מאת ד”ר גיא בכור
המונח הדתי-פילוסופי ההינדי “סמסרה” משמעו: “לזרום ביחד”, והוא מתייחס לגלגול הנשמות בדת ההינדית, כלומר האדם יתגלגל וייוולד מחדש בהתאם ל”קארמה” שלו, לרשימת המוסר האישית שלו: קארמה גבוהה, הוא יעלה בדרגה, בדרך כלל בקאסטה, בכת החברתית הנוקשה שלו, או ההיפך, יירד בקאסטה. ככל שהאדם מתגלגל לקאסטה גבוהה יותר, כך גם סיכוייו להגיע ל”מוקשה” (Moksha) המיוחלת טובים יותר, כלומר המצב המאושר של שחרור מהסמסרה, מגלגול הנשמות האינסופי והמתיש. השאיפה לפרוץ ולצאת ממצב הסמסרה היא הכוח המניע בהינדו, כמו גם בדתות אחרות מן המזרח.
הסמסרה היא, לכן, ההצדקה הדתית להמשך קיום משטר הקאסטות (וארנה) בהודו.
ואם הגענו להודו, איך באמת נשתחרר מן הסמסרה ונגיע למוקשה המיוחלת?
1
קאסטת הטמאים: ההתחלה שלנו עם הודו המודרנית היתה קשה ומנודה – הם לא רצו כמעט שום קשר עם ישראל והיהודים. הודו קשרה את עצמה מראשיתה המודרנית לעניין המוסלמי והסובייטי, כך שראתה ביהודים ובישראל עניין מרוחק ועוין, שאין לגעת בו. גם בשל מאות מיליוני המוסלמים במרחב ההודי-פקיסטני, גם בשל הקרבה לברית המועצות ולגוש “המדינות הבלתי מזדהות” (גוש שאותו הקימה יחד עם גמאל עבד אלנאצר המצרי, אחמד סוקרנו מאינדונזיה, וטיטו היוגוסלבי), וגם בשל הצורך באנרגיה ערבית. המפלגה המייסדת של הודו, מפלגת “הקונגרס” היתה צוננת מאוד ליהודים ולישראל, ואכן, הודו, המדינה הטריה אז בעצמה, הצביעה נגד הקמת מדינה יהודית בשנת 1947 באו”ם.
המייסד של הודו, מהטמה גנדי וראש הממשלה הראשון, ג’ווהרלל נהרו, שניהם היו עוינים לרעיון הציוני, וכך גם בתו של נהרו, אינדירה גנדי, ומצב זה נמשך עשרות שנים.
ולמרות זאת, התנועה הלאומית ההודית האופוזיציונית, ובראשה האידיאולוג החשוב וינאיאק דמודאר סאוארקאר (1883-1966) היתה אוהדת של הרעיון הציוני, כשסאוארקאר קבע שכל ארץ ישראל שייכת ליהודים. לסאוארקאר תהיה ב”קאסטות” הבאות שלנו חשיבות רבה, משום שהוא המורה הרוחני של ראש ממשלת הודו כיום, נרנדרה מודי.
ההתרחקות הזו של הודו היתה נקודת צער גדולה לדוד בן גוריון, שראה בה בת ברית טבעית. ויחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מתפקיד של יהודי אחד ושל צאצאיו, איש העסקים והפילנתרופ מעיראק, דוד ששון (1792-1864), בהקמת כלכלת הודו המודרנית. ששון ייסד את “הבנק אוף אינדיה”, פיתח את סחר החוץ של המדינה, והמונומנט האדיר, “השער להודו”, שהוקם בכניסה לעיר בומביי בשנת 1911, לרגל הביקור המלכותי של המלך ג’ורג’ החמישי ושל אשתו המלכה מרי, מומן ברובו בידי משפחת ששון.
הקשר ההיסטורי של משפחת ששון להודו יכול לשמש גם היום שמן בהתפתחות היחסים, שכן ההודים רואים בו גיבור לאומי הודי, ואנו רואים בו יהודי חם.
