מאת ד”ר גיא בכור
אני משקיף אחורה 30 שנה, ושואל את עצמי: מתי נחרבה התקשורת הישראלית הישנה וההגונה? מתי היא הפכה ממצג למצג שווא? מתי היא הפכה ממקצוע ערכי לסוג של מניפולציה? מתי מתו הכללים של תקשורת, כפי שהם קיימים במקומות מהוגנים, ובמקומם הופיעו כללים אכזריים של שליטה ורשעות? ומרוב מועצות עיתונות, אגודות, דיונים מנופחים, אתיקות ולהט מעושה, לאן נעלם המוסר?
למדתי הרבה במהלך השנים, אך הפעם אנסח כאן עבורכם את עשרת הכללים הסודיים של התקשורת הישראלית החדשה. לפנינו התחרה השחורה האופפת את מה שנותר ממנה; “ניו ג’ורנליזם” אחר לגמרי ממה שחשבתם, כזה שלא מלמדים בשום בית ספר לתקשורת.
ואיך זה, שאתה, עיתונאי, השואף להצלחה, לא נחרד ממה שתקרא להלן?
1. חוק שימור האנרגיה: לעולם לא להעיז ולחשוב אחרת. בתקשורת הזו, כל היומונים, נמכרים כמו לא נמכרים, אמצעי התקשורת הממלכתיים ועוד שני ערוצים מסחריים, החשיבה תהיה תמיד אחידה כמו סרגל. מי שיעז ויחשוב אחרת – יסולק ממנה מיד, ואין גרוע מן העדר התקשורתי. אחד מצטט את השני, אחד מגיב, מחרה-מחזיק בידי השני, כעדר כבשים פועות, באותן נוסחאות ישנות ועבשות. אותו “סדר יום”.
ניסוח הידיעות, הכותרות, הזמנת המרואיינים, מה שבוחרים שלא לפרסם, את זה הצופים לעולם לא יראו, אך הכל שבלוני ואחיד, כמו במנזר אדוק. ולאיזה כיוון נוטות הנוסחאות? זה הרי ברור, ולכך אחראי החוק השני.
2. חוק המרחק הפוליטי: השמאל יהיה תמיד המרכז הקובע, וממנו מסתעפים “הקיצוניים”. לאיש שמאל לעולם אין אג’נדה, לפרשן נוטה לשמאל לעולם לא תהיה אידיאולוגיה למכור. את זה יש רק ל”אחרים”. זה אומר שלאיש מן השמאל, המופיע בתקשורת, יש להתנהג בחייכנות על גבול ההתרפסות, להשתחוות לפניו אפיים ארצה, בעוד שדובר “אחר” יש לשסע ולקטוע בבוז. התקשורת כולה היא תמיד “חברתית” על גבול המרכסיזם, זה המרכז. ברוב המקרים דובריה הלוהטים ביותר הם משום מה דווקא עשירים. הסוציאליזם המעושה בתקשורת תמיד מוכר.
חמשת הממ’ים (W’S) מקבלים פתאום משמעות חדשה: “מי”, “מה”, “מתי”, “מקום”, “מדוע”.
3. חוק המרחק הגיאוגרפי: תל אביב היא המרכז, כל הייתר פריפריה. כלפי דובר ממרכז תל אביב יש להתחנחן, להיות מוקסמים מניחוחו, אבל כלפי דובר ממקום אחר יש לנהוג באכזריות ולקטוע אותו מהר, ממילא מה הוא בכלל עושה באולפן? אולי הוא המנקה? דובר מן הצפון ומהדרום בטלוויזיה הישראלית חייב להיות קשור בדרמה פלילית כלשהי, הוא רוצח או נרצח. או שהוא פשוט הגיע לשם בטעות, חסר פנים ושם. המראיינים אכן שמעו שיש מקום שנקרא “ראשון” או “אשדוד”, אבל אל המחוזות ההמוניים האלה, שקיומם התקשורתי היחיד הוא בפרסומות של סופר-דיל למיניהם, עדיין לא הגיעו. יהודה ושומרון, על מתישביהם, הם לפי הכלל הזה בכלל בסעודיה.
