מאת ד”ר גיא בכור
התקשורת הממוסדת בישראל, ואני מתכוון לשלושת היומונים הוותיקים, כולל אתרי האינטרנט שלהם, לערוצי הטלוויזיה והרדיו הממלכתי, גילתה את השיטה: הם שולטים בציבור שלנו באמצעות ההפחדה. ואם אין מקום לפחד, הם כבר ימציאו אותו. אז כיצד עובדת השיטה?
1. אם קיים אירוע אנטי-ישראלי, התקשורת הזו תמיד תנפח ותעצים אותו, עוד לפני שהחל. כיוון שבישראל מאות עיתונאים זרים, היושבים דרך קבע, וכמהים לדם, הם נוטלים בשמחה את הסיפור ההולך ונבנה בישראל. כך בהרבה פעמים ישראל בעצמה בונה את הסיפור שיפעל נגדה, בדיוק כפי שקרה במקרה המשט האומלל. כמעט אפס סיקור תקשורתי בעולם, עד שבישראל החלו לנפח, לנפח, לראיין את יושבי האוניות, והתקשורת הבינלאומית התעוררה. מי שהפך את הסיפור לבינלאומי היתה התקשורת הישראלית במהלך מכוון. ישנם משרדי יחסי ציבור, הממומנים בידי גורמים זרים, שממש מזינים את התקשורת הישראלית, הששה לאמץ. מספרי טלפון של ישראלים שישבו במשט, חברית הכנסת זועבי באנייה, דוברת המשט, ועוד. הספינה רייצ’ל קורי, שהוצגה כסוף המדינה? היו עליה 15 איש, כולל הצוות. הקריסה עם תורכיה? הסחר עם תורכיה מהווה 1.5% מהסחר של ישראל. כל שטות אנטישמית מוצגת עם זכוכית מגדלת, כל הפגנה כנפילת השמיים. תמיד יודגש השלילי, לעתים נדירות החיובי, ואני לא מדבר על הכמעט-התעלמות של התקשורת הזו מן המשט שאנחנו אירגנו, ואשר היה “חיובי” במינוחים שלה.
כך מועצמת האימה, שמגבירה, לפי תפיסת התקשורת, את צריכת המדיה, דהיינו רואים יותר וקונים יותר עיתונים, וכך נעשית ההטייה הפוליטית. תבחרו נכון בפעם הבאה, לא יהיה לכם פחד. כמובן שתמיד יימצא מקור הפחדה חדש, הרי התקשורת מתפרנסת מן ההפחדה. והציבור אכן מפחד. במילים אחרות, הפחד תמיד יישאר.
אלה הכללים כיצד זה נעשה: מה שהוא לטובת ישראל יזכה במקום שולי, אם בכלל, ובדרך כלל בהלעגה, למשל ההצטרפות למועדון המדינות העשירות. אך אם הוא לרעת ישראל – הוא יועלה לכותרת ראשית, בצירוף מילים סופניות כמו “משבר”, “מחדל חמור”, “קריסה” או “רעידת אדמה”. אירוע נגד הממשלה והמדינה יוצג כמות שהוא ואף ימונף. אירוע פטריוטי יזכה ל”איזון” על ידי רדיקל מן השמאל, איזה סופר נידח או משורר דלות.
2. עוד לא הסתיים אירוע המשט, והתקשורת הישראלית מיהרה להכתיר אותו בחמת זעם צדקני כ”כישלון”, “בזיון” “טמטום” ו”מחדל”, ומכאן זה כבר רץ לעולם כולו בכיוון הזה. האם התקשורת הערבית תיארה אי פעם אירוע ערבי ככישלון? לעולם לא. האם התקשורת הצרפתית תתאר אירוע צרפתי ככישלון? נדיר ביותר. אך כאן כבר חרצו הפרשנים, אותם פרשנים ממלחמת לבנון השניה, כי מדובר בהסתבכות ובכישלון. ואולי הערכתם שיצאה אל העולם כולו חרטה את האירוע ככישלון מיידי? באפגניסטן נהרגים מידי יום חיילים אמריקניים בעשרות פעולות כושלות, עם הרוגים מקומיים רבים. האם התקשורת האמריקנית ממהרת להכריז על כך ככישלון? לעולם לא. התודעה היא היוצרת את המעשה. בכל מדינה דמוקרטית התקשורת החופשית היא ערובה לחוסן לאומי. אצלנו היא גם פגיעה חמורה בו.
מכאן הדרישה האוטומאטית בתקשורת הישראלית הזו ל”וועדת חקירה”, רצוי בראשות מישהו מן האליטה הישנה, דהיינו אהרון ברק או שופטי בית המשפט העליון, הרי זה אותו מחנה של התקשורת, אליטות ישנות, שנדחקות הצידה.