הנתיב אל העושר: עלייתה ונפילתה של משפחה יהודית מן המזרח. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?
2
קאסטת הפועלים – רק לאחר התפרקות ברית המועצות וחוסר הרלבנטיות עוד של ציר “המדינות הבלתי מזדהות”, הרשתה לעצמה הודו לקשור יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, והיה זה בשנת 1992, וגם זה לאחר לחץ מצד ארצות הברית ומנהיגות יהודית בעולם. הודו עשתה זאת בקושי רב, בעיקר כדי להתקרב לארצות הברית, אך היחסים שלה איתנו נותרו צוננים.
שנות אוסלו עזרו לחמם במעט את הצינה, עם כמה ביקורים הדדיים.
3
קאסטת הסוחרים – בשנת 1998 התרחש מהפך קטן, כאשר לראשונה אי פעם עלה לשלטון ראש ממשלה שאינו ממפלגת “הקונגרס” הפרו-מוסלמית ופרו-ערבית, אטאל ביהארי וג’פאיי, איש “מפלגת העם” (BJP) הלאומית, שפתח לישראל שערים חדשים, ראש הממשלה הידידותי ביותר לישראל אי פעם. אלא שהוא שלט רק עד 2004, ונשען על קואליציה שהגבילה אותו מאוד. ועדיין, בשנת 2003 הוזמן ראש ממשלה ישראלי ראשון אי פעם לבקר בהודו, וזה היה אריאל שרון. אך ב- 2004 הפסידה מפלגת העם הפרו-ישראלית את השלטון, ושושלת גנדי השמאלנית חזרה, הפעם בהנהגת סוניה גאנדי.
היחסים עם הודו שוב נבלמו, ושום ביקור רציני לא התקיים, עד שנת 2011, אז ביקר שר החוץ ההודי בישראל (ואיזן זאת בביקור ברשות הפלסטינית).
ועדיין, היחסים הצבאיים בין שתי המדינות הלכו והתהדקו, אך לא ניתן לכך ביטוי פומבי. הרומן התהדק, אך כמו של בעל נשוי עם פילגשו.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
4
קאסטת הברהמינים – באפריל השנה אירע מה שהפרשנים (כרגיל) לא ציפו לו: “מפלגת העם” זכתה בענק, וכראש ממשלה נבחר ברוב עצום נרנדרה מודי (יליד 1950), והפעם זכתה המפלגה גם ברוב מוחלט בפרלמנט, אין לה צורך בקואליציה. זוהי ממשלת “בהרטיה ג’נטה” נטו, כלומר מפלגת העם ללא דילול. שושלת גנדי, שנראתה אינסופית, נחלה תבוסה עצומה: מ- 232 מושבים בפרלמנט היא צנחה ל- 45. לציבור בהודו נמאס מאליטות השמאל המנוונות, שגם הרסו את הכלכלה הלאומית. התברר שאין חובה לחזר אחרי הקול המוסלמי במדינה, המונה כ- 14%, כמו בישראל.
מודי כיהן ארבע פעמים כראש השרים של מדינת גוג’ארט שבמערב הודו, וזכה שם להצלחה כלכלית אדירה, שעכשיו הודו כולה מצפה לה גם אצלה. נאמן למורשת של מורו הרוחני סאוארקאר, הוא ביקר בישראל בשנת 2006 ונפשו נקשרה בנו. הוא החליט שישראל תלווה את מדינתו, ואכן עסקאות רבות נקשרו מאז במדינתו גוג’ארט, למשל הקמת נמל ימי בידי חברה ישראלית, שיתוף פעולה חקלאי, שיתוף פעולה בנושא תרופות, מים, ועוד. שרת החוץ החדשה של הודו, ומקורבתו של מודי, סושמה סווארג’ (האישה הראשונה בתפקיד מאז אנדירה גנדי), שימשה בעבר לא פחות מיו”ר אגודת ידידים של חברי הפרלמנט ההודי עם ישראל, מי היה מאמין.
