מאת ד”ר גיא בכור
האם אפשר להעביר על היבשה אנייה שלמה, בת 320 טון ושלוש קומות, ועוד במעלה הר? בכך עוסק הסרט הגרמני “פיצ’קרלדו” (1982), שנכתב ובוים בידי וורנר הרצוג, בכיכובו של קלאוס קינסקי (בדמות “פיצ’קרלדו”‘ Fitzcarraldo).
הרפתקן ופנטזיונר אירי בעל הכינוי “פיצ’קרלדו” התגורר בעיירה קטנה בפרו, על אגן נהר האמזונס, לפני מאה שנים, בזמן הבהלה לגומי. מדובר בפושט רגל סידרתי וחסל מזל, שאהבתו הגדולה היא לאופרות, ובמיוחד של הטנור האיטלקי אנריקו קרוזו. הוא גם אוסף סביבו חבורה של זמרי אופרה חסרי מזל כמוהו.
לאחר שכל הזכויות לכריית גומי מממשלת פרו כבר נתפסו, נותרה רק חלקה אחת, מרוחקת וללא גישה לאניות, ליד נהר אחר ומרוחק מן האמזונס. פיצ’קרלדו מחליט על תכנית ייאוש מטורפת: הוא יחכור את החלקה שאיש אינו רוצה בה כי היא חסרת גישה, ובמקום הקרוב ביותר בין האמזונס לנהר המרוחק, הוא יגרור את האנייה על היבשה, למרות שמדובר במעלה של הר. כשיגיע אל החלקה המרוחקת והפנויה הוא יעמיס את הגומי על האונייה, וימשיך בנהר השני עד לאוקיינוס הרחוק.
“ניסיון כזה לא נעשה מעולם” אמר הכותב והבמאי הרצוג, והסיפור האמיתי, עליו הוא מתבסס, הוא של איל הגומי קרלוס פיצ’קרלד. אלא ששם היה מדובר באנייה בת 30 טון בלבד, ובמעבר היבשתי היא פורקה לחלקים.
הרצוג התגרה בסרטו עם הטבע. עם עצמו, וכאן ניתן לראות את הסרט במלואו.
באופן מעניין, עלו על סיפון האנייה המדומיינת הזו גם כמה כתבים ועיתונאים ישראליים. גם הם רוצים להיות שותפים לפלא העברת אניית התקשורת בדרך חתחתים על היבשה, כלומר ללא אהדת הקהל, שאמור לצרוך אותה (72% אינם מאמינים ל”תקשורת” בישראל, וסביר שהאחוזים גבוהים אף יותר).
1 היו שם כמה כתבים מדיניים – כבר שנים רבות, שאין שום עניין בנושא “השלום” עם ערביי ארץ ישראל ביו”ש ובעזה, לא קורה דבר, וגם לא יקרה. “תהליך השלום” היה בסך הכל “תסביך השלום”. אז על מה ידווחו? בתחילה הם רתמו את עצמם לשירות החרמות על ישראל, התמסרו לשרת את פריצי “האיחוד האירופי”, מועצת הביטחון, ושאר בולענים, אבל גם זה גווע. על הזינוק הדיפלומטי של ישראל, והצלחותיה הבינלאומיות – על זה אסור להם לדווח, על פי החוקים הידועים והסודיים. אז על מה כן? מדווחים על מה שלא קורה, ועל מה שקורה – לא מדווחים.
וכך הם מצאו את עצמם בלתי רלבנטיים.
2 הגיעו גם כמה כתבים לענייני ערבים – שחלקם לא ביקרו במדינה ערבית מימיהם, וכל שהם מכירים עליהן זה מאל-ג’זירות למיניהן. חלקם הגיעו לתחום מכיסוי תחום הפלשתינאים, והם חושבים שכל המזרח התיכון הוא הפלשתינאים; רואים את הפיל דרך החור שבגרוש. את סיקור ענייני סוריה – נטשו מזמן. על עיראק, לוב, ההגירה, סעודיה, תימן וייתר הבלהות הערביות – אולי לא שמעו. וכך גם הם מצאו את עצמם בלתי רלבנטיים.
