מאת ד”ר גיא בכור
◄המאמר הקודם: בחיפוש אחר גיזת הזהב
1. בלי הרבה ציפיות, לאור המרחב הישראלי נמוך המצח, סביבו אנחנו מתקיימים, ארזתי את המזוודות ונסעתי השנה לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, לכתוב מחקר על פי הזמנתם, כלומר כתיבת ספר חדש בחסות הרווארד, אשר יסתיים בשנים הקרובות. זה יהיה פוסט דוקטורט מאוחר שלי.
אך הייתי סקרן לדעת האם שם אמצא את האליטה שאותה חיפשתי כאן לשווא כל כך הרבה שנים, שם במוסד היוקרתי ביותר בעולם. אפתח בשורה התחתונה, לא רק שמצאתי, אלא שהממצאים עולים בהרבה על כל מה שדמיינתי. ממלכת המחקר של העולם הפתיעה לטובה גם אותי.
2. הארוורד כיום זה העולם החדש: סינים מבריקים, הודים חכמים, אנשי המזרח הרחוק במספרים הולכים וגדלים, וכן, גם אמריקנים ואירופים, אם כי “הלבנים” עסוקים בהתנצלות תמידית, על הקולוניאליזם, על עוולותיהם האמיתיות או המדומיינות, ובינתים המזרח תופס תאוצה אדירה, לקראת אפשרות של הנהגת העולם, לפחות ברמה הכלכלית. הסטודנטים הצעירים מהמזרח יחזרו לארצותיהם, ויביאו איתם, כך יש להאמין, נורמות חדשות של הצטיינות. כן, הצטיינות בכל מחיר, שאפתנות מטורפת, השקעה עצמית עצומה, למדנות ואוריינות, אילו הערכים שם.
3. נדהמתי מעומק סיעור המוחות שהקיף אותי, הרעיונות, השיפורים, והמחקר. תתאמץ, ברמה עוד יותר גבוהה. מוקף ב- 16 מליון ספרים, בספרייה המרכזית ווידנר, או בספריית משפטים, היכלי קודש של למדנות ומחקר בני מאות שנים, לא העליתי על דעתי שהרמה יכולה להיות כה גבוהה ומאתגרת. אתה עוסק במחקר? ובכן, יש עוד כמה עשרות ספרים שלא קראת, זווית של כיסית, מתודולוגיה חדשה שזה עתה יצאה. אתה לא קורא גרמנית? אז תתאמץ בבקשה, יותר ויותר, ללכת לספריית משפטים ב- 12 בלילה, ולנתח באופן קדחתני עוד ספר. לרדת לספריית המקורות האסלאמיים, עם יצירות מן המאה התשיעית, העשירית, להתאמץ, עד שהגוף לא יכול יותר, הגב מתכופף והעיניים שורפות. הרי את זה חיפשתי תמיד.
ספריית בית הספר למשפטים היא מבוך תת קרקעי של מעברים, מעליות נסתרות וחדרים מסתוריים
4. תרבות היא ערך נחשק ונחשב במקומות האלה, ספרים, תיאטרון, מוזיאונים, על אלה מדברים, על רעיונות חדשים, על מנהיגות תרבותית, ויצירתיות, ולא רק נדל”ן וכסף. הפוליטיקה מעניינת, אך היא פחות רלבנטית, מבינים שם שהיא חשובה, אך יש ערכים חשובים ממנה, ובהם עוסקים. התרבות נתפסת כקישוט של החיים, כליפתן הנעים של הקיום האנושי, כנצחי, וכמחייה. היא חלק מן המחקר, כמו שהוא חלק ממנה. יש הרבה עדינות בגישה הזו, מרוחקת מרחק עצום מן ההתבהמות האופפת אותנו מכל עבר. אצלנו מי שצורח יותר ברדיו או בטלוויזיה – נחשב. מי שיודע פחות – מבוקש. עדינות ותרבות אצלנו זו עדות ללוזריות.
5. אין ציניות. האנשים האלה תופסים את עצמם ברצינות רבה, וציניות, כמו אצלנו, היא הרסנית. אין לעגנות, לא לעצמך ולא לאחרים, ובדיחות ציניות שלנו לא עובדות שם, גיליתי זאת מהר מאוד. החיים רציניים, מאתגרים, למה להלעיג אותם, תכונה כל כך ישראלית? כבוד הדדי זו תכונה חברתית נחשבת וחיונית שם. אני מכבד אותך תמיד, אנא, כבד גם אותי. לעולם לא אצחק עליך, וכי למה שאעשה זאת? התרבות של שנאה עצמית, המפוררת אותנו מבפנים, אינה קיימת שם כלל. וכי למה שאשנא את עצמי? יש שטענו שהתקשורת האמריקנית הממוסדת מוטה, וקשה לדבר באמריקה על “תקשורת”, מדינה שבה אינסוף עיתונים וערוצים. אך לעומת התקשורת שלנו, שהיא מפלגה פוליטית בפני עצמה, מדובר בתקשורת המדווחת בדרך כלל, ולא מתיימרת ליצור אירועים. בוודאי לא צינית ולעגנית. פוקס ניוז זה סיפור אחר, אך זהו ערוץ כבלים פרטי, לא ממשלתי ולא ממלכתי. מותר לו. אמר לי ידיד אמריקני, שביקר פעם בישראל: התקשורת שלכם פשוט מפחידה.