זו הקאסטה הגבוהה ביותר, אליה הגענו עם הודו עד היום, אם כי מודי ואנשיו באים מקאסטות שאינן גבוהות, וזו המהפכה החברתית האמיתית ביותר שארעה עד היום בהודו. לכן, גם הניצחון הסוחף של מפלגת העם. עם, לא עוד קאסטות לפי תפיסה ברוכה זו, שסאוארקאר היה ממבשריה, ושליטה אינסופית של אליטות בעיני עצמן. זהו תיקון עצום בחברה ההודית, ואנחנו חלק מן התיקון.
“היהלום שבכתר” של ברק אובמה, ועל סופה של האימפריה האמריקנית במזרח התיכון.
5
אינני סבור שזה קשור רק במודי או במפלגת העם, כאן מדובר באינטרסים שהחלו עוד עם מפלגת הקונגרס, אינטרסים המבוססים על היות שתי המדינות דמוקרטיות הסובלות מטרור מוסלמי, והגובלות עם שכנים מוסלמים בעייתיים, ופצצה גרעינית מוסלמית. לשתי המדינות אינטרס ברפורמות כלכליות דמוקרטיות, ושתי המדינות מזהות זו את זו כמדינות בעלות היסטוריה עתיקה בת אלפי שנים, ואשר קיבלו מימוש מודרני לאותה היסטוריה עתיקה כמעט ביחד (הודו שנה לפני ישראל). לשתי המדינות יש המון מה להעניק זו לזו, בבחינת ברית ששתיהן רק ירוויחו ממנה.
עם הודו יש לנו דף ריק, וזה גם טוב מאוד. אין משקעים אנטישמיים בני מאות שנים, אין כמעט עבר, ולכן יש גם הרבה עתיד.
אבל עם מודי ומפלגת העם זה צפוי להיות מהר יותר, פומבי יותר, חם ועמוק יותר. חשוב לזכור, מבחינת מפלגת העם יש כאן הגשמת מורשת היסטורית של האידיאולוג כלפי הציונות, שהודו הרשמית דחתה אותה בזמנו.
בניו יורק נפגש בשבוע שעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נרנדרה מודי, ושר החוץ אביגדור ליברמן עם שרת החוץ ההודית סווארג’. זו נקודת הזינוק. עד לא מזמן רבים לעגו למודי ולאנשיו, וארצות הברית אף אסרה את כניסתו אליה, בראותה בו לאומן מסוכן (וכרגיל, ה”פרשנים” במערב התחרו, בטרם נבחר, מי יציג אותו יותר כ”לאומן”, “גזען”, “שונא מוסלמים”, “קיצוני” או הביטוי המכובס לאיש ימין – “שנוי במחלוקת“). עכשיו, משנבחר באופן גורף, כולם מחזרים אחריו, כולל האמריקנים. יש לקוות שהוא יזכור את מי שצעד איתו בשנים המנודות שלו, את ישראל, ואת מי שיישאר איתו תמיד.
גדלתי על הערצת הודו. אבא העריץ את אנשי העסקים ההודים שפגש בבית אביו בבגדאד, כאשר הגיעו מבומביי על גלי האימפריה הבריטית, לצורכי מסחר, והרי סבי משה (מבטאים מושי) תכנן להגר מבגדאד לבומביי עם כל המשפחה, כמו אחותו טובה (מבטאים בב’ דגושה) ומשפחתה (שהמשיכו אחר כך להונג קונג ולאוסטרליה). הוא ירד עם המשפחה מבגדאד לבצרה ונערך שם להגירה, אך ברגע האחרון, מסיבה לא ידועה, המשפחה חזרה לבגדאד. לבסוף, עלתה המשפחה, לאחר קרע, לישראל, וכאן נולדתי, בדצמבר 1961.