4. ברית ההגנה ההדדית: אם מישהו מכלי התקשורת המדוברים מותקף, כל האחרים ייצאו באופן אוטומאטי להגנתו. במיוחד חזק המרובע המזין את עצמו: הארץ- גלי צה”ל- ערוץ 10-“החינוכית” (להלן – “המרובע”). ההגנה ההדדית הופכת את המרובע הזה לסינרגטי, דהיינו חזק מסך כל כוחותיו, והוא מצל מעוצמתו על בג”ץ, על הפרקליטות, על ייתר כלי התקשורת, ועל האליטות הישנות.
היי שלום עיתונות הוגנת, מקצועית, המשרתת את הציבור ולא את עצמה. אַת בין כנפי המלאך עכשיו.
עם השנים ראיתי כיצד המקצוע הזה נובל, כיצד השקר משתלט עליו, ואני לא יכולתי לקבל את המניפולציה הזו עוד, זה לא באופיי. אבל כל מוות הוא גם סוג של התחלה. תקשורת אחת נובלת, אחרת צומחת במקומה (לקרימוזה, מתוך הרקוויאם, תפילת האשכבה של מוצארט). הכל הולך להשתנות.
◄אקספרס של חצות, וכיצד איבדתי את האמון בתקשורת הישראלית
◄“על המשמר”, ומפלגת התקשורת בישראל
◄על רפיון הסמוראי: כמה טכניקות לקריאה חדשה של התקשורת בישראל
5. חוק שימור החומר: אותם “עיתונאים” מזדקנים מולנו בטלוויזיה כבר מעל חצי מאה, רובם בינוניים, חלקם משמימים או אפילו עילגים, אך הזכות להופיע בטלוויזיה היא הרי קניינם הפרטי. כמה עצוב לראות עיתונאי שלא יוותר על נחלה עלובה, רק משום שהיא שלו! עיתונאי, שיש לו מאחזי כוח אדירים בעיתון יומי ובערוץ מסחרי, יטיף נגד השחיתות, אך בעצמו יתעלם מחובת מכרזים, והטלוויזיה החינוכית אינה, כידוע, כלי תקשורת. היא אגף במשרד החינוך.
20-30 איש אלה מנציחים את עצמם, ולעולם אינם נמוגים. הם נעים מתפקיד מרופד אחד לתפקיד אחר בתוך ה”מרובע”, זו הרי זכותם האלוהית (Dei gratia).
כיצד לדעת כאשר מתפרסם מאמר חדש באתר? הדרך הטובה, המהירה והבטוחה ביותר היא לקבל התראה למייל האישי. עושים זאת – כ א ן
6. חוק הקירבה הרחוקה: כאשר מראיינים את מובארק או את המלך עבדאללה הירדני (אלה המנהיגים היחידים בעולם הערבי המוכנים להתראיין לישראלים), חובה להתפלש בעפר רגליהם. לעולם אין לשאול אותם שאלה קשה, על האסלאם הקיצוני בארצותיהם, או על הנפוטיזם והשחיתות שלהם, לעולם. ולכן אין אלה ראיונות אלא תשדירים מטעם, שאינני מעריך. ממנהיג זר, רצוי אנטי-ישראלי, למשל ג’ימי קרטר, יש להיות מוקסמים. ברור שלעולם אין לשאול אותו, ולו שאלה קשה אחת. רק כלפי מנהיגים ישראלים יש לנחור בבוז. כל עיתונאי ישראלי זוכר: השר הכלומניק הזה, שלפי תפיסתו אינו מגיע לקרסוליו של העיתונאי, הוא זמני. העיתונאי הרי נשאר תמיד.
