“זה לא כואב, פאיטוס”: בחום המערכה, ההיגיון נוטה לאבד את שיווי המשקל שלו, וזה מה שקרה באיזור: מפץ רגשות של יאוש, נקמה, אימה ותסכול, שהפך בעצמו למחולל תהליכים כיאוטיים אינסופיים. הרגשות האפלים האלה השתלטו על המזרח התיכון, והם מביאים איתם את הדמיון, הממלא את המוח באינסוף תסריטי אימה. כך הרגשות מעצימים את האירועים, וההיפך, ותהליכי ההרס העצמי וחוסר השליטה מתגברים.

המוות הפך לעניין יומיומי, שיגרתי, לא כואב: האציל הרומאי פאיטוס זמם לקשור קשר נגד הקיסר קלאודיוס. המזימה נחשפה, ונגזר עליו להתאבד. משראתה אשתו אריָה, שהוא נתקף אימה, נטלה את הפגיון, נעצה אותו בחזה, שלפה אותו החוצה, והושיטה אותו לבעלה בלווית
המילים: “Non dolet, Paete” (“פאיטוס, זה לא כואב”) (על פי פליניוס הצעיר). זה רק הורג.

6

פרפטום מובילה

ואכן, עם המליונים, שמהגרים מהמזרח התיכון לאירופה, מהגרים גם הזעם, העדתיות, שנאת הדתות האחרות, הקיצוניות, הרצון בח’ליפות כלל עולמית, התמיכה בטרור ובשלטון דת האסלאם. עם החלקיקים האלה של המפץ היגרה גם האנטישמיות הערבית, והרעיון להחרים את ישראל. הרי מדינות ערב במסגרת “הליגה הערבית” החרימו את ישראל כבר מיומה הראשון, ואפילו לפני כן. כיום, אלה הם נכדי המחרימים של
אז, שמעלים את הרעיון באירופה. הם היגרו צפונה ומערבה, ואיתם היגרו האנטישמיות ושנאת ישראל.

לפנינו מעגל שטני: הקיצוניות היגרה מהמזרח התיכון לאירופה; היא חוזרת מועצמת מאירופה אל המזרח התיכון, למשל מגויסי “המדינה האסלאמית”; וחוזר חלילה. נוצר “פרפטום מובילה”,
מכונת-נצח, שמפרה את עצמה.

במילים אחרות, רסיסי המפץ ממשיכים להעצים אותו.

7

בריחת המערב

עד לפני כמה שנים היה המערב נוכח בעולם המוסלמי של המזרח התיכון. מוסדות תרבות, סיוע כלכלי, עמותות, אירועים, חברות בינלאומיות, כל זה הולך ונהיה נחלת העבר. כמעט אין עוד אזרחים מערביים בסוריה או בעיראק, בלוב או בתימן, אלא אם כן אלה גורמים שמעורבים בשלטון או בטרור של דאעש. המזרח התיכון הופך במהירות לאיזור האסור בכניסת נוצרים, או זרים אחרים. זו הסיבה שכוח האו”ם בדרום סוריה ברח משם, והוא חונה בעיר קצרין (כוח מיותר לחלוטין, שישראל צריכה לדרוש את פינויו מאצלנו, כמו פינוי עוד כוחות או”ם מנוונים, למשל בירושלים), והאמריקנים מעוניינים להחזיר את הכוח הרב
לאומי שהציבו בסיני, גם הוא כבר מיותר לחלוטין. הפחד הוא שחיילים של כוחות כאלה ייחטפו בידי ג’יהדיסטים, וגם ראשם ייערף. מדינות מפנות את השגרירויות או הקונסוליות שלהם במזרח התיכון, והתהליך הזה מתרחב.

פעם המערב המציא את “המזרח התיכון”; עכשיו “המזרח התיכון” ממציא את המערב, ובשני המקרים מדובר בהזיות מסוכנות.

מדינות אירופה וארצות הברית של אובמה כה מיואשות מן המצב, עד כי הן מקוות שיחזרו לאיזור דרך איראן, אך לה יש תוכניות אחרות לגמרי: היא רוצה להשתלט, אך שום סוני לא יאפשר לה זאת, ואיראן תרסק ותתרסק, בדיוק כמו המערב במזרח התיכון.

8 

הגירת המיעוטים 

הנוצרים הולכים ונעלמים במדינות האסלאם, תופעה נכחדת בסוריה, בעיראק, ברשות הפלסטינית, בעזה או בלוב, וכתבנו על כך רבות. המיעוטים הלא מוסלמים יודעים שמחכים
להם חורבן ומוות, ולכן רבים מתעניינים בנטישה, ורבים גם נוטשים, כמו הנוצרים הקופטים במצרים, שלצערם הם זקוקים לאישור שלטוני כדי לקבל דרכון.

הנוצרים במזרח התיכון, שרובם ככולם היו עוינים מאוד לישראל, נעלמים, ואיתם נעלמים הקשרים והחיבורים אל מדינות העולם, שהביאו איתם. המרחב מסתגר בתוך עצמו. איזה עתיד יש לעלווים, לדרוזים,
לכורדים, ליזידים, לטורקמנים, או לעדות שוליים אחרות ב”מדינה האסלאמית”?

זה אומר שהמזרח התיכון הפך חדגוני, והצבעים שהיו בו הולכים ודוהים. הגורם היחיד שנותר לא-מוסלמי במובהק זו ישראל, אם כי המנהיגות הערבית בישראל היתה רוצה לעמעם גם את השוני הזה. כתוצאה מן
ההכחדה הזו הערבים הנוצרים בישראל הולכים ונשענים על מדינתם, ישראל, וראינו את התופעה הזו לעומק. כיום שליש מבוגרי כיתות י”ב במגזר הנוצרי-ערבי בישראל כבר משרתים בצה”ל או בשירות לאומי, תחת הנהגתו של האב גבריאל נדאף.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.