בילדותי, היה אבא מלמד אותנו שירים בהודית, ומי שהצליח לשיר זאת נכון, היה זוכה ממנו למחמאות רבות (אני עדיין זוכר את המילים והמוזיקה. היה לו חשוב לצרוב בנו את אהבת הודו), כך שבוליווד לא זרה לי. אני מביט על הוידאו הזה עם חיוך סימפטיה גדול: כמו תמיד, הריקודים הגדולים מהחיים, הקשר הלא תמיד מחייב בין השפתיים לפס הקול, הסרט שפתאום מקפיץ המוני ניצבים מפזזים אנרגטיים-מידי, והאופטימיות הצבעונית, הממכרת, שלעולם לא נגמרת. “מוקשה”. (מתוך הסרט ההודי הפופולרי “הלב משוגע” (“דיל טו פאגאל היי”, 1997):
“עם הליכה כמו של סוס,
ואצילות של פיל,
הו, מלך המונסון, מאיפה באת?
מזג האוויר גרוע, לאן נלך?
במזג אוויר סוער כמו זה, אמור משהו.
עשה משהו, למה אתה עומד ושותק?”
6
אירופה, עמוסת האנטישמיות והשנאה הפתולוגית ליהודים – נמצאת מעבר לשיאה, והיא הולכת וגוססת, הולכת ומתייבשת. שבדיה היתה החודש המדינה האירופית הראשונה שאיבדה את השליטה על גורלה. כ- 10% מוסלמים הצביעו בספטמבר באופן אדיר לשמאל הכפייתי, שחזר עכשיו, והשמאל מתחייב להגדיל עוד יותר את קליטת המהגרים בשבדיה. ממשלת השמאל החדשה גמלה למצביעיה במטבע שלנו (“מעוניינת להכיר במדינה פלסטינית”).
במשך שנים בנינו, מחוסר ברירה, את הכלכלה שלנו על זו של המערב, משום שהמזרח היה סגור בפנינו. ארצות הברית טרודה בדאגותיה הפנימיות והעולמיות, כשפניה ליציאה מן המזרח התיכון. כך שהמזרח קורץ לנו, וכזכור, אנחנו באסיה: הודו, סין, קוריאה, יפן, וייטנאם, ועוד. זהו העתיד, ו“פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה” (כמילות יצחק שנהר, והלחן האהוב של דניאל סמבורסקי). המערב חולה וזקן. העתיד במזרח, ואנחנו במזרח.
המערב מחייב אותנו כמעט בכוח להעז, ולהיפתח אל המזרח. זה טוב.
בכל מקרה, אנו חייבים גיוון בסחר שלנו, והגיוון הזה כבר בעיצומו: ב- 2014 כבר ירדה ארצות הברית למקום השלישי בסחר עם ישראל, כשלפניה האיחוד האירופי ראשון ומזרח אסיה שני. גם אפריקה חשובה מאוד, ודרום אמריקה. יש כל כך הרבה עבודה, כך שהלחצים המדיניים שלנו מחייבים אותנו להיפתח עוד ועוד, וכידוע “ההכרח הוא אם ההמצאות” (mater atrium necessitas).
האם יש חשש שהברית המתהדקת עם הודו תהיה זמנית ומאכזבת כמו הבריתות שלנו עם איראן ועם טורקיה? ראשית, הודו אינה מדינה מוסלמית, ההיפך, היא אנטי-תיזה למוסלמים, ותמיד טענתי שברית שלנו עם גורמים מוסלמיים תמיד תהיה זמנית, משום שהיא לא טבעית. שנית, כאן מדברים אינטרסים עמוקים ביותר, כך שאם יתחלף שוב השלטון שם, הם לא אמורים להשתנות. ושלישית, זה הזמן לדאוג לקיבוע הברית, חשש יש תמיד.
7
וכך, מן הקאסטה הנמוכה ביותר לקאסטה גבוהה: מאפס שיתוף פעולה הגענו בשיא ל- 5.5 מיליארד דולר סחר הדדי עם הודו (כיום ירד קצת, אבל זה בכלל לא מעט), ובכך הודו היא כבר שותפת סחר חשובה של ישראל, בערך שותפה עשירית. קצת קנה מידה: הסחר שלנו עם כל ארצות “האיחוד האירופי” עומד על כ- 35 מיליארד דולר (2010) ועם ארצות הברית 24.5 מיליארד (2010), אך הפוטנציאל שלנו עם הודו (1.2 מיליארד תושבים) הוא לא פחות מ- 20 מיליארד דולר לשנה, וזה גם יקרה, אם נרצה.
