מאת ד”ר גיא בכור
ניקולס גריגן הוא רופא בריטי צעיר, שמחליט להגר מארצו החונקת אותו, בריטניה, והוא מתגלגל לאוגנדה מתוך כוונות נאצלות לעזור לאוכלוסיה הענייה והאומללה של אפריקה, כולו שוחר טובות. בינתיים הגנרל אידי אמין מבצע שם הפיכה צבאית, והרופא הצעיר נקרא לטפל בו בתאונת דרכים פשוטה, שבה הוא נפגע בידו. אמין מתרשם ממוצאו הסקוטי של גריגן, כיוון שהסקוטים נלחמו באנגלים, אותם שונא אמין, והוא מזמין אותו לשמש כרופאו האישי, ואפילו לבצע רפורמות במערכת הבריאות של אוגנדה. גריגן בטוח שחזונו לעזור לאפריקה אכן מתגשם. נוגע במלוכה, הוא יהיה המלך האחרון של סקוטלנד, אבל בגלות. באוגנדה (The last king of Scotland, סרט בבימוי Kevin Macdonald, 2006).
זה כבר קרה בהיסטוריה שכלי תקשורת או עיתונאים מהגרים מן המדינה שלהם מתוך מיאוס, והופכים לאופוזיציה גולה ומרה, העוינת את מדינתם שנשארה מאחור, למשל העיתונאי פעיל השמאל הקיצוני מקסים גילן, ש”גלה מרצון” לפאריז, ומשם ערך כלי תקשורת אנטי ישראליים. אך עדיין לא אירע בהיסטוריה האנושית, שממסד תקשורתי שלם, עיתונים, תחנות רדיו, אינטרנט וטלוויזיה, היגר מן המדינה שלו לגלות פוליטית מרצון, כפי שהיגרה לאחרונה “התקשורת” הממסדית בישראל. היא עצמה כבר “עלתה לברלין”.
בהחלט, היא עדיין מדפיסה ומשדרת מישראל, עם כתבים ישראליים, אך בפועל מרבית התקשורת הזו היא כבר תקשורת מהגרת, עויינת למה שהרוב המוחלט של הציבור הישראלי נאחז בו. לאחר שמידרה את עצמה מן הזרם המרכזי בחברה, ממנה היא מדווחת, היא הפכה לגורם חיצוני, המנתח ברמה מעבדתית- אנתרופולוגית חברה כמעט זרה לה. רק לראות את המבצר המרוחק ביער של “חדשות ערוץ 2”, או כאשר במבצע “צוק איתן” כמה מן הפרשנים שם שידרו לא מן האולפן הגולה בנווה אילן, אלא מן הרחוב בקריה בתל אביב. קריאות בוז כנגדם ברחוב הבריחו אותם מהר חזרה לגלות האולפנים הבטוחים.
התקשורת הממסדית בישראל היגרה מציון. במסרים שלה היא כבר אנטי-ציון, ולכן היא גם עוינת את שלושת המרכיבים של הציונות: התיישבות, ביטחון ועלייה.
1 התיישבות: הדיווח על כך יהיה תמיד עוין ומוטה, וזה מוזר שכן אותה תקשורת טענה שאין מספיק בנייה בישראל. כל פיתוח, כל עבודת תשתית וכל התקדמות משמחת יוצגו תמיד מזווית הראייה של “ירוקים” (עוד ספין, שלא קשור בירוק בכלל), מתוך כוונה שדווקא לא ייבנה. מי צריך עוד עיר? עוד ישוב? עוד מחלף? זה הרי בטון וכיבוש. מבחינת התקשורת הגולה מדובר במתיישבים ומתנחלים, שהם תמיד מנשלים, כל בנייה היא נישול כלשהו, ולכן בעצם אין לנו זכות לבנות ולהיבנות בשום חלק של מדינתנו, שבעצמה אינה עוד מדינת הגולים.
2 ביטחון: הביטחון ההכרחי שלנו הוא כבר סוג של אויב, ואולי כבר לא ממש צריך אותו, בישות המרוחקת והמדברית ההיא, ישראל. מה, לאבו מאזן אין מערכת ביטחון מספיקה? תמיד יש להילחם בצה”ל, בטייסים, במשרתי הקבע, במבצעים של צה”ל, בהישגים שלו, העיקר להבאיש את ריחו, ללגלג עליו, ותמיד לטעון שנכשל. בעצם, מבחינתם הוא לעולם לא ינצח עוד, משום שלכל ניצחון יש מחיר, ואת המחיר תמיד ניתן להציג ככישלון.
