מאת ד”ר גיא בכור
השאה האדיר, הוד מלכותו הקיסרי, ריזא פהלאווי, “מלך המלכים הטווסי”, מי שעמד בראש הצבא הששי בעוצמתו בעולם, נשען על ארצות הברית, והיא נשענה עליו במיפרץ הפרסי.
הנשיא ניקסון ושר החוץ הבלתי נלאה שלו, הנרי קיסינג’ר, נתנו לשאה את התחושה שאיראן הקיסרית וושינגטון צועדות יד ביד, וכך יהיה תמיד. קיסינג’ר נתן לשאה תחושה שהוא מוקסם ממנו, הוא הרבה להחמיא, ואפילו להחניף לו בכל הזדמנות, והשאה היה מאושר. הכל נראה מבטיח וסביר בהחלט.
הגעתו הפתאומית של ג’ימי קרטר לזירה הפוליטית האמריקנית מהלא-כלום, עוררה עננת דאגה אצל השאה כבר בשלב מוקדם. עוד במהלך הפריימריס שלו מתח קרטר ביקורת על איראן בנושא “זכויות האדם”, ולכן איראן תמכה בג’ראלד פורד לנשיאות, במימון כספי נדיב. זה כידוע לא עזר. השאה היה מאוד מודאג.
מי שקלט מייד שזו ההזדמנות הגדולה היה אזרח אמריקני ממוצא איראני, אבראהים יזדי שמו, שהפך לימים לאחד מעוזריו הקרובים ביותר של חומייני. זה גמל לו בכך שהפך אותו לשר החוץ הראשון של המהפכה, ולא במקרה.
בספרו “מאמצים אחרונים בימים האחרונים” גילה יזדי כי מייד לאחר שעלה קרטר לשלטון הוא כתב לחומייני, שגלה אז בנג’ף שבעיראק, כי “הגיע הזמן לפעול. קרטר זה לא יתמוך עוד בשאה”.
האופוזיציה האיסלאמית לשאה עקבה מקרוב אחר האירועים, ואכן, החלו להגיע איתותים מבשרי רע לשאה. מייד לאחר בחירתו בירך השאה את קרטר, כנהוג, אך זה לא ענה לו יותר משבועיים, והתשובה לבסוף היתה קרירה ופורמלית. השאה נעלב. זהו איזור של ג’סטות אישיות, ולכל דבר יש משמעות אישית.
כמה שונה היתה תשובת קרטר מן המכתבים החמים, מלאי החנופה, להם זכה מקודמו ניקסון! השאה היה מאוד רגיש, ביישן, חסר ביטחון עצמי. כל מילה הוא פירש לפרטי פרטים. עוד איתות: למרות שהשגריר הקיסרי השתדל בוושינגטון, דחה קרטר ביקור של השאה בוושינגטון במשך שנה שלימה. חומייני הגולה בדרום עיראק כבר פירש זאת בנאומיו בכך ש”הקרפדה המתנפחת מתרוקנת. אין מי שינפח אותה עוד”. הוא הרי נהג לכנות את השאה: “הקרפדה המתנפחת”.
בסוף נובמבר 1977 הגיעה סוף סוף ההזמנה. השאה יצא לוושינגטון מלווה באשתו, הקיסרית פארה דיבה, והוא היה לחוץ. כיוון שידע שקרטר יעלה את נושא זכויות האדם, הכין מראש תרופה למכה: הוא הודיע לקרטר כבר בתחילת הביקור כי החליט להפסיק את העינויים בבתי הכלא והמעצר באיראן, מה אתם יודעים. לא יהיו עוד עינויים.
קרטר דווקא נראה כמתלהב מהשאה, אך השאה לא קנה את זה, וחשד בו שהוא מעמיד פנים; שהוא צבוע. כמה צדק השאה: בדיוק שנה לאחר מכן, בחודש נובמבר 1978, כאשר השאה יהיה בצרה הקשה ביותר – ג’ימי קרטר, הנשיא החייכן, נטש אותו לגורלו, והפקיר בכך גם את איראן ואת מכלול האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון, בהפקרות שקשה לתאר עד כמה היתה נוראה.
מייד לאחר הפגישה הראשונה עם קרטר אמר השאה למקורביו: “העינים הכחולות הקפואות האלה, אין בהן שום רגש”. והוא צדק.