הנתונים האלה אינם כוללים סחר צבאי, אליו נתייחס בהמשך.
זה כשנה מדברים על הסכם סחר חופשי, שעכשיו חובה לסיים ולחתום עליו, הפעם עם המנהיגות ההודית החדשה, שמעוניינת בכך. שר הכלכלה, נפתלי בנט, רואה בצדק חשיבות אסטרטגית ליחסים הכלכליים עם הודו העצומה, ושלושה נספחים כלכליים שלנו כבר פועלים שם: בניו דלהי, מומביי, ובנגאלור, עיר הטכנולוגיה. יש מקום לעוד חמישה נספחים נוספים, במדינות מפתח בהודו, בברכת דלהי. לעבור עם אותה נוסחה ממדינה למדינה בתוך הודו.
אנו מייצאים להודו בעיקר כימיקלים ומינרלים (הרבה סחר ביהלומים), אך פחות חברות בינוניות וקטנות מבינות את הפוטנציאל האינסופי. חובה על ארגוני הסחר בישראל להפנות אנרגיה עצומה להודו. כל השקעה תשתלם מאוד בעתיד, כלכלית ומדינית, הרי הודו היא כבר הכלכלה העשירית בעולם לפי גודל תוצר, ובעתיד הלא רחוק תהיה ששית.
בהודו של מודי יש כמיהה עצומה לטכנולוגיה, לרפורמות בחקלאות, למשק מים, לתקשורת, לרפואה, לכל מה שישראל יכולה להציע ברוחב לב. מודי הרי חייב לספק קבלות לבחירה הגורפת שלו. הוא מעוניין, ואנחנו מעוניינים. שעת רצון היסטורית כזו מגיעה אחת למאה שנים.
צילום: אימג’בנק Getty Images
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
8
הודו של מפלגת “הקונגרס” לא אהבה לדבר על היותה קניינית נשק אדירה מישראל, אך לפי פרסומים בעולם ישראל היא יצואנית הנשק השנייה להודו, אחרי רוסיה, ולפני ארצות הברית, ומדובר על מיליארדי דולרים. הודו, נחשבת יבואנית הנשק הגדולה בעולם בגלל יחסיה עם פקיסטן, ולא רק. הגבול בין הודו לפקיסטן (חבל קשמיר) מדמם כל הזמן, ולאורכו מתנהלת מלחמה פעילה, שאינה מגיעה לתקשורת. היחסים הצבאיים עם ישראל כל כך מפותחים עד שארצות הברית מתחילה להתגרד בעצבנות, ושר החוץ ג’והן קרי בעצמו פעל בפברואר השנה לחסום עסקה שכבר אושרה בין ישראל להודו, למכירת טילי “ספייק” של חברת רפא”ל, כדי שההודים יקנו טילי ג’אבלין אמריקניים. ועדיין, שיתוף הפעולה הצבאי בין שתי המדינות הוא אינסופי. הודו גם יכולה לסייע לישראל לייצא יצוא בטחוני למדינות נוספות, בעיקר באמצעות שיתופי פעולה המשתלמים לשני הצדדים.
מרחב שיתוף פעולה גדול נוסף הוא החלל, שבו לשתי המדינות יש מה לתרום זו לזו. ההודים הצליחו להכניס החודש חללית למסלול סביב מאדים, ובעשירית העלות מארצות הברית.
ועוד דבר: שיתוף פעולה צבאי משותף שיכול להיות גלוי עכשיו הוא אלמנט נוסף בהרתעה האיזורית שלנו.