3 עליה: נקודה כואבת. כיוון שהיא עצמה היגרה כבר מן הארץ, הרי שהכיוון ההפוך, עלייה, הוא בלתי נסבל בעיניה. הדיווח יהיה רק כאשר אין ברירה, בעקבות נתונים רשמיים, ואם יש ירידה בעולים, זו שמחה גדולה, אך אם יש עלייה בעלייה, זה רע. בשנה שעברה נרשמה ירידה קטנה בכמות העולים מצפון אמריקה, ואיזו חגיגה זו היתה! אבוי, אחר כך התברר שהיתה טעות בנתונים הרשמיים, ודווקא היתה עלייה בין העולים מצפון אמריקה, אך את זה כבר לא דיווחו. למה לתת למולדת הישנה לקלקל את חדוות ההגירה?
העולים האלה יתוארו כלאומנים, דתיים, רמאי-מס ותועלתניים, מה פתאום הם מהגרים למדינה הזו, איך קוראים לה, ישראל? הם לא מבינים שהם צריכים לעבור לברלין? העליה לישראל מבחינת התקשורת הגולה היא ירידה ברמה, בעוד הירידה היא “עלייה”.
התקשורת הגולה מישראל הרי מוקסמת מן הפוזיציה הנאורה שלה בעיני עצמה, הבינלאומית והמתקדמת (בלי להבין שבעיני הזרים היא נתפסת בדיוק כפי שהיא תופסת את הישראלים). בעיני עצמה אין לה ספק שהיא “השפיץ” של התקשורת בעולם, שגם היא ברובה אנטי ישראלית. הלוגיקה כאן וכאן אומרת: אם אתה נגד ישראל, אתה מתקדם ונאור. אם אתה בעד ישראל, כנראה שאתה חשוך ומנווט נגד ההיסטוריה. עכשיו אנחנו מבינים התקשורת הגלותית היא המלך האחרון של סקוטלנד.
גריגן מוקסם לחלוטין מהגנרל הרפורמיסט אידי אמין, מהרומנטיקה המהפכנית שלו על העולם השלישי, המתעורר מן הקולוניאליזם, מהאכפתיות שלו מאזרחיו, והוא הופך לידיד קרוב של אידי אמין, אפילו ליועץ פוליטי שלו. מידי פעם הוא באמת מבחין באכזריות מסביב, אך הוא מקבל את הסבריו של אמין שזה חיוני ליציבות ולשלום.
4 “אנחנו” ו”הם”: התקשורת שעברה לגלות מתרחקת מה”אנחנו” שלנו, הוא כבר לא קיים. בהיותה כבר תקשורת זרה בעברית זה “הצבא הישראלי”, “המשטרה בישראל”, “גל”ץ” ולא עוד “גלי צהל”, “החיילים הישראליים”, הטייסים המרושעים, “המדינה הזאת”, כשבפועל התקשורת “הזו” עברה כבר לצד של המחרימים את ישראל, וכל רבע החרמה, שנשלפת בידה בשקיקה מאתרי השקרים של המחרימים, תודגש בשמחה, במבזקים מיוחדים. תבינו, הם כבר לא בצד שלנו, שואבים את מקור הלגיטימציה שלהם מבחוץ, לא עוד מבפנים. המגמה הזו רק התגברה לאחר “צוק איתן”, משום שהתקשורת הזו אינה משלמת שום מחיר על התייחסותה המרוחקת למדינה שלנו.
על רפיון הסמוראי: כמה טכניקות חדשות
5 מטח הספינים: בהיותם מהגרים, שכבר אינם מכירים ממש את החברה שלנו, הדיווח מממלכת הדמיון לוקה במטחי ספינים בלתי נגמרים: מילקי בברלין, מאות אלפים “עולים” לברלין, הדרת נשים, “תג מחיר”, “מהפיכת האוהלים”, החרמות, “ניו יורק טיימס”, יחידה 8200, גזענות, הכל אצלנו גרוע ומצוייר בפעלים שליליים: קורס, מתפרק, מתפורר, נגמר, יורד. הפלסטינים הם תמיד טובים, אנחנו תמיד רעים, כשהכוונה לכלוא אותנו במציאות מבוימת, שבה אנחנו בתוך גטו. היא עצמה כבר השתחררה ממנו, לגישתה. למרבית הצער, גם התקשורת שעוד נשארה בישראל, נוטה, מסיבות של נחיתות עצמית, להגיב לספינים האלה, ולסחרר אותם בכך עוד יותר.