9 

הגירת ההיסטוריה 

זהו איזור שמייחס חשיבות עצומה להיסטוריה ולסמלים, ואלה הולכים ונמוגים באפילה הכללית. מפלגות, תהליכים, אירועים, כל אלה נשכחים, כאילו לא היו מעולם. נאצריזם? לאומיות ערבית? חילוניות? סוציאליזם ערבי? מפלגות השמאל? פתח, אש”ף? האם כל אלה היו בכלל, ואולי סתם אגדה היו? אמיתות, שדורות גדלו עליהן נכחדו עכשיו, אידיאולוגיות חברתיות ופוליטיות נשתכחו, המנונים טואטאו, אמנות לאומיות נמחקו, ואג’נדות אדירות של פעם הפכו לאבק דרכים. המשוררים, הסופרים, “המשכילים”, מועדוני התרבות, תיאטראות, הכל נשכח ונמחק, ושוב, רק בישראל כל אלה עוד נשארו. ישראל הפכה למקום האחרון בו עוד חי הבלוף של הלאומיות “הערבית”. אפילו ברשות הפלסטינית אין כבר סבלנות
לנודניקים של העבר.

הימנון מפלגת הבעת’ – גרוטאות שמאל מחלידות של העבר. פעם מליונים שרו זאת בהתלהבות, היום נפער ריק גדול ומסוכן. הפרדוקס של הכל יכול: האם האילוזיות הערביות האלה יצרו ואקום מסוכן, שפשוט שאב אותן? בדיות, תמונות שחור-לבן, ומילים חלולות. “אומה ערבית אחת, עם שליחות נצחית”.

למה סוריה כה סמלית, וגורלה כה מדכדך את “הערבים”? משום שבמשך עשורים היא מיתגה את עצמה כ”מצודת הערביות” (“קלעת אלעורובה”), כמצודה האחרונה שתחזיק מעמד תמיד, והנה, אין מצודה, אין עוד ערביות ואין סוריה. המצודה הערבית קרסה, ואם סוריה נפלה, בעצם נפלו כולם. סוריה היתה בעיני עצמה “התחייה”, ההיוולדות מחדש, ועכשיו היא המוות והסוף.

כאן לפנינו המנון מפלגת “הבעת’ הערבי” (מילולית: “התחייה הערבית”), שהיה ההמנון של סדאם ושל אסד. אך לא “תחיה” היתה כאן אלא מוות מוסתר, בלוף אחד גדול, שאיש לא האמין לו, ובוודאי לא מאמין לו עוד במזרח התיכון, חוץ מכמה יהודים תמימים בישראל. פעם סוריה הסתירה את ההזיה. היום ההזיה מסתירה את סוריה (בתמונות – מישל עפלק, מייסד הבעת’, שבהיותו נוצרי ברח אל מרחבי ההזייה הערבית).

“הו, הנוער הערבי, קום וצעד

לעמוד מול אוייביך.

משורשי האדמה הגחנו, מתוך כאב העם הדגול.

העלה את קולך, הנוער הערבי, יחי הבעת’ (התחייה) הערבי.

10 

הגירת התקווה 

וזה כנראה הגרוע מכל, ההכרה שהעתיד של “הערבים” (גם המונח הזה כבר לא ממש קיים, אלא “סונים” ו”שיעים”) יהיה רק גרוע יותר. זה אומר שאין בעצם תוחלת בהקמת עסקים, בהשקעות, בתיירות, בלימודים ובצבירת ניסיון, שכן ממילא יגיעו הג’יהאדיסטים למיניהם ויעלו את הכל באש, כשהשאלה היחידה היא רק מתי. ואם אין תקווה אז נשארה ההגירה החוצה או ההגירה הפנימית, מן התכנסות של מליונים בחייהם המפוחדים, מתוך רצון להיאחז באיזו שגרה מכורסמת, שמא גם היא תיעלם בקרוב. התחושה אצל כל
הערבים, הפרסים, הטורקים והכורדים של המזרח התיכון, שהרע ביותר עדיין לפניהם, באיזור של גרדומים, כריתת ראשים, פיצוץ אנשים חיים, מכוניות תופת, קרבות והשלכת חביות נפץ ברמה יומיומית. התקווה היא כבר לעבור את היום בשלום, מבלי לסיים באיזה מחנה פליטים או בקבר.

יש כבר ילדים בני 5-6 שמעולם לא הכירו מציאות ערבית אחרת, חוץ מפולחן המוות מסביב. גם הם עוד יצטרפו אל הקרבות, כשמספר ההרוגים במרחב הערבי מאז שנת 2011 עומד על כחצי מליון, והוא רק מזנק. מסוריה לבדה יש כבר כחמישה מליון פליטים, ועוד כעשרה מליון עקורים בארצם, ולכם סיפרו פעם על איזו “נכבה” מומצאת.

אז האם המדינות, העדות והשבטים עדיין מסוגלים לשאת בחזרה את המזרח התיכון, ואולי הוא מסוגל לשאת אותם בחזרה? התשובה לשתי השאלות האלה היא כבר שלילית, ולכן ניתן להבין מה מקומה של התקווה כאן. התקווה נדמה, ורסיסיה ניתזים לכל עבר, משפריצים חומצה מאכלת.

“פרדוקס הכל יכול”: המזרח התיכון מייצר את החומצה המאכלת, שמאכלת אותו. אנא, השתדלו לשמור מרחק מן המפץ הגדול, ומן הפרדוקסים ההרסניים שלו. זה לא המפץ שלכם, ההיפך.