מאת ד”ר גיא בכור
“הכעס שלי נמשך מידי” (“זעלי טוול”)
הכעס שלי נמשך מידַי, שלך ושלי,
ונשארתי שנים, בניסיון לשכוח אותך,
אך לא הצלחתי לשכוח.
אם תבוא ביום לביתי תמצא,
שאתה אהובי, באת, אבל אני כבר לא נמצֵאת.
תמצא,
שרק ידיך חדרו אל הבית הזה,
כאילו אתה, אהובי ועיניך, רק עכשיו חמקתָ.
ראיתיך כאן, אהובי, בלילה,
ועמך היין ונרות הלילה.
ואכתוב לך על נייר, כדי שלא אומר את מה שלא אוכל לומר:
ראיתיך שלא הלכת. הלוואי ותישאר, תישאר לתמיד.
אחד השירים היפים ביותר של פיירוז (התרגום עצמי), צח כבדולח ובלתי נשכח, כאשר קולה עולה לשמיים, בשירת המלאכים, המערבת סולמות מג’ור ומינור מנוגדים, בהרמוניה מושלמת.
ישנה שורה של שירים ששרה פיירוז בשנות התשעים (וזה אחד מהם), ואשר חוללו טראומה אצל הלבנונים, ובכולם לא רק חרטָה על מלחמת האזרחים המחרידה שהשתוללה במדינה (1975-1989) אלא גם צער נורא על האובדן מכל העדות, אובדן חינם של עשרות אלפי צעירים ואזרחים שמתו בצורות נוראיות, ממעשי טבח הדדיים ועד ירי צלפים שהיה כה פופולארי במלחמה הזו. יש כעס עצמי, כיצד הידרדרו הדברים עד כדי כך.
בלבנון נחשפה הברבריות של המזרח התיכון בצורה המכוערת ביותר, לדיראון עולם. כולם שילמו את המחיר, וכולם הפסידו. במלחמה הזו לא היו מנצחים ולא היו מפסידים, שכן כולם הפסידו בה, וזהו לקח עצום שהכל עודם זוכרים במדינה. “לא הצלחתי לשכוח”.
בפתיח של החוקה הלבנונית המתוקנת, לאחר תום מלחמת האזרחים, נקבע היסוד ללבנון החדשה, ואשר הוא מונע מלחמת אזרחים בצורה מעניינת: “החיים במשותף” (“אלעייש אלמושתרכ), כאשר אין עוד חוקיות לכל צעד שהוא עדתי, אם זה חוק או תקנה או החלטה, אם היא רק לטובת עדה אחת. בית המשפט החוקתי במדינה רשאי לפסול את התקנה העדתית, ואכן הוא פעל כך כבר כמה וכמה פעמים.
אני הייתי מגדיר זאת: יחס של 9:1. אם ה- 1 יעז לפעול בצעד עדתי לטובת עצמו נגד ה- 9, כל ה- 9 האחרים יהיו נגד ה-1. אם האחד ייצא נגד התשעה, התשעה ייצאו נגדו. זהו הבסיסי של הפוליטיקה הלבנונית הנוכחית, וזהו הסוד רב העוצמה של לבנון החדשה. אם המארונים יעדיפו את עצמם, כל ייתר העדות במדינה יהיו נגדם. אם השיעים יעזו יותר מידי, אוטומאטית כל היתר יבלמו אותם, ביחד.
זהו ניסיון להפוך את העדתיות והמפריד למאחד ולמשתף, וזה מצליח.
זה כבר לא עדה מול עדה, זה עדה מול כלל מחייב, רב עוצמה בחולשתו.
אם תבוא ביום לביתי תמצא,
שאתה אהובי, באת, אבל אני כבר לא נמצאת.
כיוון שהכלל הוא ברירת מחדל, אין הוא נראה, ואיש אינו מדבר עליו “כדי שלא אומר את מה שלא אוכל לומר”, ואנו כמובן איננו מכירים אותו, אך הוא קיים ורב עוצמה. מה שמיוחד בו שהוא אינו עוד 5:5 דהיינו, הנוצרים נגד המוסלמים, וגם לא 6:5 (זה היה יחס הצירים בפרלמנט שלפני מלחמת האזרחים, על כל ששה נוצרים חמישה מוסלמים). זהו כוח אדיר, חוצה עדות, שמאחד אוטומאטית דרוזים, נוצרים ומוסלמים לעדותיהם, זהו כוחם של התשעה נגד האחד. זהו יחס שחוצה עדות, אידאולוגיות, ובנוי על המכנה המשותף הרחב ביותר (בדרך כלל השנאה הפומבית לישראל) אך עוצמתו חזקה נגד כל מי ששואף להפר אותו. זהו ניסיון להפוך את נקודת החולשה לנקודת עוצמה, ולכן הוא עובד. הוא חלש, אך היעיל ביותר.
כמי שעוקב אחרי לבנון כל כך הרבה שנים, הכרתי כמובן את כלל ה-9:1, ולכן, עכשיו אתם מבינים, כל כך התפלאתי שנסראללה מכולם בחר בטיפשות להיות ה-1, שיאחד את כל ה- 9 נגדו, מה הוא לא מבין?
כאשר הוא פרץ למערב ביירות ולאזורים הדרוזיים לפני כחודשיים, הוא איחד מייד את כולם נגדו, והבין את גודל הטעות שעשה. הוא הצליח צבאית, אך כוחם של ה- 9 הכריע אותו, הוא נסוג והתחרט. עכשיו הכלל הזה הפך למרתיע עוד יותר: לא משתלם ולא כדאי להפר אותו. ונניח ששניים הולכים ביחד, עדיין שמונה יבלמו אותם. לא משתלם. הנוסחה הזו מעודדת להיות עם הרוב ולא לבד, עם הכוח האמיתי, שכולם מבינים אותו כיום בלבנון. זהו הכוח של אי ההכרעה. זהו כלל וירטואלי אך הוא רב עוצמה וקשיח. חמקמק כצל, אך נוכח וברור.
אנחנו, שכל הזמן מדברים על השתלטות חיזבאללה על לבנון ועל תהליכים סופיים וסופניים, חייבים להתחיל להבין את הכללים הנסתרים שמניעים את המדינה הקטנה-גדולה הזו. מה לעשות, הרי אי אפשר להניח לאי ההבנה שלנו להימשך ולשלוט בנו. גם נסראללה יודע: אם יעז לצאת נגד כולם, הוא אולי יוכל לעשות זאת, אך במחיר חזרה למלחמת אזרחים נוראה, ובזה גם הוא , ממש לא מעוניין.
כלל ה- 9:1 הוא החבר הטוב ביותר שלנו, מרחוק, ואין שום צורך להתערב בחיי המדינה הסובלת הזו, שהתבגרה. כל עוד הוא עובד, היציבות במדינה תישמר, ואיתה גם היציבות בגבול הצפון שלנו. אך ביום שהיחס הזה יתערער, ואני אדע כבר מתי זה יקרה, ואומר לכם, ההשלכה עלינו תהיה מיידית.
