מאת ד”ר גיא בכור
לאורך ההיסטוריה היהודים הנרדפים באירופה האמינו במהפכה הצרפתית כבתנועה כמעט גואלת, שכן היא העניקה להם לגיטימציה, חיים והכרה; היא טשטשה את הזהות היהודית השונה, הכעורה, הנרדפת, כשדיברה על “האדם” ועל זכויותיו המוחלטות. היא היתה ההארה: היא קבעה שכל בני האדם שווים! וכי אפילו הם זכאים ל”חירות, שוויון ואחווה”. יהודים באירופה הביטו אל רעיונות המהפכה כלא-מאמינים, למרות שהאנטישמיות בצרפת היתה בולטת וכעורה. אך צרפת נתנה ליהודים לראשונה אי פעם באירופה, זכויות מלאות. שלושה מדינאים יהודיים גדולים הוציאה צרפת: אדולף כרמייה (1796-1880), לאון בלום (1872-1950), ופייר מנדס פראנס (1907-1982), שלושתם התפרסמו בליבראליות שלהם, ובהכרת התודה לאומה הצרפתית.
שלושתם האמינו, אגב, שאם ינהגו יפה באלג’יראים ובקולוניות של צרפת, האלג’יראים יאהבו את צרפת יותר. נשמע מוכר.
רעיונותיהם הליברליים של השלושה ניצחו בצרפת של היום, מה שמכונה בעגה הפוליטית הצרפתית pensée unique, תופעה דומה מאוד למה שקורה בישראל, דהיינו השתלטותו המוחלטת של השמאל, ואפילו השמאל הקיצוני, על האקדמיה הצרפתית, התקשורת והפוליטיקה הבכירה. משמעות השם הוא “הדעה האחת”, וכך רעיונות היהודים אומצו היטב, אך אבוי, הם פועלים היום דווקא נגד היהודים.
אסור היום בצרפת לדבר על האסלאם ועל הדמוגרפיה כעל סכנה. קודם כל, החוקה הצרפתית אוסרת לשאול את דתו של האדם. עבור היהודים של פעם זו היתה הצלה גדולה, אך כיום צרפת אינה יודעת כמה מוסלמים יש בתחומה. מתוך 60 מיליון צרפתים, ההערכה היא שישנם 10% מוסלמים, דהיינו 6 מיליון, וזו הנחה סבירה. יש המדברים על 12%. אך ה pensée unique אוסר איסור חמור לשאול האם הם בבחינת בעיה למדינה, האם הם מסוכנים לרעיונות שצרפת בישרה לעולם, של חילוניות, אנושיות וליברליות. פשוט אסור לדבר.
והנה, שוב היהודים, אלה שהטיפו לליברליות בתקופת הקולוניאליזם, שוב היהודים, יוצאים נגד הדעה האחידה של הרוב. אלן פינקלקראוט (יליד 1949), אלכסנדר אדלר (יליד 1950), ברנארד קושנר, כיום שר החוץ, (יליד 1939), אלבר ממי (יליד 1920) וברנאר אונרי-לוי (יליד 1948). קודם כל הם, מעיזים לצאת נגד השתלטות האסלאם על המדינה, ועל ערכיה החילוניים-ליבראליים-הומאניים. לכאורה, הם יוצאים נגד המורשת הגדולה של המנהיגים היהודיים בצרפת, אך, אם חושבים על זה, היהודים הם תמיד במיעוט, אולי משפיע, גם הפעם. ה- pensée unique, הפוליטיקלי קורקט הצרפתי, מחייב את האינטלקטואלים הצרפתיים לומר שאין בעיה מוסלמית בצרפת, יש בעיה עם המדינה, שלא יודעת לקלוט את המוסלמים. הם הנרדפים, הם הקורבנות של צרפת, ועליה מוטלת האחריות. ואם ישנן מהומות, הרי שזה מובן, ואפילו נסלח. המוסלמים הם הקורבנות, הצרפתים הם גורמי
הקורבן, זו התפיסה המחייבת, ואבוי למי שיוצא נגדה, כמו בישראל. כל מי שטוען ההיפך, הוא אוטומאטית בבחינת גזען, סהרורי ובלתי תקין. בחוגים אלה יש ביקורת עצומה על החוק החדש בנושא איסור רעלת האישה. הם טוענים שזהו חוק מפלה, שדווקא פוגע בעקרונות המהפכה לחירות.
