נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו ינחת היום בעמאן בירת ירדן, כדי לפגוש שם את ראש ממשלת עיראק, השיעי נורי אלמאלכי, ואת עבדאללה השני מלך ירדן, אולי גם את אבו מאזן הפלסטיני. זהו ביקור מבייש, המעיד עד כמה הופכת ארצות הברית ללא רלבנטית במזרח התיכון.
במקום ששרת החוץ, ד”ר קונדוליסה רייס, תגבש כאן ברית של מדינות סוניות מתונות, המאוד מעוניינות בגיבוש כזה; במקום שתכין את ביקור בוש באיזור; במקום שתבלום את ההידרדרות המתקרבת בלבנון; במקום שתפעל לייצוב מיידי של הפסקת האש בעזה, כוחנית ודיפלומטית, היא לא עשתה דבר מכל אלה. במקום זאת מגיע הנשיא האמריקני לביקור בירדן שסיבותיו אינן ברורות, והוא נראה כביקור תיירותי.
בעצם הפגישה המבודדת עם השניים – אלמאלכי ועבדאללה, הוא פוגע בתדמיתם אצל בני עמם, ומציגם כעושי דברה של אמריקה. גם כך השניים האלה נתונים ללחץ גדול מצד הקיצונים בארצותיהם. אם היה הנשיא בוש פוגש אותם במסגרת כלל-ערבית רחבה הוא היה מקל עליהם את הלחץ ומגיע לתוצאות של ממש, ואנו זקוקים לתוצאות.
מגוחכת עוד יותר הטענה שירדן, היא מכל המדינות, תוכל לשמש מתווכת בסכסוך בעיראק. מי שמכיר את סדר הכוחות באיזור היה צריך לדעת שירדן היא חסרת כוח ומעמד כמעט לחלוטין, ובכל מקרה היא אינה מתאימה לשמש מתווכת, שכן היא מסוכסכת עם כל שכנותיה. הקשרים שלה רופפים עם עיראק החדשה; יחסיה חשדניים מאוד עם איראן; היחסים קרירים עם סוריה; כמעט-עוינים מול הרשות הפלשתינית של חמאס; וזהירים עם ישראל. לאחר ביקור בוש צפוי שהיחסים של ירדן עם שכנותיה רק ילכו ויתחדדו עוד.
אם מחפש הנשיא מוצא מכובד מעיראק, טוב היה עושה אם היה קושר זאת לשאלות רחבות כמו ביטחון המיפרץ הפרסי, ביטחון העולם הערבי או המאבק בטרור, אז היה יכול משטר ידידותי לארצות הברית, כמו זה שבסעודיה, להטיל מטריית לגיטימציה לתהליך, אך הדבר נעשה ללא תיאום עם גורמי הכוח בעיראק או באיזור. גם כך המשטרים הפרו-מערביים בעולם הערבי התרחקו מארצות הברית בשל חששן מן הדמוקרטיזציה שניסתה לכפות עליהם.
שרת החוץ האמריקנית חייבת היתה לשהות באיזור שלנו בשבועות האחרונים במסעי דילוגים ללא הרף, כדי להביא לייצובו, למשל הכנות של מעין-ועידת מדריד חדשה. די היה בהכנות אלה כדי להתחיל למלא את הואקום שנוצר באיזור ולבלום את תחושת חוסר הביטחון המעיקה שנחתה כאן על הגורמים הפרו-מערביים באיזור. קיימת היום תחושה שהאסלאם הפוליטי מנצח, שמסר חיזבאללה מחלחל, ושאיראן של מחמוד אחמדינג’אד היא כוח איזורי המניע תהליכים.
האם הדבר מאוחר מידי? עדיין לא, אך לא נותר זמן רב. יש צורך בשר חוץ אמריקני חדש, שיבין עד כמה דחוף לבלום את האסלאם המיליטנטי, המתריס בלבנון, בעיראק ובעזה; להרתיע אותו צבאית ובו בזמן להציע תהליכים בוני אימון באיזור. שר חוץ אמריקני חדש שיבין כי יש לשקם את מעמדה הפגוע של ארצו במזרח התיכון, וכי יש חובה לאזן את האיזור, שבו התקווה פשוט קמה ונסתלקה לה.