עם הכניסה למעבה היער המלא בשבטי אינדיאנים טורפי אדם, ברח כל הצוות, חוץ מהקברניט, מהנדס וטבח. אינדיאנים מקומיים, שממילא עבדו במכרות הגומי ככמעט עבדים, נשכרו בידי הצוות למשוך את האנייה במעלה ההר, ולאחר מאמצים שלא יאומנו, הם הצליחו למשוך אותה עד למעלה, באמצעות חבלים, גלילי עץ, ומנוע ספינת הקיטור.
הבמאי הרצוג, בעל הבית היהיר, התעקש לבצע את המשיכה במעלה ההר באוניה של ממש (היו שלוש כאלה זהות, לצורך צילומי הסרט), ובזמן המשיכה ששה שחקנים מקומיים נפצעו. כמו פיצ’קרלדו בעלילה (שם נהרגו כמה פועלים), גם הרצוג היה אטום ובעל תחושת עליונות, והוא כינה את עצמו “כובש (Conquistador) חסרי התועלת”.
את המשיכה למעלה הוא הורה לבצע לקול אריות אופרה של קרוזו.
3 הצטרפו לנסיעה גם כמה כתבים לענייני פלשתינאים – מן מוטציה רבת שנים, שהחלה כ”כתבנו בשטחים”, והסתיימה בכמעט דוברים של הארגונים הפלשתינאים השונים, ובראשם רשות מחמוד עבאס. אם הם לא ידווררו אותם, יסולקו, כך שאין להם ברירה, אלא לשרת את תעמולת האויב נגדנו. חלקם בכלל התאהבו בה, לתת לה תהודה, למנף אותה, ולהתסיס את העיתונות העולמית. פיגועים ישר יוזכרו אצלם כהכנה ל”אינתיפאדה שלישית”, בהתאם לאג’נדת האויב. אבל שחיתות הרשות? הקריסה הבלתי נמנעת? הכספים? האנטישמיות? ספרי הלימוד? הקריקטורות הנוראיות? האיבה האינסופית? הסלפים המשתלטים? כל אלה מחוץ לתחום. וכמו “הפיוס”, גם הם מצאו את עצמם בלתי רלבנטיים.
דרך טובה לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להוריד את אפליקציית האתר לאנדרואיד, או להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים בשני המקרים – קוראים ראשונים.
4 הגיעו לחרישת קרקע המציאות גם כמה כתבים כלכליים, שאופי ראיית העולם שלהם נע בין קומוניזם ישיר לסתם סוציאליזם רך. בהיותם כאלה, הם אויבי הסביבה העסקית של המדינה, אויבי המשקיעים הזרים והמקומיים, שונאי הנדל”ן, ומעריצי הבירוקרטיה, הפקידות המסורבלת, הועדות וה”רגולטורים”. בהיותם סוציאליסטים, הם גם עשירים מאוד אישית.
כמעט במשך עשור הם עיכבו את ברכת הגז שלנו, ושנים הם מספרים לנו כמה אנחנו קורסים, ואם לא עכשיו, אז בוודאי מחר. לאור ההצלחה הכלכלית המדהימה של ישראל, ממנה הם משתדלים להתעלם ככל האפשר, גם הם מצאו את עצמם כבר בלתי רלבנטיים.
לאחר מאמצים כבירים, חצתה האוניה את פסגת ההר, והצליחה להגיע אל הנהר המרוחק. המשימה הושלמה בהצלחה שלא תיאמן. הצוות הקטן והפועלים המקומיים שוקעים בתרדמה, לאחר לילה שלם של ריקוד שבטי, הזיות ושיכרות. האונייה דוממת, וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.
אלא שאז, הצ’יף של הפועלים האינדיאנים חותך את החבל, הקושר את האנייה אל גדת הנהר. הוא עושה זאת כדי לפייס את אילי הנהר, שבוודאי כעסו שפיצ’קרלדו אנס את איתני הטבע, בלי לקבל את אישורם.
האנייה נסחפת אל הנהר, טרופה, בלי שליטה, ובלי רלבנטיות עוד.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כמו זה, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום, ולהירשם – כאן.