מהו ספין? מניפולציה של ידיעות ועובדות להסחת הדעת, וליצירת מציאות מדומיינת, היישר מן הגולה התקשורתית המומצאת. המלך האחרון של סקוטלנד.
בעולם הספינים הגולה, העולם הוא תמיד נאור וחיובי, שם הכל טוב, מתקדם, משכיל, נמרץ ונהדר, רק פה הכל גרוע (וכל מי שחי קצת גם בחו”ל יודע שאין שום מקום מושלם, ההיפך, אצלנו טוב מהרבה מאוד מקומות שמוצגים כ”נאורים”).
כמרוחקת, זה גם אומר שלאט לאט היא מאבדת את החדות והפוקוס המדויק בנוגע לחיים שלנו, בהיותה מהגרת בעולם דמיוני. היא איזה “ג’פרי גולדברג” זר, שמדווח עלינו בלי שבכלל הוא מבין על מה הוא מדווח, כאיזה “תומס פרידמן”, שבמשך שנים לא הבין כלל את המצב, עד שטען לאחרונה ש”טעה”. המרחק הטריטוריאלי בינה לבין ג’פרי ותומאס הפך לאפס.
המניפולציה מתעתעת, הספין המורכב: הבחירה בשחקן פורסט ויטאקר (Forest Whitaker) העדין לתפקיד אידי אמין צמא הדם בסרט אינה מובנת בהתחלה, אך מובנת היטב בהמשך: הוא מצליח לשזור במשחק שלו את השניות: הכריזמה המושכת של אידי אמין, יחד עם האכזריות המקפיאה שלו. ואכן, הוא זכה באוסקר על משחקו זה.
כך היא המניפולציה הטובה ביותר, קצת אמת והרבה שקר, בלי שהקורבן מבין עד כמה הוא מונע, בעוד שהוא חושב שהוא מניע; פסיבי, בעוד שהוא חושב שהוא אקטיבי. ומי הקורבן כאן, התקשורת או הציבור האומלל שצורך אותה? שניהם. בהיותה בגלות הולכת התקשורת הזו לאיבוד, ככל שהיא מתרחקת מן הציבור שצורך אותה.
הממסד התקשורתי מבין כבר שהוא עזב את הארץ, אבל איך זה שאתם הצרכנים שלו עדיין חושבים שהוא משדר מפה? ובכן, מסתבר שאתם המלך האחרון של סקוטלנד.
עשר נשיקות אסורות: על מה שהתקשורת בישראל תשתדל להעלים
6 בהיותה מהגרת, עדיין “תקועה” התקשורת הזו עם השפה העברית, שהיא הרי הניצחון הגדול של הציונות, וזה בלתי נסבל מבחינת חלק ממנה. מה תעשה? כך הפך עיתון “הארץ” לעיתון הזר הראשון בעברית. אך העברית אצלו כבר שולית, עיקר פרנסתו ממנויי האינטרנט במהדורה “הבינלאומית” שלו, באנגלית. הוא כבר לא חי מהשקלים העלובים שלכם, הוא כבר במרחבי האנטישמיות האינסופית ברשת, שמממנת אותו כמנויים. לכן ככל שישמיץ את אותה ישראל מרוחקת, כך מספר המנויים הזרים רק יעלה. הוא הרי מדווח הישר מאש המאפליה, מישראל, עבור קוראיו הזרים והעוינים. מה אתם יודעים, הוא כבר “ניו יורק טיימס”. הוא כבר לא איציק, הוא ג’פרי. אבל בעיני העולם, לא נעים, הוא תמיד יישאר איציק.
מבחינתו העברית היא סוג של כלא מעיק, והוא בהחלט משתחרר מן הכלא, ומן הפרנויה של הציונות, בעבודה קשה. במגלומניה המגוחכת שלה, אנחנו פשוט קטנים על התקשורת הזו, ולכן היא עברה אל העולם, על חשבוננו. ככל שתפגע בנו יותר, כך תזכה להכרה בינלאומית יותר.