במהלך הביקור חשד השאה בקרטר שבמכוון התיר למתנגדים שלו להפגין מול הבית הלבן בצורה אלימה. המשטרה פיזרה את המפגינים בגז מדמיע, וכך קרה שהגז הזה הגיע גם למדשאת הבית הלבן, שם עמדו קרטר, אשתו רוזלין, הקיסרית והשאה, והם נאלצו לנגב את הגז מהעינים הדומעות, וכל זאת בשידור חי.
השידור החי הזה נקלט כרעם ביום בהיר בכל רחבי איראן. האיראנים ראו בכך השפלה: הנה, האופוזיציה לשאה מגיעה עד לבירת התומכת הגדולה שלו. השאה ראה בכך השפלה נוראה, והוא רתח מזעם. אחותו של השאה, אשרף, אמרה לו: איזה נשיא אמריקני צבוע זה.
המעגל נסגר: אותו אבראהים יזדי היה אחד ממארגני ההפגנות מול הבית הלבן. התקרית הזו, היתה אות הפתיחה לאירועים שמעתה החלו לצבור תאוצה בטהראן וברחבי איראן. חולשה במזרח התיכון מריחה למרחוק.
השאה חזר לאיראן אחוז דאגה. הוא הרגיש שננטש, וחושיו לא הטעו אותו. כדי לרצות את משטר קרטר הפך את כוונותיו, ובמקום מדיניות של אגרוף ברזל, החל לנקוט “ליברליזציה” שכמובן פורשה עוד יותר כחולשה. אלפי גורמי אופוזיציה שוחררו, שכר המינימום הועלה, ועוד. מאוחר יותר הנשיא קרטר ביקר באיראן ליום אחד, ביקור חפוז, מתבייש. גם זה נתפס כהסתייגות מן השאה.
רק אדם אחד הבין את חומרת המצב, אחד הפוליטיקאים שההיסטוריה שפטה אותם לא נכון, וזהו סדאם חוסין, האיש החזק בבגדאד השכנה, שדיכא את המהומות השיעיות אצלו בבית.
בספטמבר 1978 נחת מטוס פרטי בשדה התעופה מהרבאד בטהראן, ועליו נוסע אחד, אחיו למחצה של סדאם, ברזאן תכריתי. הוא שימש כראש המשטרה החשאית בעיראק. המסר שלו היה פשוט וברור: סדאם אמר במסר כי על השאה לנהוג בתקיפות, הוא חייב לנקוט מייד ביד קשה, והעיקר:
סדאם הציע לשאה שהוא יארגן מעין “תאונת דרכים” לאייתאללה הסורר חומייני, השוהה אצלו בגלות בעיראק.
השאה הרהר. העינים הקרות של ג’ימי קרטר הפחידו אותו. הוא הרי הבטיח לאמריקנים לשמור על “זכויות האדם”, והוא פחד מסחרור בעקבות “מותו” של חומייני. הוא סירב לאשר את חיסולו של חומייני, אך ביקש שהעיראקים יגרשו אותו. ברזאן שמח להיפטר מחומייני, וכך היה.
טהראן ואיראן כולה טבעו בים של הפגנות, מחאות, שביתות ומעשי אלימות קשים מצד תומכי חומייני. מסמכים שנתפסו בשגרירות האמריקנית בטהראן לאחר המהפכה העידו כי ג’ימי קרטר אכן נטש את בן בריתה של ארצות הברית, השאה, כבר בחודש נובמבר 1978, מתוך הערכה שעדיף לתת לו ליפול, ולראות לאן נושבת הרוח החדשה. ג’ימי קרטר יכול היה לעזור לשאה, לשלוח כוחות, להביע ולו תמיכה מילולית בשאה. אך הוא הופקר על-ידו לנפשו ולגורלו, לכאורה עבור “זכויות האדם”.
ב- 16 בינואר 1979 עזבו השאה ואשתו הקיסרית את איראן לצמיתות, לאחר שבמהלך החודש שלפני כן נטשו את איראן כמאה אלף איש מתומכיהם. השאה היה עכשיו האדם הבודד ביותר בעולם. הפסלים שלו נופצו ברחבי איראן, שמות הרחובות שונו מייד, והסיסמה “מוות לשאה” נשמעה בכל מקום.