האינטלקטואלים היהודיים בצרפת טוענים: יש עוד קהילות מהגרים עניות בצרפת, למה הן לא מורדות? היה זה אלברט ממי שכתב על דיוקן הכובש (הצרפתי) ודיוקן הנכבש. היום הוא התפכח. הנכבש הן לא אלג’יריה ותוניסיה, הנכבש היא צרפת. הכובש היה לנכבש, הנכבש לכובש.
האם היהודים הבודדים הללו מצליחים לשכנע? את הרחוב אולי, את הנשיא סרקוזי אולי, אך לא את המימסדים החזקים השולטים במדינה, האקדמיה, התקשורת והאליטה הפוליטית. ההיפך, העובדה שהם יהודים מביאה מנהיגים בקהילה המוסלמית לטעון שהיהודים מסיתים נגד המוסלמים, וכי הם מקור הצרות. אבל אנחנו דווקא שומרים על החילוניות ועל המהפכה הצרפתית, מתגוננים אותם אינטלקטואלים יהודים, ללא הקשב.
קשה להבין זאת, אך היהודים, שכה העריצו את רעיונות המהפכה הצרפתית, התייאשו ממנה. מאות אלפים שנדדו לצרפת מוקסמים בשנות החמישים והששים, בעיקר מאלג’יריה ומתוניסיה (יהודי מרוקו עלו ברובם לישראל באופן ישיר) יושבים היום על המזוודות, כשהם מבינים את מה שהאינטלקטואלים היהודים כבר הבינו: צרפת השתנתה, ואין בה עוד מקום בשבילם. אצל הצרפתים המקוריים היתה תמיד האנטישמיות הישנה והטובה, אך היא בדרך כלל מוסתרת.
היום אלו מיליוני מוסלמים, ששולטים על הרחובות לאחר החשיכה, על הדרכים לבתי הכנסת, על הפרברים, ואוי ליהודי שיצא עוטה כיפה בשעות הלילה. הוא עלול למצוא כך את מותו, או לפחות להיות מבוזה ומוכה. פרשת הרצח האכזרי, הלא-אנושי, של אילן חלימי (2006), שנשרף לבסוף למוות בחומר דליק, היכתה את היהודים בתדהמה, במיוחד הכמעט-רשלנות, כמעט-אי-אכפתיות, שגילתה המשטרה הצרפתית ביחס לפרשה. 70% מן האסירים בכלא הצרפתי הם מוסלמים, נציגי קהילות שברובן אינן מתערות, ואין צורך באינתיפאדה בפרברים כמו בשנת 2005. מכוניות נשרפות שם גם כיום, לילה לילה.
אנריקו מסיאס הוא דוגמה אופיינית. נולד באלג’יריה בשנת 1938 (גם הוא וגם אני ילידי 11 בדצמבר), אך כיהודי חש את הסכנה, והיגר עם אשתו בשנת 1961 לצרפת, שם זכה להצלחה עצומה. הנה אנריקו הצעיר שר את שיר
האהבה לפאריז. “הלכתי לאורך הרחובות כמו ילד אבוד. הייתי לבד והיה לי קר, ואת, פאריז, את לקחת אותי בזרועותיך” (Toi Paris, je suis bien dans tes bras, כאן בשיר).
אז זהו, אבוי, זה נגמר.