לאט לאט מתחיל גריגן להבין את הפרנויה הנוראה של אמין, את ההוצאות להורג המזוויעות, הגירושים והטיהורים, והוא מבין שנפל בשבי פנטזיה רומנטית אותה דמיין בעצמו. כיוון שאמין חושד בו, ומחרים לו את הדרכון הבריטי, פונה גריגן לעזרת הנציגות הבריטית באוגנדה. הוא נדרש שם להרעיל את אמין, בתמורה להוצאתו מן המדינה. אך הוא מסרב.
לקרוא ברצף את מאמרי האתר על “התקשורת” המימסדית בישראל
7 סמלי הריבונות שלנו מבוזים או מוקטנים, שכן מה להם ולגולים החדשים? יש בתקשורת הזו יותר דגלי “פלסטין”, ישות גולה בעצמה, מאשר דגלי ישראל. “התקווה” כבר אינה התקווה שלהם; ירושלים כבר מזמן בינלאומית מבחינתם.
שמתם לב כמה אוהבת התקשורת המהגרת פוזות “הרואיות” של מחבלים פלסטיניים? הם גיבורי התרבות שלה, אז למה שלא תדגיש אותם? זה לא שהיא מאוד חושקת אותם, הם פשוט האנטי תיזה של המדינה אותה נטשה, ובה בגדה.
ולכן הפגיעה המכוונת בכל מה שהוא מסמלי הממלכה שלנו: הצבא, המשטרה, חברי הכנסת יופיעו באופן מבזה, המנהיגים, מערכות השלטון, אלה הרי רק קורסים בתקשורת המהגרת הזו, שבאופן מוזר דווקא משדרת ונכתבת מתוך ישראל. ככל שיקטינו את סמלי הממלכה, כך טוב יותר.
מה שהוא ישראלי הוא פרובינציאלי וירוד. תגידו, התקשורת הזו “גלותית”? ברור, היא כבר בגלות.
בינתיים גריגן מקיים רומן עם אשתו השלישית והצעירה של אמין, קיי, שאף נכנסת ממנו להריון. לאנשי אמין נודע הדבר, והיא מוצאת להורג באכזריות רבה. רק בשלב הזה גריגן מחליט להרעיל את אידי אמין. הוא כבר שב מן הגלות המדומיינת שלו.
את זה לא ילמדו לעולם בשום “בית ספר לתקשורת”, ובשום כללי אתיקה: התקשורת, האם היא אוהבת את הצורכים אותה? אצלנו היא מטיפה, נוזפת, מאיימת, מעוררת חרדות, הכל מעל לראש שלנו, לעולם לא בגובה העינים. אבל אני מתעקש על אחריות, אהבה, על חמלה ועל חסד. האם היא אוהבת את הצרכנים שלה? האם היא סולידרית? האם אכפת לה מהם?
למי שעזב, לא אכפת.
8 שיטת העבודה: בהיותה כבר בגלות, מי שכותב, מי שמצולם ומי שמופיע הם כבר ממדינת ההגירה. הילדים תמיד סקנדינבים, השדרנים תמיד מערביים, הפרסומות “בינלאומיות”, והטקסטים תמיד על פי גישת “העולם”, ואם יש איזו אמת מקומית אחרת, אז לא מדווחים עליה, או מצניעים אותה, אם אין ברירה. בהחלט, מידי פעם יש עלי תאנה, פה ושם, להסתיר את “חרפת הגלות”, אך אלה קישוטים המודעים לעצמם.
היא נאורה, הם פרימיטיביים; היא קוסמופוליטית, הם פריפריה; היא מרכזית, הם שוליים. היא השמש, הם הלווינים. “ליבי במערב, ואני בסוף מזרח”.
כיוון שהיא סגורה ומרוחקת, אין כמעט הצטרפות אל שורותיה, זו רשימה סגורה, שבה רק חבר מביא חבר. ילדים של, חברים של. נערי גל”ץ מתבגרים שעברו את המיונים הנכונים. ככה זה כשאתה בגלות, אי אפשר לסמוך על סתם אנשים.