בראש הממשלה החדשה בטהראן עמד עכשיו הפוליטיקאי שהפור בח’תיאר, ועדיין נשאר הצבא האדיר, הששי בגודלו בעולם!
שני גנראלים בכירים, עבד אלעלי באדרהי, שהיה מפקד כוחות היבשה, ומפקד היחידות המיוחדות, הגנראל ח’וסרוודאד, תכננו הפיכה צבאית. אחרי המהפכה נתפסו מסמכים של הבולשת האיראנית, ובהם פרטי הקשר: הם תכננו לאסור את חומייני מייד עם הגיעו לטהראן, להעמידו לדין, ותוך זמן קצר להוציאו להורג. אז יכריזו על הפיכה צבאית באיראן, ועל סיום העידן הקיסרי. עוד גורם צבאי תכנן הפיכה צבאית דומה: הגנראל אמין אפשאר, מנאמניו המובהקים של השאה.
באופן המדהים ביותר, מי שמנע את ההפיכה הזו היה, שוב, ג’ימי קרטר. בעיוורון שקשה לי להבינו גם היום, תמך ממשל קרטר בדמותו הטראגית של שהפור בח’תיאר, שהיה ראש הממשלה הזמני בין תקופת השאה להגעתו המהירה של חומייני. לכולם היה ברור שזו דמות מעבר חסרת כל חשיבות ויכולת, אך דווקא בה תמך קרטר. דווקא מאחוריה התייצבה ממשלת ארצות הברית.
קרטר מיהר לשגר לטהראן את סגן מפקד כוחות נאט”ו, הגנראל רוברט הויסֶר, זה נפגש עם צמרת הצבא האיראני, עם הגנראלים, והודיע להם כי אם תתבצע הפיכה צבאית, ארצות הברית לא תעמוד מאחורי המורדים. הוא קבע כי הנשיא קרטר תומך בממשלת בח’תיאר האזרחית. ממשלת ארצות הברית מחוייבת לממשלה אזרחית כזו, ולא תוכל לתמוך בהפיכה צבאית.
מייד עם עזיבת הויסר, נפלו כל התוכניות להפיכה צבאית. מה שקרה הוא שמייד עם עזיבתו, הבינו קציני הצבא שהכל אבוד, אפילו ארצות הברית נטשה אותם, ופנו מייד לכרות הסכמים עם האייתולות. אלה היו החכמים שבהם, שכן מי שלא עשה זאת בזמן- “טוהר” אחר כך. עד סוף שנת 1979 הודחו כעשרת אלפים קצינים בכירים משורות הצבא, ומתוך 80 הגנראלים של צבא השאה, הוצאו להורג כשבעים. כך מימשל “זכויות האדם” של ג’ימי קרטר הביא לאסונות נוראיים באיראן, להוצאות להורג של עשרות אלפים, לגירוש מאות אלפים, לשכול, לחורבן, ולמהפכה שממשיכה לזעזע את המזרח התיכון גם היום, חיזבאללה, חמאס ומה לא.
חומייני עצמו שב לאיראן ב- 1 בפברואר 1979, והמהפכה יצאה לדרך, לא לפני ש”סטודנטים” נלהבים, ואחמדינג’אד ביניהם, תפסו את בניין השגרירות האמריקנית בטהראן וכבשו אותו. כך נולד משבר בני הערובה האמריקנים הממושך.
אלא שתומכי חומייני זכרו וזוכרים עד היום לג’ימי קרטר חסד נעורים. עד היום ההערכה היא שקרטר החיש את ניצחון המהפכה, בהפקירו את השאה לגורלו לבדו. גם חומייני לא שכח, במיוחד כאשר נשיא ארצות הברית קרטר יצר איתו קשרים עקיפים באמצעות נאמנים, כמו המילטון ג’ורדן שעבד עם מתווכים נוספים, ואישים איראנים המקורבים למהפכה. חומייני גמל לו, ו”ניקה עבורו את השולחן”. בני הערובה האמריקנים, שנתפסו בשגרירות בטהראן, שוחררו שעות אחדות לאחר סיום הקדנציה של קרטר בשלטון. קרטר זכה. המזרח התיכון כולו הפסיד.