7. חוק הפטריוטיות ההפוכה: אנטי-ישראלי חשוב. פרו-ישראלי לא חשוב. חובה להבליט את מי שתוקף את ישראל, אך את מי שמגן ותומך בישראל יש להסתיר. אם אין ברירה, יש להציגו כשולי, מושחת או תימהוני. כל קשקוש של אחמדינג’אד יככב שעות באינטרנט הישראלי, כל לוחמה פסיכולוגית של נסראללה תועצם, וכך כל שיעול של דובר חמאס, או איזה משט אנטי-ישראלי קיקיוני. אלה ימלאו את הרדיו ויזנקו מתוך יומני הטלוויזיה. אך משהו פטריוטי? איזו הצלחה של ישראל, המקימה אימפריה כלכלית בקנה מידה עולמי? הצלחה של ממשלת ישראל? את זה חובה לגמד! פטריוטיות? אהבת ארצך? מדובר על פי הכלל הזה בפאשיזם.
8. חוק העריכה השלילית: כהמשך לחוק הקודם, מהדורת חדשות ראויה לשמה חייבת להיות קודרת, מבהילה ומייאשת, בעצם רצף בלתי נגמר של ידיעות שליליות ומדכאות. רצוי גם שהקריינית של מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה תופיע חצי אבלה. על פי הכלל הזה, ידיעה שלילית היא מעניינת, בעוד שידיעה חיובית לא מעניינת אף אחד. תמיד יש למצוא את הצד השלילי בכל ידיעה חיובית, אפשר גם סתם להמציא כל מיני מסמכים. לא חייבים לבצע שום בדיקה, ממילא העיתונאי לא ייתן את הדין לעולם. האוליגרכים מכלל 5 הם חסינים בפני החוק.
(תמונה: אימג’בנק, GettyImages)
9. “התחקיר”: זוהי משטרת המחשבות, בעזרתה מבוצעים הכללים הקודמים. את מי שמיועד כיום להיות מרואיין לטלוויזיה או לרדיו שואלת התחקירנית בקול כובש, האם היא תוכל לשאול אותו כמה שאלות מראש, “תחקיר קטן” ככה, רק בשביל המנחים. וכאן באה סידרת שאלות של כרבע שעה.
המרואיין מלא הגאווה כבר רואה בעיני רוחו כיצד המנחים קוראים בשקיקה את דבריו. ובכן, לא. ברוב המקרים מדובר בניסיון של המערכת לדעת מראש מהן דעותיו של המרואיין. אם הוא לא מתאים לאג’נדה של התוכנית, הוא ייבעט החוצה בלי שום בושה, ולא ירואיין. כך הופכת התקשורת הזו לסוג של תוכנית ריאליטי, שבה המשתתף מוכנס רק בהתאם לדעות העריכה. המומחיות שלו לא חשובה כלל. אבוי, המרואיין האומלל: כבר התגאה בפני מקורביו שמחר יופיע בטלוויזיה, אך בלילה מודיעים לו ש”הליין-אפ שונה”, וברוב המקרים מדובר במניפולציה.
זה מזכיר לי את התוכנית “מדברים עם המאזינים” בגלי צה”ל. שם נולד “התחקיר”, כדי לדלל את מתקשרי הימין. מבררים מה יש למתקשר לומר, ואם הוא מתאים, מתקשרים אליו חזרה מן השידור החי. מה עשו היהודים החכמים? הערימו על המפיקים, ובתחקיר המוקדם הציגו עצמם כאנשי שמאל, ורק בשידור חזרו לעצמם.
התוכנית בוטלה.
10. ואתה, העיתונאי/התחקירן/השדרן, שרוצה להצליח: אם בגידה בערכים ובאישיות שלך תוליך אותך להצלחה, אז אתה בדרך הנכונה. רק זכור שבעיתונות החדשה יש חמישה אחוזים של “אוליגרכים”, ששולטים בזכות עברם הרחוק בתקשורת הממלכתית (ראה כלל 5), כולם גברים וותיקים מכיוון פוליטי חד- משמעי, ועם אותו צבע. הם ירוויחו מאה אלף שקלים בחודש, מאה וחמישים אלף, שלא לדבר על פרסומות והרצאות בשפע.
אבל לך אין שם הרבה סיכוי.
וממילא, אם הכנסה של משכורת מינימום+ נתפסת אצלך כהצלחה, אשריך. אתה בהחלט בדרך הנכונה.
