מאת ד”ר גיא בכור
באחד מספריו הבריק ראש הממשלה הויקטוריאני ממוצא יהודי של אנגליה, בנימין ד’יזראלי, כאשר ציין כי המזרח התיכון הוא קריירה. מי שעוסק בו, מובטחים לו עיסוק שאינו נגמר לעולם, פרסום ואפילו תהילה. ואני הייתי מוסיף: גם ישראל היא קריירה.
תמיד, לאורך ההיסטוריה הפלסטינית, מי שביצע יותר פיגועים נגד יעדים ישראליים, היה זוכה בפופולאריות של הציבור הפלסטיני הרחב. הכה את ישראל וזכה בשעביה (פופולאריות) ברחוב הערבי והפלסטיני. הפיגועים היו תמיד כלי משחק בין הפלגים השונים בינם לבין עצמם, סוג של דיאלוג פנימי, מי יבליט את עצמו יותר, מי יזכה בתהילה ומי יזכיר שהוא קיים.
כך היה תמיד, בעיקר כאשר בכירי אש”ף ניסו להגיע לאיזושהי רגיעה עם ישראל, אז יכולת הסחטנות גוברת, למשל בשנת 1981, כאשר סוכם בין ערפאת לישראל, בתיווך האמריקני פיליפ חביב על רגיעה בדרום לבנון, זו התקופה שקדמה למלחמת לבנון הראשונה. כאן הגיע תורם של הארגונים הקטנים, אז אחמד ג’יבריל, שהפרו כמובן את הרגיעה הזו בקטיושות, כדי להבליט את עצמם ואת מקומם. משמעות הדבר שבעולם הפלסטיני, נעדר הממסד המרכזי, אין אפשרות להגיע להסכם מלא ומוחלט, שכן תמיד יהיה מי שינצל את ההסכם כדי לתקוף אותו בשיגור על ישראל, ודרכה לפגוע בהנהגה הפלסטינית, לה הוא אינו מסכים. מדברים על ישראל, מתכוונים לעצמם.
אותו תהליך מתרחש עכשיו, ברצועת עזה. לאחר סיום מבצע “חורף חם”, חזרנו לכללי המשחק הקודמים, שבהם שלושת הגורמים המרכזיים ברצועת עזה, מתחרים על תשומת הלב הציבורית ועל הפופולאריות, תמיד באמצעות הפיגועים נגד ישראל.
כיוון שלצערם הם אינם יכולים לבצע פיגועים בתוך ישראל, בשל הגדר, הם מסתפקים בשיגור קסאמים, יותר ויותר משופרים.
הגורמים הם:
גדודי עז-א-דין אלקסאם, הזרוע הצבאית של חמאס;
גדודי אלקודס, הזרוע הצבאית של הג’יהאד האסלאמי;
פלוגות צלאח א-דין, הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות העממית.
הפתח, פעם המימסד, פחות מעורב בכך כרגע, ברצועת עזה, אך בזמן מבצע חורף חם, גם הוא היה השתתף ב”דיאלוג הלאומי” הזה.
יש לשים לב, שהמפקדות הצבאיות אינן מזוהות באופן אוטומאטי עם המפקדות הפוליטיות של שלושת הארגונים האלה, ואלה אינן מזוהות אוטומאטית על המנהיגות הגולה של חמאס והג’יהאד. לכל אחד טעמיו והאינטרסים שלו. במילים אחרות, ברצועת עזה פועלים לפחות ששה גורמים שיכולים להיות שונים לגמרי. איך הם משוחחים זה עם זה? גם באמצעות קסאמים על ישראל.