9 עיקר מטרתה של התקשורת הגלותית היא למצוא חן בעיני אדוניה החדשים, אי שם בעולם, הג’ון קרים למיניהם, או איזה פריצים שתיינים מן האיחוד האירופי, ולכן חובה להלשין על החברה ממנה באה: להגחיך אותה, ללעוג לה, ללגלג על חולשותיה ופחדיה, כאילו רק בה יש חולשות בעולם כולו. היא מתפרנסת מחולשות ישראל והיהודים, וככל שאלה ייחלשו, כך התקשורת הגולה תתחזק יותר, ולהיפך. גדולתה בעליבותם; אומץ הלב שלה בפחדיהם.
הי, הם מתנחלים! הם בונים בירושלים! הם מתאכזרים לערבים! הם נגד שתי מדינות! וכך קורה שהתקשורת הזו הופכת לסוג של עונש לנתינים המקומיים המסכנים הלכודים בידה, באין אלטרנטיבה של ממש; ליחסים של סדיזם ומזוכיזם. לכפייה ושליטה.
זוהי לכן מלחמה באופטימיות בישראל, ב- Joie de vivre, “שמחת החיים” המדבקת שלנו. אין כבר הרבה מן המשותף לנו ולתקשורת הזו שגלתה: היא שמחה על מה שעצוב לנו, ועצובה על מה שמשמח אותנו. אין בה אהבת החברה אליה ועליה היא מדווחת, רק הפחדות ושמחה לאיד, אפילו רוע לב.
אבל לפעמים אפילו בה יש הפתעות לטובה, וחלק מן הגולים טסים לעיתים מאוגנדה, לבקר במולדת הישנה; מן זיכרונות רחוקים של סולידריות שאבדה.
והנה, באופן בלתי צפוי נוחת באנטבה מטוס “אייר פראנס”, שנחטף בידי מחבלים אירופים פרו-פלסטיניים, והגנראל אמין הולך לשדה התעופה לפגוש את החוטפים. בשדה התעופה חושפים אנשיו של אמין את המזימה של גריגן להרעיל את אידי אמין באמצעות כדורים, לכאורה-נגד כאב ראש. גריגן מעונה קשות, אך בחסות האנדרלמוסיה של החטיפה באנטבה הוא מוברח, ומתערבב עם בני הערובה הלא-ישראליים, שמשוחררים לצרפת, וכך, מוכה חרטה על תמימותו, ועל הניסיון הקשה שעבר, הוא עוזב לתמיד את אוגנדה. הוא הבין בדרך הקשה, כיצד נפל קורבן לאשליות הנאיביות שלו עצמו.
הוא הבין כיצד השאיפות שלו עיוורו אותו, עד שבגד בחבריו, בגד בעצם האמיתות שלו, ובגד בעצמו.
“המלך האחרון של סקוטלנד”, אידי אמין, היה השקר המכובס, כשבכריזמה שלו ידע להסתיר את האכזריות והרוע; הוא היה הפנטזיה והיה ההתפכחות מן הפנטזיה. הוא היה האידיליה המוחלטת , והוא היה השקר המוחלט, וגריגן היה מספיק אמיץ כדי להבין את השקר ואת הבגידה, והוא הצליח להימלט ולחזור לעצמו.
10 כל כך גאה התקשורת בגלות שלה מישראל, ברצף הספינים שהיא מפריחה יום יום, שאין היא מבחינה שאין כאן שום “אובייקטיביות” או אמות מידה “עיתונאיות”, הכל סובייקטיבי. כה מלאה התקשורת הזו בעצמה, כגילדה גולה, עד שאיבדה קשר עם המציאות של עמה, פוחדת ומסתגרת ממנו. האם תדע להתבגר, להבין שנכנסה בעצמה לסחריר ללא מוצא, שגם יהרוס אותה לבסוף, ותדע לשנות כיוון, להשתחרר מן הגלות, ולחזור? אנחנו נשארנו בישראל, ואם יש ישראלים-חוזרים, הם תמיד מוזמנים.
ומקיאוולי קבע (ב- Discorsi, “דיונים”): לעולם אל תאמינו לגולים, משום שבגלל ריחוקם וניתוקם מהשטח ובגלל תקוותם לשוב אל המציאות שכבר לא קיימת, “באופן טבעי הם מאמינים בדברים מסולפים רבים, ומוסיפים דברים נוספים בתחבולה. הם ממלאים אותך תקווה, ואם אתה פועל לפיה, או שאתה מוציא הוצאה לחינם, או שאתה יוצא למסע מלחמה, שבו אתה נהרס”.