3. היחס אל הממשלה בישראל, ובעצם אל האינטרסים הלאומיים שלנו הוא יחס של זרות וניכור. בעוד שבמשבר אחר כל תקשורת בעולם תגבה את המנהיגות שלה, כאן מתייחסים אל ראש ממשלת ישראל כאל אוייב, שיש לחשוף אותו, להפיל אותו, לבייש אותו. התקשורת עצמה היא בעצם לא מפה, ולכן משתמשים בה במינוחים של זרים, למשל: “שר החוץ הישראלי” ולעולם לא שר החוץ שלנו, “הרמטכ”ל הישראלי”, ולא הרמטכ”ל שלנו, וכך הלאה. פטריוטיות היא תופעה נלעגת, פרימיטיבית, בתקשורת הזו, ופטריוט הוא אוטומאטית נלעג, בולס מנגלים, או מושחת. דרך הזרות הזו מקווה התקשורת הישראלית להיות CNN, וואספים אמריקנים או אירופים נאורים. לא מזרח תיכוניים מזיעים. זה כמובן לעולם לא יקרה.
4. המאסת החיים על יושבי המדינה. יום יום, רגע-רגע, מבזק ועוד מבזק, עד כמה שונא אותנו העולם, הפגנות מכל העולם, שלא נחמיץ אירוע אנטישמי אחד, וכמובן, איפה נמצאת ספינת המשט בשנייה זה. שלא נפסיד דבר, חלילה, והכל בשם “זכות הציבור לדעת”. נכון שיש אירועים אנטי-ישראלים רבים, אך התקשורת הזו מדווחת עליהם בחדווה ובאושר, מחברת בין אירופה לאסיה ולאמריקה, בשרשרת אנטי-ישראלית. רוצה לומר: אתם, מטומטמים שכמוכם, בחרתם את הממשלה הזו, מגיע לכם להיענש. היא רק לא מבינה שאם לא תהיה ישראל, גם היא לא תהייה לדווח על כך. אירועים לטובת ישראל – יוסתרו.
העומס האנטי-ישראלי, ללא שום נחמה או הרגעה, נועד להמאיס את החיים על התושבים, שבאמת נכנסו לדיכאון בימים האחרונים. שום חמלה על האזרחים, שום בריחה, שום הבנה לקשיים שלהם, רק אכזריות, הצלפות ושנאה עצמית. מי צריך אוייבים כשיש תקשורת ישראלית שכזו?
5. מינוף שונאי ישראל – כל קשקוש של ארדואן יוצג בתקשורת המקומית הזו כחיסול ישראל, כל אימרה גזענית שלו או מי מסביבתו, כסוף המדינה. ומה אמר נסראללה, ומה אמר אסד, הכתבים לעניינים ערביים אוספים בחדוות יצירה, ומצליפים. איזה מזל שיש את התקשורת הישראלית, אחרת איך היתה עובדת הלוחמה הפסיכולוגית של מנהיגים אלה עלינו? התופעה הזו חביבה במיוחד על התקשורת הזו בסופי שבוע, כאשר כתביה החרוצים מתעצלים לעבוד. מקובל למרוח לוחמה פסיכולוגית של אחמדינג’אד/נסראללה/ארדואן/ראיד צלאח או כל חובב ציון אחר בכותרות מבהילות למשך שעות. זו ההטיה הפוליטית המובהקת של עורכי אותם אתרי אינטרנט, הקרובים בדעותיהם לארדואן הרבה יותר מאשר לשר החוץ שלהם, למשל. כל דו”ח קיקיוני של איזו אגודה לזכויות “האזרח”, איזה אירגון בינלאומי אינטרסנטי, או אגודה ערבית שאיש לא שמע עליה, ימונפו ויודגשו. או ציטוט מוגבר של כלי תקשורת ערביים, ללא שום בדיקה. כך גם לוחמה פסיכולוגית ברמה הנמוכה ביותר, שמועות בדיוניות בסגנון “הסנדיי טיימס”, זוכה כאן להתייחסות מקיר לקיר, והציבור, שאינו ער לניואנסים האלה, מבוהל בצדק.
במשבר האחרון נצמדה התקשורת הישראלית לערוץ אלג’זירה, כיום ערוץ ג’יהאדיסטי חתרני, המשדר מטעם איראן, ולא לערוצים ערביים אחרים, לא פחות פופולאריים, שהיו מאוזנים הרבה יותר. כך נחשף הצרכן הישראלי רק לקו הערבי הרדיקלי ביותר, שקרוב למיליטנטיות של ראאד צלאח. ככל שיש יותר הקצנה ערבית, אמיתית או מדומיינת, כך התקשורת הישראלית תאהב זאת יותר. ערוץ אלג’זירה אסור בכניסה כבר לכמה וכמה מדינות ערביות, אך אצלנו כתביו מסתובבים באופן חופשי.
6. התקשורת הישראלית היא הראשונה והיחידה בעולם אי פעם, שמפעילה לוחמה פסיכולוגית על הציבור שלה עצמה, שגם מממן אותה בכסילותו. הוא קונה את העיתונים כדי שיפגעו בו. כבר כתבתי במאמרים קודמים איך צעדה התקשורת צעד קדימה, והיא מייצגת כיום את השמאל שקרס פוליטית. בפרשה האחרונה היא צעדה צעד נוסף, ולקחה את המדינה כולה כבת ערובה בידיה. עשרים-שלושים איש, כולם מאותו צבע, שמעולם לא נבחרו, ואשר אינם חייבים דין וחשבון לאיש, שנטלו מדינה שלימה בשבי. מפחיד.