5 אל ספינת ההרפתקאות נחתו גם כמה כתבים “לענייני ביטחון”. כאשר יש פחות או יותר יציבות רבת שנים על הגבולות, ואין מלחמה, על מה ידווחו? אז מפחידים, בעיקר בערבי חג, עם תסריטים מזרי אימה, שבהם נסראללה הוא תמיד כוכב ראשי, למרות שהוא דווקא לא מעוניין במלחמה. כל תקרית תוצג כמלחמת עולם, כל פיגוע, עם כל הצער, כסוף העולם. הכתבים לענייני ביטחון הפכו בעצמם לסוכני אי-ביטחון. מעוררי האי-רלבנטי, כדי למצוא לעצמם משהו מן הרלבנטי. איפה ימי הזוהר של שקיעתנו בלבנון, הם שואלים? אז הימים הזוהרים חלפו, כל חייל במיל’ הוא היום דווח ברשתות החברתיות, האויבים טרודים עם עצמם, והכתבים מצאו את עצמם בלתי רלבנטיים.
6 והגיעו גם כמה “פרשנים”, זן חדש של יודעי כל, וידעני כל. בהבל פיהם העולם קם, ובהבל פיהם שוקע. הם מציפים בהמוניהם את תחנות הרדיו והטלוויזיה בפטפטת אינסופית של שידורים מיוחדים אך בלתי מיוחדים, והציבור, שהולך וממעיט בבהייה בהם, מבין שגם הם, הפכו מבחינתו לבלתי רלבנטיים. אי הרבנטיות שלהם היא הרלבנטיות שלו, וההיפך.
כמה מהם באמת הלכו לכנסת, בעקבות המאמר הישן והקלאסי על “מפלגת התקשורת“, אך גם שם, הם נשארו – לא רלבנטיים.
על רפיון הסמוראי – טכניקות לקריאה חדשה של התקשורת בישראל
7 אפילו כמה כתבים לענייני מפלגות התייצבו על הסיפון. בעידן בו כל פוליטיקאי משתמש (או צריך להשתמש) במדיה החברתית, מעל לראשה של התקשורת הממסדית, הוא לא חייב את אותם כתבים, שכבר לא מקבלים “סקופים”, תמורת איזכור שוחד עם אותו פוליטיקאי. מה שנשאר להם זה ללהג, לסבך, לסכסך, לתכך, להטיח, ללכלך ולעורר ריבים. אולי יצליחו להפיל ממשלה? אז לא, וגם הם מצאו את עצמם, אבוי, בלתי רלבנטיים.
הצוות מתעורר בבהלה, כאשר האוניה נחבטת בסלעים שבדרך, והיא גם נופלת אל מפלים סואנים, אותם היא אמנם שורדת, אך היא יצאה בלי מטען הגומי, ואת המסע הזה אי אפשר לבצע שוב. הבמאי הרצוג התעקש שהצילומים יהיו על המפלים המסוכנים עצמם, כדי להשיג אותנטיות, ומה שרואים כאן זה איך מצלמים את סצינת המפלים. גם ברגעי החידלון – מוזיקה של קרוזו בגרמופון – חובה. רלבנטיות בכל מחיר, שאין בה דבר.
הכל נכשל, ונשפך אל תהומות אוקיינוס מהפיכת המידע. פיצ’קרלדו – כשל. “כובש חסרי התועלת” הפך בעצמו לחסר תועלת נכבש.
8 הגיעו וירטואלית גם כמה “כתבינו בארה”ב”, מין זן נכחד של גולים, היושבים שם בין 20-40 שנים ואולי אף יותר. חלקם אפילו לא זוכרים או מכירים את ישראל של היום. חלקם מחלטרים באירועי הזרמים היהודיים הפרוגרסיביים, וחושבים שהעם בציון עדיין אינו יודע דבר, כאילו אין רשתות חברתיות, שידורים ישירים ברשת, “פוקס ניוז”, מהפיכת האינפורמציה, ומה לא. במשך שנתיים נחרו בדיווחיהם בבוז על הנשיא דונלד טראמפ, בקביעה שהוא בדיחה, ושאין לו שבב סיכוי, וכבר מקיאוולי הזהיר ש”לעולם אין להאמין לגולים”. לפחות הם עדיין מאמינים שלהילארי יש סיכוי בוויסקונסין, וכמוה, גם הם מוצאים את עצמם לא רלבנטיים.