🟧 לקרוא ברצף את מאמרי האתר על אירופה המתאסלמת
צרפת של היום אינה כמו בריטניה או שוויץ, בהם דנו בפרקים הקודמים של הסידרה. צרפת היא היום המעבדה בה נערך הניסוי החשוב ביותר: המיפגש הטעון בין עקרונות ההשכלה, החילוניות והפרדת הדת מן המדינה (וולטייר הרי דיבר על “הזכות לחילול הקודש” כעל ערך מקודש), לבין דת האסלאם השמרנית, העולה צפונה ומשתלטת בהדרגה על המדינה במספרים שלא יאומנו. בצרפת
הוקמו בארבעים השנים האחרונות יותר מסגדים משהקימה הכנסייה במדינה זו במשך מאה השנים האחרונות, ויש בצרפת 1,500 מסגדים. בימים אלה נערכות עבודות ההקמה של המסגד העצום בעיר מרסיי, השנייה בגודלה במדינה לאחר פריז. במרסיי יש היום כשלושים אחוז מוסלמים, והמסגד הזה יחלוש על העיר. “הבת הכורה של הכנסייה (הקתולית) כפי שכונתה צרפת, עוברת תהליכים מהירים של התאסלמות, אך ה- pensée unique אוסר לדבר על כך! אסור אפילו לשאול כמה מוסלמים יש במדינה.
משרד הפנים הצרפתי העריך בשנת 2003 שיש במדינה בין 5-6 מיליון מוסלמים, ולכן ההערכה כיום של 6 מיליון היא סבירה.
קצב הגידול של האוכלוסיה המוסלמית הוא עצום לא רק בגלל ההגירה שאינה נפסקת לשנייה, ומוערכת באלפים כל יום, אלא קודם כל בגלל הריבוי הטבעי הגבוה, פי שניים או פי שלושה מן האוכלוסיה המקומית. נכון הוא שבדור השני קצב הריבוי יורד, אך תמיד מגיעה אוכלוסיה מוסלמית חדשה, בעיקר מהמאגרב. דרך אגב, במאגרב עצמו הריבוי יורד, אך הרבה פחות מכך אצל המוסלמים באירופה. המוסלמים האלה דורשים את שלטון השריעה המוסלמית, ונורמות החיים שלהם שולטות בפרברים. מה להם ולחילוניות של המהפכה? זהו הניסוי הטעון בין החילוניות והמערב לבין עקרונות הדת, הפעם אסלאם, החוזרים ומשתלטים על אירופה.
600 אלף יהודים יש בצרפת, בסך הכל אחוז אחד, וזו הקהילה היהודית הגדולה באירופה, רובם הגיעו בשנות החמישים והששים מצפון אפריקה, ולכן הטראומה שלהם בנוגע להגירה היא כפולה.
רבים מאוד יעזבו בשנים הקרובות. בניגוד ליהודי ארצות הברית, שרובם בכלל לא ביקרו מעולם בישראל, זו קהילה ציונית, הרבה יותר דתית מלפני דור, שמבקרת
הרבה בישראל, ואכפת לה מישראל.
לא קל להם להתערות כאן, (כבר כיום הם משנים את ההרכב הדמוגרפי בערים כמו נתניה, אשדוד ורעננה, אך רובם מתיישבים בירושלים) חלקם חוזרים לצרפת, ואחר כך שוב שבים לישראל, שכן הם מזדעזעים לראות מה קורה עם צרפת “שלהם”, שמתאסלמת. אך לישראל יש פוטנציאל לקלוט לפחות מאה אלף מהם בשנים הקרובות, אם נפעל נכון. מאז מלחמת העולם השנייה לא היתה קהילה יהודית שחשה כה מאויימת, כה חסרת ביטחון, כפי שחשים היהודים של צרפת כיום. אובדנה של צרפת יהיה תקומתה של ישראל. כן, הפעם יש ליהודים מדינה.
כך נכרך הקרב הגדול של צרפת עם שאלת יהודיה ועם קיום ישראל, כאשר ההתאסלמות המהירה היא מבחנה הקשה ביותר של “ההשכלה”, החילוניות
והאנושיות של רעיונות המהפכה הצרפתית, רעיונותיו של העולם המודרני. כמה חבל ומוזר שגם הפעם האינטלקטואלים הצרפתיים שהיו צריכים לעמוד על משמר רעיונותיהם- נרדמו, אולי באופן סופני. רק היהודים נשארו לשמור על נאורותה של המדינה, וגם הם נוטשים. לפחות נשארה ישראל.