רוק בבית הכלא:
בשבוע האחרון כל הדלקת כלי תקשורת או קניית עיתון היתה חוויה מזוכיסטית. שרשרת נהדרת של גינויים מכל העולם, ניתוחי התאבדות, שום רגש פטריוטי או הבנה, כותרות ראשיות מבהילות ומטילות פאניקה, ופרשנים המקיאים על הממשלה ועל המדינה, ובעצם עלינו. התמונה שהוצגה היתה שחורה משחור, מעוררת פאניקה, אבודה. מאז החלו הספינות לצאת, כלאה אותנו התקשורת “שלנו” בכלא, כלא אלקטראז, ממנו אי אפשר לצאת. פלא שהציבור בדיכאון? הכל מוגש אליו בעברית נגישה, כשהוא מועצם, מוגזם וסופני. מכלא אלקטראז אי אפשר היה לברוח. איך נברח מן המצור התקשורתי שנכפה עלינו? הרי אלה אנחנו בתוך הכלא. נצטרך להתאמץ.
אז מה נשאר לנו? קצר רוק בבית הכלא.
7. הנה מחשבה מזעזעת: מה היה קורה, אם במלחמת ששת הימים, הניצחון האולטימטיבי, היתה קיימת הטלוויזיה הישראלית? ואכן, מאז אותה מלחמה לא ניצחנו בשום מלחמה, משום שהטלוויזיה הישראלית שקמה, לא איפשרה שום טענת ניצחון. רק ביקורת עצמית והלקאה כל הזמן. הרי במלחמת ששת הימים נהרגו בתוך פחות משבוע 800 חיילי צה”ל. הייתם מתארים לעצמכם את המלחמה הזו במונחים של היום? כל היום קוראים ברדיו את שמות ההרוגים, ותחושת אסון נורא נופלת על הציבור. מאות אלפי פליטים פלסטינים נולדו אז, והתקשורת שלנו היתה עושה מכך מטעמים. הפסקנו לנצח, כאשר התפתחה התקשורת הישראלית. המלחמה היחידה שבה לא טענה התקשורת שהפסדנו, מלחמת עזה לפני שנה וחצי, היתה סגורה כמעט לגמרי לתקשורת הישראלית.
8. התקשורת הזו לא למדה דבר מאז מלחמת לבנון השנייה. אותה שאיפת נקם במנהיגים, אותו חיפוש דם עם שיניים מחודדות, אותה דרישה לועדת חקירה כאשר האירוע עוד לא נגמר, “תחקירים” מטעם, ואותה הלעגה של המנהיגות. במדינה אחרת כולם מתלכדים אחרי המנהיגות בזמן משבר, פה התקשורת תמיד תצא כנגדם. תלחיץ אותם, תפגע בהם, ולכן גם בביצועים שלהם. האם התקשורת הזו רק מדווחת? לא, היא גם יוצרת, שכן מי שמוצג ככישלון, ביצועיו עלולים להיות בהתאם. גם הוא קורא את מה שכותבים עליו. זהו כוח אדיר, ללא אחריות.
9. בכל מדינה נורמאלית, את האצבע המאשימה יפנו תמיד החוצה, בעוד שבתקשורת שלנו האצבע המאשימה תופנה תמיד כלפי פנים, אנחנו הרי אשמים בכל. תורכיה מדרדרת את המזרח התיכון למלחמה? אנחנו אשמים, אז מה אתם רוצים מגורמים עויינים בעולם, שמעלים את הטענה הזו? כל האופוזיציה התורכית, כולל התקשורת, התלכדה בימים האחרונים מאחורי ארדואן, כי זו כבר שאלה לאומית. אצלנו התקשורת התרחקה מן הממשלה, כמו ממצורעים. צמד המילים “ועדת חקירה” לא הופיעו מעולם אצל הצד השני.
10. ובנוסף לכל, התקשורת הזו אפילו לא ממלאת כהלכה את התפקיד היחיד שיש לה: לדווח ולנתח. היא לא זיהתה את הפרובוקציה התורכית, למרות שזו היתה ברורה, לא קלטה את המשחק המתוכנן מראש של ארדואן, והתקשורת הישראלית הזו כינתה את הנוסעים כמפגיני שלום. היא לא הבינה את המשחק שמאחורי הקלעים. התקשורת הזו היתה צריכה להבין שמדובר במחבלים, לפי התמונות ששוחררו מן הספינה הראשית בזמן ההפלגה, ובה נראים קיצונים אסלאמיים במתכונת החמורה ביותר, לבוש, התנהגות, ותפיסת עולם. אם היא אפילו אינה מבינה מה קורה סביבה, בשביל מה אנחנו בעצם צריכים אותה? היא אינה מדווחת, כי היא אינה מבינה, והיא אינה מדווחת כי היא יוצרת מציאות בעצמה.