מקדש של ידע, ספריית Widener. כאן נכתבו לא מעט ממאמרי Gplanet של החודשים האחרונים.
מפה גם לימדתי אתכם קצת כתב חרטומים מצרי.
6. נכונות להקשבה, תמיד. מובן מאליו שיש באליטה האמריקנית שני קטבים לגיטימיים, כל אחד קיים בפני עצמו: ליברלים ושמרנים, וזה בסדר. זה ליברלי, וזה שמרן, ושניהם לגיטימיים. אצלנו מי שמשתייך, חס וחלילה, לדעה הימנית “האחרת”, יתואר מייד כ”קיצוני”, כחסר לגיטימציה אצל הממסד הישן. אצלנו יש בעיקר דעה אחת נחשבת, וכל הייתר סתם קיצוניים או מגוחכים. שם האיזון נשמר, שתי גישות, שני קטבים, וזה בסדר גמור. אין שם “רבנים”, שדעתם מוחלטת וקדושה, והויכוח שם נדרש ומחויב, תוך הקשבה. האליטה הזו מעודדת אתגור הדדי, והם נהנים מזה. לא רבים ולא נעלבים בשל כך. ואם אתה חושב שונה ממני, אני לא אשנא אותך בשם כך. הפתיחות הזו צבטה את ליבי.
7. נימוס. כמה זה נעים שלא מתפרצים לדבריך, כשם שאתה לא מתפרץ לדברי אחרים. משוחחים ברוגע, בלי חמת זעם, ידיים מתנופפות בעצבנות, עינים רושפות, או העלבות אישיות. אנשים מחייכים זה לזה, לעיתים סתם בלי סיבה, וזה מאוד נעים. יכול להיות שזה לא אמיתי, אבל זה בהחלט נעים. אומרים שאנשים שם קרים? לא היה מקרה שאדם שלא הכרתי, בספרייה, בפקולטה או סתם בחצר של הרווארד שלא יצא מייד מגדרו כדי לעזור. מהר מאוד מצאתי את עצמי נוהג כמותם לגבי אחרים. אהבתי את זה. במשך חודשים ארוכים לא ראיתי ויכוח אלים אחד. והנה, כשעמדתי עכשיו בתור לביקורת דרכונים בארץ, וצפיתי באיזו התקוטטות בראשית התור (“אתה לא מתבייש להידחף?? אני עם ילדים קטנים, תתבייש לך!”) חייכתי ביני לבין עצמי. אכן, חזרתי לארץ.
הרצאת הגאלה החגיגית, כולל ארוחת ערב אחר כך, שנשאתי בבית הספר למשפטים, בפני הסגל וחוקרים.
8. מעניין קודם כל – מי אתה. לא מעניין מי הסבא שלך, או האבא שלך. אם אתה טוב, ממשיכים איתך, אם אתה לא טוב, זוז בבקשה הצידה, אנחנו רוצים את הטובים ביותר. התחושה הזו נעימה, משום שאם אתה מתאמץ וטוב, תגיע, בלי שיעקפו אותך מהצד בעלי פרוטקציות עלומות למיניהן, או ועדות מסתוריות, שהן בדרך כלל לא ענייניות. אני מניח שבכל חברה יש קשרים אישיים, וזה לא דבר מגונה, אך קיימת תחושה חזקה של הגינות. אם תתאמצי, תגיעי. יתכן שלא בהתחלה, אך בסופו של דבר, יש שכר לעמל האישי.
9. הקשר לחברה ולמדינה. אין ניתוק; אנשי האקדמיה שם לא רוצים למהר ולנטוש אל העולם, אלא ההיפך, יש להם מחוייבות חזקה לחברה האמריקנית בה הם חיים. היא נתנה להם, הם חשים שהם רוצים לתת לה בחזרה. אין להם תחושה שהם מנותקים מן החברה סביב, כי הם הרווארד. פוליטיקה היא דבר נחשב, רצוי, ולא בזוי כמו כאן. הם מסתובבים בספריות, רואים את תמונות מאות המנהיגים בכל התחומים שהוציאה האוניברסיטה שלהם, ורוצים גם. אכלתי את עצמי כאשר ראיתי כמה הם מחוברים, בעוד “האליטה” שלנו כה מנותקת ממה שקורה סביבה, בזה ל”נחותים” שסביבה, רוצה לברוח כמה שיותר מהר אל העולם, להיות “כמו הארוורד”. אבל בהארוורד הם בדיוק ההיפך מאלה שרוצים להיות כמותם. יש להם מחוייבות. הם לא מסתתרים מעצמם, הם גאים בעצמם.
