גלעד שליט: השנאה, הנקמה, הפחד, התקווה והיאוש. אז מה עושים?

מאת ד”ר גיא בכור

איך יתכן שלחמאס ולייתר ארגוני החבלה יש מעל 11,000 אסירים בבתי הכלא אצלנו, ועניינו של החייל גלעד שליט עדיין לא נפתר? הרי יש להם 11,000 תמריצים לקדם יום-יום ושעה שעה את העיסקה. התשובה היא שגלעד שליט, אבוי, הפך לתיבת הרגשות שנותרה לפלסטינים. מכאלה שהעולם תמך בהם והעריץ, הם נתפסים כיום יותר ויותר כטרוריסטים, אפילו בעולם הערבי, ולכן נותר להם רק גלעד שליט. הוא מאגר הרגשות האחרונים, בטרם הקריסה התודעתית המוחלטת.

הוא השנאה היוקדת כלפי ישראל, והכעס. נדמה להם שכאשר הם אוחזים אותו, הם אוחזים את ישראל כולה, הרי אצלנו כולם בעד אחד, ואחד בעד כולם, והם יודעים זאת. הם יודעים עד כמה קיים אצלנו רצון להביא לשחרורו של החייל, כמה עיסוק נפשי רגשי פסיכולוגי כבד יש אצלנו, והשנאה מדברת. כאשר שונאים, לא חושבים. האדם השונא חופר שני קברים, אומר הפתגם הפלסטיני. עבור זה שהוא שונא, ועבור עצמו. לאחר המבצע האחרון מפלס השנאה כלפי ישראל גואה, ולכן הסיכוי להביא לשחרור רק הולך ופוחת. צריך להבין, זה עניין רגשי כיום, הישר מתיבת הרגשות האחרונה.

זו לכן גם הנקמה. נקמה על מעל 1,300 הרוגים, נקמה בכל ישראלי וישראלי, כיוון שגלעד הוא כולנו. דווקא לא תקבלו אותו לעולם, זה המסר, למרות שהמסר הזה הפוך לצו ההגיון, שמנחה אותנו. להביא לשחרורו בהסכם? ובכן, אין עוד בסיס להסכם בין ישראל לחמאס בשום תחום, במיוחד כיום, כאשר לא נותר שבב של רצון, אפילו לא אילוזיה, להתקרב ולהבין בשני הצדדים.

זו הגאווה, על שהצליחו לתפוס דבר כה בעל ערך מבחינתה של ישראל ושל העולם, ולכן קשה מאוד להיפרד מנכס שכזה. הגאווה הזו, חייל ישראלי אחד, עדיפה וחשובה יותר מאלפי אסירים, במאבק תודעתי ורגשי.

החטוף שידרג את מעמדם בעולם, לאחר שזה נפל לשפל המדרגה עם מותו של ערפאת. איזה עניין בינלאומי עוד נותר בפלסטינים? רק גלעד שליט, התיווך, המשא ומתן, סרקוזי, הכל כמובן בזכות השדרוג ההסברתי והתודעתי שעשתה ישראל עצמה לפרשה. מהעניין הפלסטיני כולו, נשאר רק גלעד שליט.

זו גם הקינאה, איך יתכן שמדינה שלימה מתעסקת בגורלו של חייל אחד. זו קינאה באינדיבידואליזם הראוי להערצה של ישראל, העומדת רגשית מאחורי חייל שלה. הרי בשום מקום בעולם הערבי לא תראו תופעה דומה, סולידריות שכזו, המעידה על חוסן חברתי, איכפתיות ותמיכה. קשה לנצח אנשים כאלה. בסתר ליבו, נסראללה, למשל, מעריץ את התכונה הכה ישראלית הזו, שמביאה אותנו להיות שניים בחירות המחשבה והיצירתיות הטכנולוגית שלנו, אחרי ארצות הברית. העניין הזה בפרט, הוא הוא ההיי-טק שלנו, הטכנולוגיה ולכן גם העושר שצברנו כאן בששים שנה.

אך זה גם הפחד והחשש, פן שחרור סלקטיבי של כאלף אסירים, יביא להתקוממות האדירה נגד חמאס מקרב תושבי השטחים כולם. גם בציבור הפלסטיני, לא רק חמאס, נתפס כבר גלעד שליט כמשהו מטפיזי, מתחום הקדושה. שהוא האחד יביא לשחרור של האלפים כולם, של כל האסירים, וחסר לחמאס שלא ישחרר את כל האסירים! האנתיפאדה שלא נולדה נגדו בשל אירועי עזה תתפרץ נגדו מייד. הכיצד ויתר על נכס כה חשוב, והשאיר אסירים רבים במאסרם. בכל בית פלסטיני רואים היום בגלעד שליט את המפתח לשחרור בניהם. וחסר לחמאס שלא ישתמש במפתח הזה לגבי כולם!

ולכן זו גם פסיביות, ורצון שלא לעורר שדים מסוכנים.

ובמסגרת סערת הרגשות הזו, הכלואה בקופסה, כמו אצל פנדורה בשעתה, נמצאת גם התקווה. כן, לפלסטינים שאיבדו הכל, לא נותר להם דבר, הם חזרו כבר לשנת 1948, בקריסת המוסדות והמנהיגות, נותרה התקווה של שחרור האסירים, המגולמת כל כולה בדמותו של חייל ישראלי אחד צנום. זו התקווה אחרונה שמשהו עוד יזוז בחברה שקרסה ברעש גדול, ונותרה טרף קל לכנופיות של טרוריסטים, שלקחו אותה בת ערובה. תקווה לראות את בני המשפחות, תקווה לתזוזה בחזון הפלסטיני שתקוע עמוק באדמה, בעליבות. זו אולי תקוות שווא, כולם מבינים זאת, אך הטובע נאחז בכל דבר. אפילו התקווה שעוד נותרה לציבור הזה, היא אילוזיה; מיקסם שווא של אכזריות ריקה מתוכן. אבל עדיין תקווה! איש לא יקח מהם את התקווה הזו, החייל הזה, ששחרורו הפך לעניין הרבה יותר גדול מסתם עסקה הומניטרית. גורלו הפך עבור הציבור הפלסטיני לעניין משיחי. אילוזיה, הונאה עצמית.

כמו שעבור האמריקנים ברק אובאמה נתפס כסוג של משיח, כך גלעד שליט, שלא בטובתו, עבור הפלסטינים. משיחיות מסוכנת, אומללה, המעידה על פשיטת רגל מוחלטת.

וכשם שגלעד הוא עבורם התקווה האחרונה, הוא גם היאוש הגדול, יאוש עצמי, מקריסת העולם הפלסטיני המוכר, התקף, המבטיח. מקריסת החזון הלאומי. יאוש מן ההווה, ורצון לברוח אל העתיד, או אל העבר. איזו מן תקווה היא זו, הכולאת אדם. 

הללו-יה,  עזור לנו להתגבר על מכשול כה גדול, כה משיחי. להתגבר על נקודת החיבור האחרונה, אבוי, שעוד נותרה בין ישראל לבין הפלסטינים, בטרם ידעך הכל.