מאת ד”ר גיא בכור
בעוד החברה הישראלית עסוקה, כרגיל, בהתקוטטות-עצמית, בתלישת אבריה אכזרית בנוגע לעבר, ובשנאה עצמית שקשה להבין מאיפה היא באה, נראים כבר בבירור איומי העתיד הלא רחוק. אך בעיוורון מתמיה, אליהם איש אינו מתייחס בשיח הציבורי שלנו.
סגן שר הפנים בממשלה האיראנית מזהיר בצורה המפורשת ביותר את ישראל כי בכל תקיפה אמריקנית תשגר איראן לעבר ישראל עשרות אלפי טילים; סוריה מזיזה ומציבה אלפי טילים קרוב לגבול עם ישראל, ונערכת; חיזבאללה השלים את מערך הטילים והרקטות שלו, שיכולים להגיע גם למרכז הארץ; וחמאס הכניס לרצועת עזה עשרות טונות חומרי נפץ וטילים, עליהם הוא מגונן במאזן אימה שיצר מולנו. גם לוח הזמנים די ברור, סביבות חודש אוגוסט, אז תצטרך ארצות הברית להחליט האם היא פותחת מהלך צבאי גדול נגד איראן או לא, ואז עלולה להפעיל איראן את מערך הגרורות האיזורי שלה. אבל אצלנו ממשיכים להתקוטט על שלג דאשתקד.
לועדת וינוגרד יכולה להיות חשיבות קודם כל בצלצול בפעמוני אזעקה לקראת המהלך הצבאי העתידי, שיכול להיות קשה ומכאיב פי כמה מזה שהיה בקיץ שעבר; לנתח את מסקנות המלחמה האחרונה, כדי להתכונן טוב יותר. אך איש אינו עושה כן, והכל עסוקים בדרישה לעריפת ראשים על מה שהיה. ועדת וינוגרד מותחת ביקורת על עצימת עין קריטית של המנהיגים ושל הציבור? וכי עכשיו ממש, לא מתרחש אותו סינדרום בדיוק, ואולי אף חמור יותר? כך ועדה שנולדה כדי לתקן, בעצם מקלקלת, כי היא מסיבה את הויכוח הציבורי לעבר ולא לעתיד.
חמור מכך, נניח שהממשלה או בכיריה מתפטרים, האם לוח הזמנים שיווצר אצלנו תואם את לוח האיומים של המזרח התיכון? האם איראן תואיל להמתין עד שיכנסו ראש ממשלה חדש ושר ביטחון חדש בישראל, כדי לפתוח במתקפתה? או, וכך עלול להיות, היא תנצל את ליקוי המאורות בישראל דווקא אז כדי לתקוף?
ברור כמעט לכל אזרח ששר הביטחון עמיר פרץ לא התאים, וחמור מכך, אינו מתאים לתפקידו. יואיל ויפנה מיד את מקומו לאדם אחר, שבמקצת הזמן שנותר, יתחיל לארגן את הצבא ואת המדינה לקראת מערכה שיכולה להיות קיומית. אין לו הרבה זמן, ולכן לנו אין זמן לשינוי מוחלט של כל המערכת המימשלית שלנו, ולקמפיין בחירות ממושך. פשוט אין לנו עכשיו את הלוקסוס הזה.
על ראש הממשלה, שר הביטחון החדש והרמטכ”ל החדש לשאול את עצמם את השאלות שכלל לא נשאלו בועדת וינוגרד: האם צה”ל מוכן כיום לאפשרות של מלחמה? לאפשרות של מלחמה מכמה חזיתות? האם מדינת ישראל מוכנה לאפשרות, שתצטרך לשהות כולה במקלטים? האם העורף, שיהפוך להיות החזית, מוקלט כראוי? האם ישראל יכולה להגיב על מתקפה כוללת עליה? האם יש לה מערך טילים משלה? האם היא יכולה ליצור הרתעה ראויה כנגד איראן וייתר גורמי הטרור? האם התיאום עם ארצות הברית, על כל התרחישים הביטחוניים התקיים כבר? מתקיים? האם הבזיונות של התקשורת האלקטרונית שלנו לא יחזרו גם במלחמה הבאה? אך השאלות אינן נשאלות, וספינת השוטים ממשיכה את דרכה בנחישות לעבר הלא נודע.
נקודה אחת חיובית יכולה לצאת לנו, בכל זאת, מן האיום הפוטנציאלי שיתכן והוא מתקרב. אולי, גם הפעם, יצילו אותנו אוייבינו מאויב הרבה יותר אכזרי שלנו: אנחנו עצמנו.
(פורסם היום ב”ידיעות אחרונות”)
למאמר הראשון בסידרה: חטא על פשע
מאמרים קשורים: לקראת עימות ברצועת עזה לוח זמנים במשבר איראן
ביקורת בטהראן נגד אחמדינג’אד