9
המנהיגות בהודו לא תשתנה במהירות, זהו תהליך שיימשך שנים, והאליטה השלטונית שלה עדיין מתנכרת לישראל, למרות שבמדינה אין מסורת אנטישמית. למה דומה הדבר? לליכוד שעלה לשלטון בשנת 1977, אך האליטה הישנה סלדה ממנו ומהויתור שלה על הכוח הפוליטי, ולכן גם בהודו נראה מאבקי כוח, כולל בנוגע לישראל. עשרות שנים תמכה הודו במודגש ב”פלסטינים”, בערפאת וביורשיו, ולכן שינוי כלפי ישראל יהיה איטי וממושך, והוא מחייב אותנו בעבודה רבה. זו הסיבה למה הודו של מודי תמכה לאחרונה באו”ם בועדת חקירה בנוגע לאירועי עזה.
בנוסף, להודו של מודי יש גם אינטרסים מזרח תיכוניים, למשל איראן. מדינה זו מוכרת אנרגיה להודו, וזה חשוב, אך היא גם אויבתה של פקיסטן, ולכן קרובה להודו. ועדיין הודו תדע לנתב את דרכה גם עם איראן וגם עם ישראל. הודו גם יכולה להיות צינור יעיל להעברת מסרים, באופן חשאי, בין ישראל לאיראן בזכות הידידות שלה עם שני הצדדים.
ככל שכוח הנפט והגז המוסלמי יירד, והוא כבר יורד, שכן טכנולוגיית פצלי הנפט והשמן משנה את העולם, הקשר ההודי והסיני עם המוסלמים יירד, ואנו נראה את התהליך הזה מגיע לשיא כבר בשנת 2020.
זה אומר שעלינו לכרות לא רק ברית כלכלית או צבאית עם הודו, אלא גם תרבותית. להזמין את האליטה ההודית לישראל, רק בודדים מהם היו כאן, משלחות בכל הרמות, כדי שיכירו את החברה הישראלית באמת, ולא את השקרים ששמעו עלינו עד היום. מוזיקה, תרבות, ספורט, אקדמיה, בריאות, מדע, ועוד. יש צורך בחברות טיסה הודיות שיתחילו לטוס ישירות לישראל, יש צורך בביטול ויזות הדדי, הסכמי עידוד תיירות (הפוטנציאל לישראל הוא גדול), והסכמים אקדמיים; לובי פעיל בכנסת, מרכזי תרבות בשתי המדינות, ועוד. כל כך הרבה פעילות מוסדית שעדיין לא ממש קיימת. ליצור יש מאין. “בני מנשה” המוכשרים, שעולים ממש עכשיו מהודו באלפיהם, יכולים בהחלט לעזור.
הודו יכולה לשמש מקפצת תעופה הלאה ליעדי מזרח; מסילת הברזל שאנו מקימים בין אילת לאשדוד תהיה חשובה מאוד לסחר ההודי; והודו יכולה לסייע לנו לפרוץ למדינות נוספות במזרח, שעד היום התרחקו מאיתנו.
10
המעבר למוקשה: איזו עלייה ארוכה ואיטית עשינו עם הודו, ובכמה קאסטות כבר התגלגלנו במאמר הזה, מטמאים ועד מחוזרים. עכשיו, כשאנחנו בקאסטה הגבוהה ביותר, הגיע הזמן ל”מוקשה”, להשתחרר מכבלי הקאסטות וגלגול הנשמות. המטרה שלנו היא לצרוב את הברית עם הודו, מה שלא הצלחנו עם איראן, לא עם טורקיה, לא עם הכורדים, לא עם המצרים, ולא עם הפלסטינים. כולם היו שם מוסלמים, אך לא הודו. לייצב את היחסים.
המנהיגות שלנו חייבת להקדיש זמן, אנרגיה ויצירתיות מול תת היבשת הכל כך חשובה, ולכן המפגשים בניו יורק של נתניהו וליברמן עם בכירי הודו הם הדבר החשוב ביותר שקרה שם מבחינתנו, ואני משוכנע שיהיה לכך המשך. ברית אסטרטגית שלנו גם עם וושינגטון, וגם עם דלהי – זו מציאות אפשרית וחיונית לנו, במזג אוויר סוער.