9 והנה גם כמה כתבי דסק לענייני “העולם”, שלוחי ממלכת נרנייה הדמיונית בישראל. לאחר שהתכחשו שנים לחורבן המזרח התיכון, להגירת המיליונים, לעולם שהפך אלים ואכזר בניגוד לתחזיותיהם, ולעליית הימין העמוק, הם מתרסקים על קרקע ההר, ועדיין מתעקשים שזה נהר. לפי הדיווחים שלהם העולם הוא, או צריך להיות, עולם של פרחים ופרפרים, ומי שחושב אחרת הוא כמובן פשיסט, קיצוני או סתם גזען. כיוון שהם כל הזמן רק מופתעים לרעה, גם הם מצאו את עצמם בלתי רלבנטיים.
עשר נשיקות אסורות – על מה שהתקשורת בישראל תשתדל להעלים
10 ומה הם הפכו, כל אותם כתבים, שעלו על הסיפון ביחד? למדינת כל פגמיה. ברגע שפותחים את הרדיו, הטלוויזיה או “העיתון” – מיד נשפך זרם עכור של תלונות, ביקורת, התנשאות, ציניות, בוז, מיאוס מעושה, צרחות, קללות, התנשפויות, סרקזם וסלידה. רעש. הכל שחור, הכל אבוד, הכל רקוב. וכך, כלואים ומבולבלים במררתם, שנועדה להמאיס את הארץ הטובה על יושביה, ולהרחיק עולים פוטנציאליים, גם הם מוצאים את עצמם – בלתי רלבנטיים. הרעש הפך לרעש סטטי.
באה מהפיכת האינפורמציה, והפכה אותם לבלתי רלבנטיים. לכורי הגומי של המאה ה-21. ומה עם ספינת התקשורת, שחייבת לשוט בכל דמוקרטיה? הופקרה, וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.
אבל מה הם מוצאים דווקא כ- הכי רלבנטי?
רק דבר אחד אינו מיותר והוא גם רלבנטי עבורם תמיד: הכתבים והעיתונאים המלווים את האסון הנשפך אל אוקיינוס מהפיכת המידע – אוהבים מאוד פרסים. כל כמה חודשים הם מחלקים לעצמם פרסים, בטקסים דביקים, בשיטת “החבילה עוברת”: כל אחד מחלק פרס לשני, ההוא מעביר אותו לשלישי, לרביעי, וחוזר חלילה. הפרסים הם הוכחת ניתוקם, ומאיצי שקיעתם.
גם כתבים מתקשורת שנחשבת ימנית, שותפים באותו סדר יום, באותו DNA בסך הכל, וחולמים על אותם פרסים ותארים – מפיצ’קרלדו איש ההזיות, שסוף סוף זכה בפרס (שחילק לעצמו):
טקס חלוקת הפרסים: מדוכדך מן הכישלון, פיצ’קרלדו מוכר את האנייה, לא לפני שהוא חוגג “ניצחון” אחד ויחיד, ad gloriam: הוא חוזר עם האוניה אל מול עיר המוצא, ועליה צוות חובבי האופרה והכתבים שאסף, להפקה ראשונה ואחרונה של אופרה, כולל “הטאלנט” הגדול, קרוזו. הם שרים את האופרה האחרונה של וינצ’נצו בליני הגדול (1801 – 1835) “הפוריטנים”, שזמן קצר אחרי כתיבתה חלה במחלה קטלנית, ומת בגיל 34.
אם לא הכסף הגדול, אם לא השרידות, אז לפחות הכבוד, או מה שנשאר ממנו: סצינת סיום, על רקע תפאורה מקרטון שהוכנה על האנייה, ואל מול המונים מריעים. אלה, המופיעים על האוניה, חושבים שההמונים מריעים להם, מה שגם נכון. בהחלט מריעים להם:
לפרידה (3:16 עד הסוף), בדרכם האחרונה.
לקרוא ברצף את מאמרי האתר על “התקשורת”
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כאן.
◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כאן.
◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כאן.