היריבים המרכזיים הם חמאס והג’יהאד האסלאמי, שפועלים כרגע בשני ראשים שונים, ועובדה היא שהמצרים הזמינו את בכירי שתי התנועות האלה היום לארצם, כדי לדון ברגיעה ממושכת יותר עם ישראל. שתי התנועות מתחרות זו בזו באמצעות השיגורים, וחייבים לציין כי תנועת הג’יהאד מתחזקת ביכולותיה הצבאיות, גם בזכות הסיוע האיראני. היא מייצרת לבד את הטילים שלה, משפרת אותם לטווח של
אתמול הראתה הג’יהאד את כוחה ומקומה ברחוב הפלסטיני, ערב המשא ומתן עם המצרים, כמובן בשיגור לעבר שדירות. ראו, היא מבקשת לומר: הג’יהאד נמצא כאן. בכך אנו הופכים לסוג של בני ערובה לשיח הפנים-פלסטיני הזה.
זהו ויכוח מיהי המנהיגות הראויה לרצועת עזה, מיהם הבכירים שיתחלקו בכוח, וכיצד ייראה הממשל הפלסטיני בעזה בשנים הקרובות. אילו שאלות חשובות, הכוללות ויכוח על סכומי כסף לכל ארגון, בכירים, משרות ותפקידים. כל ארגון רוצה את חלקו, כל בכיר את מקומו וכיבודיו. הכל – באמצעות קסאמים. הרי הג’יהאד יודע שאם ימשיך לירות, ישראל תגיב, ותפגע בממשל חמאס בעזה. מסיבה זו הוא מביך את חמאס, כדי שיתן לו את שהוא דורש ממנו. ישראל משמשת תמיד כחמור שעיניו קשורות, ואשר אותו ניתן לנייד ולהפעיל כרצונם של הצדדים הערביים המתווכחים. זהו ויכוח בערבית באמצעות העברית.
ועם זאת, החמאס והג’יהאד לא שכחו את המאבק הבא, שאותו הם מתכננים ביו”ש, וברוב המקרים, שיגורי הקסאמים נעשים גם בשל פעילות של צה”ל ומערכת הביטחון בגדה המערבית. זו דרכם של הארגונים להוכיח כי לא שכחו את הזיקה בין שתי הישויות הפלסטיניות השונות, וזו המלכודת ברגיעה הנוכחית.
הדרישה שאותה יעלו חמאס והג’יהאד בפני המצרים תהיה שישראל תימנע מכל פעילות צבאית גם ביו”ש, שאיפה שהם מעוניינים בה כבר חודשים ארוכים, שכן הימנעות זו תיתן אפשרות בידי הפעילים שלהם בגדה להתארגן מחדש. פעילות אינטנסיבית של צה”ל לילה לילה הורידה אותם למחתרת, להתגוננות תמידית, והם אינן מצליחים להוציא פיגועים בעומק ישראל. כך הקסאמים והקטיושות מעזה אמורים להניב תוצאות לפלסטינים ביו”ש, רוצים לומר: אנו נצליח לבלום את ישראל טוב יותר מאבו מאזן.
אם ישראל תסכים לתנאי הזה, זה יהיה כמובן אסון, אך נראה לי שלאור הצלחת בלימת הטרור מיו”ש שום מנהיג ישראלי שפוי לא יסכים לכך. מכאן, שהאש מכיוון רצועת עזה עלולה לחזור, ובהקדם.
אלא שכאן חזרנו לפלגנות הפנים-פלסטינית. בעוד שהג’יהאד רוצה שישראל תסתבך כמה שיותר, החמאס נזהר, שכן הוא כיום הריבון ברצועת עזה, יש לו הרבה מה להפסיד. אם יהיה מהלך יבשתי גדול של צה”ל שם, הוא יהיה הראשון שעלול להפסיד את כל עולמו. החמאס נזהר, אך מתיר לג’יהאד לשגר פה ושם, ולנהל את הדיאלוג הלאומי הפנים-פלסטיני שלו כרגיל, על חשבון ישראל.
אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה. ניתן פשוט לרשום את החברים ישירות למוקד שירות ההתראות.
למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים – כאן.
מעגלי השיניים הסודיים של הטרור: שלב אחר שלב, כך זה עבד