10. אופטימיות ופירגון. ברוח המסורת הפרוטסטנטית, היחסים האישיים נטולי רשעות וקינאה יוקדת, שכה נפוצים כאן. פרופסור לא ימרר למישהו סתם את החיים, ושמחה לאיד הינה תחושה נדירה, מאוד לא אופיינית, בעוד אצלנו היא האוויר אותו אנחנו נושמים. אנחנו ממהרים וקוראים לכך תמימות אמריקאית, אבל זו לא תמימות. זו תחושה שהכל אפשרי, אם רק ארצה, שנשיא יכול להיות שחור, וגם אני אוכל יום אחד. האופטימיות באה לידי ביטוי ברעיונות שהם הוגים, בעצם הגיית רעיונות במאה העשרים ואחת המתועשת, ואין להם תחושה שכל רגע ישמידו אותם, כמו איזו חברה המרוחקת אלפי שנות אור מהם. הם פה כדי להישאר, בעוד אצלנו יש תחושה שכל רגע מכבים את האור. הגישה האמריקנית היא של פרופורציות בחיים, לא שמחה מוטרפת כמו אצלנו כשקופצים לבריכה בכיכר רבין, ולא דיכאון כבייתר ימות השנה. הרי אצלנו הכל זה או נס או חורבן.
הצטיינות בכל מחיר, שאפתנות מטורפת, השקעה עצמית עצומה, מתוך הסרט “החבר’ה הטובים”, בימוי מרטין סקורסזה (1990). אהבתי.
11. ישראל. היא מדינה שנחשבת כאן, אם כי מרוחקת. כל אותם אלה אצלנו “שהרימו ידיים בקמפוסים”, ובכן, ממש לא, יש ידידות טבעית לישראל (זה הפתיע אותי לנוכח סיפורי הזוועה אצלנו, שכרגיל מוגזמים לרעה), יש לא מעט ארגוני סטודנטים יהודיים נפלאים, והרבה בורות סביב. יש לא מעט יהודים באקדמיה האמריקנית (פחות בהארוורד, שזו לא אוניברסיטה “יהודית” כמו פרינסטון), וישראל מאוד חשובה להם. זוהי קרקע מעולה לתפנית חדשה בקמפוסים האמריקניים, אבל למי בדיוק זה אכפת אצלנו? כבר כתבתי שאנחנו לא ממש מעניינים את האמריקנים, ושלום עם הפלסטינים עוד פחות מעניין אותם. זיכרו זאת, זה מעניק קצת פרופורציות בחיים.
12. בריחת המוחות שלנו נמשכת ומתעצמת. בנובמבר התקיים בבוסטון הכנס של המזרחנים מכל העולם, Mesa, ויצא לי להשתתף. ספרתי בספר המשתתפים כמה שמות ישראליים מייצגים אוניברסיטאות בארצות הברית, והופתעתי. מדובר על עשרות אנשים, שלמעשה ירדו מן הארץ. שיטת ניהול מיושנת של האוניברסיטאות אצלנו, בינוניות, קיפאון מחשבתי, וסיבות לא ענייניות, אינם מאפשרים תקנים חדשים, והאקדמאים הצעירים שלנו נוטשים, באין להם אופציה כאן. יש לעצור בדחיפות את התהליך הזה, האקדמיה שלנו נובלת, ומשנה לשנה האוניברסיטאות מידרדרות בדירוג העולמי. יש מקום לחמש אוניברסיטאות פרטיות חדשות, לצד הישנות, שיחזירו לפחות חלק מאנשים אלה, ויזניקו את המחקר והידע.
ויחד עם זאת, יש גם החוזרים לארץ.
13. הבנתי שאנחנו בהרבה מובנים חברה חולה, שחייבים להבריא אותה. חברה צינית ועגמומית, שהתקשורת שלה כמו גם האליטה הישנה שלה קשרו קשר לדכדך ולדרדר אותה עוד יותר; שההישגיות בה נמדדת רק בכסף, חברה המגדירה את עצמה מחדש סביב בינוניות הטלוויזיה, שאין בה מקור אלטרנטיבי לעוצמה תרבותית, חברה הבזה בעצם לתרבות, למדע ולהשכלה הגבוהה, שמוצדקת רק בהיותה מקפצה לכסף.
בשנים הקרובות אנסה לשנות זאת, באמצעות Gplanet.
ועדיין, הכל עוד לפנינו. אנחנו בישראל מבריקים לא פחות מאנשי האוניברסיטה היוקרתית ביותר בעולם, חמים ואנושיים, ובעלי נפש רחבה. אנחנו הישגיים בנפשנו, פורחים במשברים, ויש לנו סיכוי טוב להצליח, אם רק נתעשת. עם שינוי גישה, חינוך ותרבות אחרת, צפוי לנו, עדיין ולמרות הכל, עתיד מזהיר. למה לא לקחת את הנקודות של מאמר זה כראשית שינוי חברתי עצמי? כמדריך לא מסובך, לשינוי עצמנו? גיזת הזהב נמצאה, סוף-סוף, אבל היא נמצאה בשדות זרים, לא כאן. גיזת הזהב כרעיון, יכולה להגיע גם אלינו. אנחנו צריכים אליטה חדשה, מנהיגים תרבותיים חדשים וצעירים, פתוחים לרעיונות חדשים, וגישה אחרת לעצמנו. לא תאמינו עד להיכן נוכל לעוף.