נחזור אל היהודים ששאפו להתערות: הם לא רצו להתנצר, למרות הפיתוי והלחץ, אך גם נגעלו, כך ממש, מהיהודים הישנים, שנשארו במזרח אירופה, על מינהגיהם הנוקשים שנראו להם לא-מעודנים, כולל שפת היידיש, שנתפסה כשפת הגטו מרצון. כך נולדה ה”רפורמה”: ל”קדם” את היהדות לעידן ההשכלה המשולב עם הנוצרים. 

ואלה עיקריה:

התלמוד מבוטל, אין בו צורך.

בתי הכנסת מבוטלים, ובמקומם יוקמו היכלות פאר (שנקראים “טמפל”, לא “בית כנסת”), כדי להציג את היהדות החדשה כאטרקטיבית, בדומה לקתדרלות. חלק מהתפילות ייאמרו בגרמנית, עם נגינת עוגב או תזמורת. העברית כשפת תפילה נדחקה לשוליים.

נוסח סידור התפילות שונה, ושוכתב מחדש. 

נמחקו האזכורים של ירושלים, היא ציון, וארץ ישראל. ציון החדשה היא ברלין ודומותיה, ולכן אין צורך עוד במצוות הקשורות בארץ ישראל. זו הסיבה שהרפורמים ראו בציונות איום קיומי עליהם, איום תיאולוגי בסיסי. יום טוב שני של גלויות, כלומר הוספת יום בגולה לחגי ישראל – בוטל: זו לא ארץ ישראל שתקבע להם, הם יקבעו לה.  

מינהגים “עבשים” שעבר זמנם, כמו הנחת תפילין, שלוש תפילות ביום, ברית מילה, סוכות, גט, ועוד – בוטלו. בפיטסבורג בשנת 1885 נקבע הקריטריון לדת ה”מתקדמת”: “רק חוקים ביהדות הנוגעים במוסר מחייבים, או טקסים שמרוממים את חיינו”.

חלק מהרבנים הרפורמים החלו לתקוף באופן אלים ממש את היהדות ה”ישנה” על תפילותיה, כמעט בנימה אנטישמית, אותה ציירו כלא רלבנטית, שצריכה לעבור מן העולם. הסגנון האלים כלפי היהדות, עבר אחר כך גם כלפי ארצם של היהודים.