Zoomap
לפרק הבא
